פורום אוצר החכמה

איש טלז כתב:הגרש"ש האריך בכמ"ד לחלק שיש שני סוגי בדרבנן [עי"ש לענין מקדש באיסורי הנאה דרבנן] וכ"ה בחידושי הגרי"ז גבי חמץ בשעה שישית
וכבר עמד בזה ביחוסי תנאים [הו"ד בקמאי פסחים ד"ה ע"ב] עי"ש בכל לשונו דחולין בעזרה אסורים מדבריהם בהנאה ולא דמי לחמץ משש שעות ולמעלה דחמץ עצמו לכשתעבור עליו שעה שישית שהיא אסורה מדבריהם משום גדר הרי חל עליו איסור לחיוב כרת אבל חולין בעזרה כיון דאיהו גופייהו אין בהם איוסר תורה נהי דאוסר בהנאה מדבריהם הן אמרו והן אמרו וכו'

פסקי הרי"ד מנחות ד"ה: כתב:שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, מי שראוי לעבודה, לאפוקי כהן בעל מום, פי' שהשחיטה כשירה בו ובכל הפסולין והזרים, אם חישבו בעת שחיטתן שלא לשמן או מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, מחשבה דידהו ולא כלום היא, והקרבן כשר ועלה לבעלים לשם חובה, כך פירשו רבותיי, וקשיא לי בהאי פירושא דתנן בריש פרק ג' דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים כול' עד לפיכך הן פוסלין במחשבה, אלמא מחשבה דידהו מחשבה הויא כיון דשחיטתן כשירה.

ערוגת הבושם כתב:ויש לשאל ומה צריך ללמד מנערה המאורסה דניתן להצילו בנפשו, הלא אפי׳ ברוצח יהרג ולא יעבור, הרי בר קטלא הוא אפי׳ באונס, וכ״ש ברצון שהוא בר קטלא, היינו להניח את עצמו שיהרגנו הגוי, והא דילפי׳ מנערה המאורסה להורגו בידים דמההוא טעמ׳ דיהרג על ידי גוי דמאי חזית דדמך סומק דילמ׳ דמא דההוא גברא סומק טפי, מההוא טעמ׳ גופיה גם בידו יהרג עצמו. ובחור אחד ור׳ יעק׳ שמו רצה לתרץ, אי לאו דאקשיה לנערה המאורס׳ לא ידעינ׳ דמותר להורגו דשמא לא יהרוג את הנרדף אלא יתחזק עליו, ולאו מילתא היא, דתינח לרבנ' דאמרי בשילהי בן סורר דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו דאפגם קפיד רחמנ', והוה אמינא דפגם משפחה עדיף מרוצח היל׳ אע״ג דבנער׳ המאורס׳ נמי איכ׳ ספיק׳ שמא לא יהרגנה וניתן להצילה בנפשו, אפי׳ הכי, אי לאו דמקשיה, לא הוה ילפי׳ במה מצינו, אלא לר׳ יהודה, דאמ׳ דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו משום דקא מסרה נפשה לקטלה, למה לי׳ למקשי׳ לישתוק מהיקשא והוה ילפי׳ במה מצינו דנער׳ המאורס׳ נמי, שמא לא יהרגנה, אלא יתחזק עליה וישכב עמה וגם היא שמא לא תהרג את עצמה ותתרצה לו, אפי׳ הכי ניתן להציל׳ בנפשו, הכי נמי רוצח, ולא פירכא היא, דאי לאו אקשיה לנער׳ המאורס׳ לא מצינא למילף במה מצינו דהוה אמינא טעמ׳ דנער׳ המאור׳ משו׳ פגם משפח׳ ולא משום דקא מסרה נפשה לקטלה, ותו דלעונש מיתה ומלקות ליכ׳ למילף במה מצינו דאפי׳ במן הדין אמרי׳ אין עונשין מן הדין, כ״ש במה מצינו ולא ילפי׳ במה מצינו אלא לחיוב מצוה ולא לעונש.

ביאור הלכה סי' תרעא כתב:אפשר לומר עוד דדעת הרי"ף דזה לא נכנס בכלל מה דקי"ל בעלמא דהלכה כב"ה בדינא אחרי דאינם מחולקים בענין הלכה אלא בענין הידור בעלמא ולזה הביא מה שאמר ר' יוחנן על שני זקנים ומשמע לכאורה דהיו בימיו שכבר נפסק בעלמא דהלכה כב"ה ואפ"ה זקן אחד עשה כב"ש. אכן מדלא הוזכר ד"ז בשום פוסק אין לצרף ד"ז להלכה כלל ולא כתבתי רק לעורר לב המעיינים:

ריטב"א שבת כא: כתב:אחד עשה כדברי ב"ש. ואפי' למ"ד שהעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום או חייב מיתה כדאיתא בפרק קמא דברכות (י"א א'), שאני הכא שאין מחלוקתם אלא להדור מצוה בעלמא.

יחוסי תנאים ואמוראים ערך רב ייבא סבא כתב:כי עיקר הדלקה מפני שמצאו פך שמן טהור שיעור ליל אחד ונעשה נס והדליקו ממנו כל שמונה. אף על פי ששאר נסים גדולים נעשו באותו פרק כמו שסידרו בתפלה על הנסים ועל הפורקן על הישועות ועל המלחמות שעמדת להם, מכל מקום עיקר הדלקת [הנר] תחת נס של הדלקה. וגמר ההלל שגומרין נקבע על הצרות שגאלן הקדוש ברוך הוא [מהן], כדאיתא בערבי פסחים שעמדו נביאים ותיקנו על כל צרה כשנגאלין ממנה לאומרה. וזו היא הודאה שצריך האדם להודות בהלל. ואעפ"כ כיון שאין ההלל מפרש על מה קורין אותו, תיקנו בתפלה בברכת הודאה ובברכת המזון, בימי חשמונאי ובניו, והזכירו בה הדלקה והדליקו בחצרות קדשך. ואצל הדליקו נרות תיקנו וסיימו, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל, להודות בתפלה, ולהלל בקריאת ההלל, על הנס שהדליקו בשיעור הדלקה אחת שמונת ימים.

שפת אמת חנוכה כתב:בענין שם חנוכה ואיתא דהי' אז חנוכת המזבח. והענין הוא דדרשו חז"ל ובאו בה פרוצים וחיללוה כיון שבאו בה פרוצים נעשית חולין. דבודאי כששיקצו מלכי יון ימ"ש המזבח לע"ז. בודאי נסתלקה השכינה וכמו כן האש שירד מן השמים כדאמרינן ביומא דבבית שני נמי הוי אש מן השמים רק סיוע לא מסייע ע"ש. ונסתלק אז. א"כ אח"כ כשנעשה הנס בודאי חזר האש בנס דנרות וחזרה הקדושה למקומה ונתחנך הבית ... אח"ז מצאתי ביוסיפון כי בא להם אש עפ"י נס

יחוסי תנאים ואמוראים ערך רבי יעקב בריה דרב אחא בר יעקב כתב:יש מתרצים דודאי חייב אדם בכבוד אבי אביו מקל וחומר. אם בכבוד אחיו הגדול חייב מריבוי דאת, לא כל שכן בכבוד אבי אביו. ואם על ידי קל וחומר באנו ללמוד יכול אני לדון כך, ומה אם האב שאינו חייב בכבוד בנו, הרי הוא חייב בכבוד אבי אביו של בנו, דהיינו אביו של האב, בנו שחייב בכבוד אביו אינו דין שיהא חייב בכבוד אבי אביו. שאף אביו חייב בכבודו. ולא נהירא קל וחומר זה. דאם כן היאך יעשה בו גואל הדם לאחיו אם הרגו אביו, כדאיתא באלו הן הגולין. דקל וחומר פריכא הוא, דמכל מקום כיבוד אביו על הבן ולא על אבי אביו, בין להכותו בין לקללתו. ותימה דלא דרשינן להאי ריבויא דאת לאבי האב.

עושה חדשות כתב:

יחוסי תנאים ואמוראים ערך רב ייבא סבא כתב:כי עיקר הדלקה מפני שמצאו פך שמן טהור שיעור ליל אחד ונעשה נס והדליקו ממנו כל שמונה. אף על פי ששאר נסים גדולים נעשו באותו פרק כמו שסידרו בתפלה על הנסים ועל הפורקן על הישועות ועל המלחמות שעמדת להם, מכל מקום עיקר הדלקת [הנר] תחת נס של הדלקה. וגמר ההלל שגומרין נקבע על הצרות שגאלן הקדוש ברוך הוא [מהן], כדאיתא בערבי פסחים שעמדו נביאים ותיקנו על כל צרה כשנגאלין ממנה לאומרה. וזו היא הודאה שצריך האדם להודות בהלל. ואעפ"כ כיון שאין ההלל מפרש על מה קורין אותו, תיקנו בתפלה בברכת הודאה ובברכת המזון, בימי חשמונאי ובניו, והזכירו בה הדלקה והדליקו בחצרות קדשך. ואצל הדליקו נרות תיקנו וסיימו, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל, להודות בתפלה, ולהלל בקריאת ההלל, על הנס שהדליקו בשיעור הדלקה אחת שמונת ימים.

כמדומני שזה ממש החילוק המקובל באחרו'. אאל"ט.

אבל צ"ע לפ"ד למה תיקנו אמירת על הניסים בפורים, הרי קריאתה זו הלילא מפוש על מה נקרא.

עושה חדשות כתב:תמיד גיחכתי על הענין המשונה המופיע בהקדמת העורך לחידושי הגרנ"ט, כדלהלן. היום ראיתי שבכל אופן הוא ודאי לא הראשון...

הנה לפניכם:

מתוך ההקדמה לחידושי רבי נפתלי טרופ.png (64.25 KiB) נצפה 10627 פעמים

רסג שמות.png (120.37 KiB) נצפה 10627 פעמים

יד רמה ב"ב קמה. כתב:ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין נתנו ואם לאו לטיבועין נתנו. הילכך הוו להו הני קידושי ממון המוטל בספק וחולקין. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס, התם הוא דאיכא למימר המוציא מחבירו ועליו הראיה, אבל הכא דאיהי קא אתיא למגבא כתובה מיניה, לא שייך למימר המוציא מחבירו עליו הראיה. משום דספיקא לן אי בתר ממונא אזלינן וממונא בחזקתיה דבעל קאי, ואי בתר שטר כתובה אזלינן והא מיתחזק וקאי ואין לך ראיה גדולה מזו. ואי משום דידיע דנקיטא כסף קידושי. הא לא ידעינן אי מחייבא למחשבינהו מכתובתה, הילכך דינא הוא דפלגי להו לקדושי

שו"ת מהר"ח או"ז סי' כז כתב:קישות שהתליע עכבר כיון שלא שרץ על הארץ מותר וא"כ טהור הוא ק"ו מפיגול ומחלב שהוא בכרת וטהור. זה שמותר אין דין שיהא טהור. ובא"ט (ד' ס"ו) דרשינן מקראי דבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנה ואפילו פירשו לדופני הבור היינו רביתייהו. וכן תולעים שביין אפילו פירשו לדופני החבית מבפנים מותר. ונראה דאפילו לא חזרו ליין אלא אכלן אדם מעל דופני החבית מבפנים מותר, ואעפ"י שגבי תולעים שבאו מחבית אחרת לתוך זו היה קרוי על הארץ. דעד כאן לא מבעיא לן התם אלא פירשו מתמרה לתמרה אבל מתמרה לקישות נראה דפשיטא ליה לאסור. אעפ"י כן כיון שבזה הכלי נולד אינו קרוי שורץ על הארץ. וא"כ עכבר שגדל ביין ושרץ על דופני החבית מתוכה אפילו במקום שאין יין ונתייבשו דפנותיה מותר. א"כ אין עכבר אסור עד יצא מכלי שנברא בו. וא"כ עכבר שילד עכבר בחבית לא יאסר עכבר הנולד בהבית עד שיצא. ואעפ"י ששנינן (בכורות ד' ה') כל היוצא מן הטמא טמא. זה הוא שאין דבר אחר גורם לו טומאתו כגון חמור וערוד. אבל כאן ששירוצו גורם לו איסורו אין היוצא ממנו טמא עד שישרוץ. ואולי יש לחלק זה ששורץ במים או ביין אין דרכו לצאת משם לעולם מה שאין כן בעכבר כנולד וצ"ע. אכן אם שייך בשרצים כמו בחיות דגמירי אין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ולא חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה. א"כ במקום שהשרץ גדל היינו רבותיה כמו דופני חבית לשרץ שביין ולא יאסר השרץ עד שישרוץ במקום שאינו גדל על פירותיו.

איש טלז כתב:ידועים דברי הגרש"ש שהאריך בכל ספק גזל אמאי ל"א בזה ספ"ל כשאר דיני תורה והרעישו ע"ז גדולי עולם בכמה אנפי. וכבר עמד בקושיה זו ביד רמ"ה בב"ב מי שמת כדומה סי' קי"ט מ"ט כל ספק ממון לקולא והרי"ז ספק איסור גזל.

ערוך השולחן או"ח סי' נב כתב:ויש לשאול שאלה גדולה על מה קבעו בפסוקי דזמרה שירת הים אחרי המזמורים והרי תורה קודמת לנביאים וכ"ש לכתובים כדאמרינן בשלהי ר"ה לענין פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות ואולי שמפני זה כתב הרמב"ם בפ"ז מתפלה דין י"ג דקורין שירת הים אחר ישתבח וכ"כ בסוף בנוסח התפלה ע"ש וביאור דבריו י"ל דשירת הים אינו מפסוקי דזמרה כלל אלא שקבעוה קודם ברכת יוצר אור לאיזה טעם הכמוס עמהם אבל למנהגינו קשה ומצאתי שהזוהר בפ' תרומה [ד' קל"א:] הקשה זה וז"ל כדין תושבחתא דשירתא דימא וכו' ואי תימא וכו' אמאי איהי בתקונא בתרייתא בתר שבחא דדוד והא תורה שבכתב וכו' ואקדימת לכתובים וכו' אלא מגו וכו' והאי תושבחתא מעליא וכו' ובגין דא איהי סמיך לצלותא דמיושב וכו' עכ"ל כלומר דאדרבא מפני גודל מעלתה סמכוה לק"ש וברכותיה שנקרא בלשון הזוהר צלותא דמיושב כמ"ש בסי' הקודם סוף סעיף ח' ע"ש:

עושה חדשות כתב:הקושיא הבאה, עדיין לא מצאתיה בספרי האחרו', אבל אני משוכנע שהיא קיימת שם. אמנם הנה כבר דנו עליה בראש', רבי אברהם ב"ר עזריאל, רבו של האו"ז.

ערוגת הבושם כתב:ויש לשאל ומה צריך ללמד מנערה המאורסה דניתן להצילו בנפשו, הלא אפי׳ ברוצח יהרג ולא יעבור, הרי בר קטלא הוא אפי׳ באונס, וכ״ש ברצון שהוא בר קטלא, היינו להניח את עצמו שיהרגנו הגוי, והא דילפי׳ מנערה המאורסה להורגו בידים דמההוא טעמ׳ דיהרג על ידי גוי דמאי חזית דדמך סומק דילמ׳ דמא דההוא גברא סומק טפי, מההוא טעמ׳ גופיה גם בידו יהרג עצמו. ובחור אחד ור׳ יעק׳ שמו רצה לתרץ, אי לאו דאקשיה לנערה המאורס׳ לא ידעינ׳ דמותר להורגו דשמא לא יהרוג את הנרדף אלא יתחזק עליו, ולאו מילתא היא, דתינח לרבנ' דאמרי בשילהי בן סורר דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו דאפגם קפיד רחמנ', והוה אמינא דפגם משפחה עדיף מרוצח היל׳ אע״ג דבנער׳ המאורס׳ נמי איכ׳ ספיק׳ שמא לא יהרגנה וניתן להצילה בנפשו, אפי׳ הכי, אי לאו דמקשיה, לא הוה ילפי׳ במה מצינו, אלא לר׳ יהודה, דאמ׳ דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו משום דקא מסרה נפשה לקטלה, למה לי׳ למקשי׳ לישתוק מהיקשא והוה ילפי׳ במה מצינו דנער׳ המאורס׳ נמי, שמא לא יהרגנה, אלא יתחזק עליה וישכב עמה וגם היא שמא לא תהרג את עצמה ותתרצה לו, אפי׳ הכי ניתן להציל׳ בנפשו, הכי נמי רוצח, ולא פירכא היא, דאי לאו אקשיה לנער׳ המאורס׳ לא מצינא למילף במה מצינו דהוה אמינא טעמ׳ דנער׳ המאור׳ משו׳ פגם משפח׳ ולא משום דקא מסרה נפשה לקטלה, ותו דלעונש מיתה ומלקות ליכ׳ למילף במה מצינו דאפי׳ במן הדין אמרי׳ אין עונשין מן הדין, כ״ש במה מצינו ולא ילפי׳ במה מצינו אלא לחיוב מצוה ולא לעונש.

ובקיצור, ילה"ק למה הרודף אחר הערווה וכו' לא נהרגנו מצד שהוא עצמו מחויב למות ולא לעבור על ג"ע.

השל"ה כתב:זה לשון תוספות במסכת כתובות בפרק המדיר דף ע"ב (א, ד"ה) וספרה לה לעצמה, ואם תאמר, אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר, דהא כתיב (ויקרא טו, כח) 'וספרה'. ויש לומר, דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה, שלעולם יוכל למנות כסדר, וכן עומר. אבל זבה, שאם תראה תסתור, אין לה למנות, עכ"ל התוספות. דקדקתי מדברי התוספות, שאין ראוי לה לברך משום דיש חשש ברכה לבטלה, אבל לספור בלא ברכה היא מחויבת, דהא כתיב (ויקרא שם) 'וספרה לה'. ואין לומר, מאחר שלא תוכל לברך ממילא לא חייבה התורה לספור, זה אינו, דהא הברכות מדרבנן, ואם כן מאיזה טעם לא תמנה, ואם תסתור, תחזור ותמנה כדי לקיים 'וספרה לה', שתספור שבעה ימים רצופים. ומה שסיימו התוספות בדבריהם, 'אין לה למנות', פירוש למנות עם ברכה, כי כן התחילו התוספות והזכירו בדבריהם 'ברכה'. ואפשר שהוא טעות סופר, וצריך לומר: 'אין לה לברך'. וכן נהגתי כל ימי, וצויתי לאשתי שתספור לעת הערב קודם שקיעת החמה, היום יום ראשון לספירת לבוני, היום יום שני לספירת לבוני כו', וכן כולם.

נודע ביהודה כתב:והנה מ"ש מעלתו להזהיר את הנשים להתנהג כדברי הגאון הקדוש בעל של"ה שבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום אחד כיון דכתיב וספרה לה עיין בס' של"ה ד' ק"א ע"א: אומר אני הגאון הקדוש הזה לרוב קדושת חסידותו נתקיים בו אוהב מצות לא ישבע מצות ורצה למען צדקו להגדיל תורה ולהרבות במצות. אבל אצלי אחר מ"כ של הגאון אין דבריו מתקבלים ואם המקרא הזה מצוה הוא למה לא מנאו הרמב"ם והרמב"ן ובה"ג וכל מוני המצות למצות עשה ואיתוספו לתרי"ג מצות שתי מצות מצוה בזב לספור שהרי גם בזב כתיב וספר לו שבעת ימים ומצוה בזבה וספרה לה ואפילו אם נימא דזב וזבה כחדא נינהו איתוסף עכ"פ מצוה אחת. אלא ודאי שאין זו מצוה רק הכתוב אומר שתשגיח שיהיו שבעה ימים הללו נקיים שלא תסתור ואין זה דומה למה דכתיב בעומר וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שמיותר לגמרי דהוה ליה למכתב וביום החמשים מיום הביאכם את עומר התנופה ממושבותיכם תביאו וגו' ולמה כתב וספרתם א"ו שמצוה לספור

האגודה כתב:כתוב אחד אומר [ויקרא כ"ג] תספרו חמשים יום וכתיב [שם] שבעה שבועות. פר"י דלא מנינן כי אם מ"ט דהכי קאמר קרא עד מחרת השבת השביעית שהוא חמשים יום תספרו ולא עד בכלל. תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. ולא שליח ציבור בשביל כולן וגבי יובל דכתיב [שם כ"ה] וספרת לך מיירי בבית דין. ושמא צריכין לברך פר"י אבל זבה אינה מברכת דילמא תסתור ספירתה כשתראה אפילו ביום השביעי ומכל מקום היא צריכה לספור בפה