עקביה כתב:הנחת היסוד המתבקשת, לענ"ד, היא שארץ ישראל אינה בית סוהר, ולא מגיע עונש למי שגר בה שלא יוכל לצאת ולטייל בחו"ל אם חשקה בכך נפשו.
כעת צריך לבדוק האם נמצאת סתירה להנחה זו בש"ס ופוסקים.
מה שנמצא בגמ' איסור על יציאה מא"י הוא על עקירת דירה ולא על יציאה קצרה ע"מ לחזור. אמנם בגיטין (עו:) משמע שגם יציאה קצרה אסורה, אבל כבר כתב מהרי"ט בחידושיו לקידושין (לא:) שחכמים החמירו על עצמם, ואין זה מעיקר הדין (ומינה נשמע שעכ"פ עניין ודאי יש שלא לצאת אפילו פסיעה אחת מא"י).
מי שכן כותב במפורש איסור על יציאה מא"י גם ע"מ לחזור הוא הריטב"א (מו"ק יד. ד"ה לשוט). אך יש לחלק ולומר שכוונתו ליציאה שאין לה קיצבה. ז"א אע"פ שדעתו לחזור, מצדו זה עשוי להיות בעוד כמה שנים, וביציאה כזו יש משום עקירת יישוב א"י, אבל בטיול קצר (שמצוי בזמננו ולא היה מצוי בזמן הריטב"א) י"ל שאין איסור.
בעז"ה
עליך ועל כמותך נאמר וימאסו בארץ חמדה.
מעולם לא שמעתי שאדם נמצא בגן המלך ובארמונו, ויש שם כל טוב, רוצה לצאת להר הזבל השורץ מחלות וריח נורא וכו', 'ומסביר' שחצר המלך המלאה טוב כגן עדן מקדם הוא 'בית הסוהר' - זה משל חיוור מאוד ליחס בין א"י לחו"ל. ומי שאומר ביטוי 'בית הסוהר' הוא מואס בארץ חמדה. חזור בך. ואנא תודה על האמת.
לעצם הדין פשוט וברור לכל הראשונים ורוב ככל האחרונים שישנו איסור ביציאה לזמן וא"א להאריך בזה. ובקצירת האומר: מלבד המהרי"ט, כל הראשונים כתבו גמרא זו כפשוטה שהאמוראים ליוו את חבריהם עד מקום מסוים משום האיסור.
יתירה מזו: כל ההיתר למצוה הוא רק ביציאה לזמן מוגבל, כי ליציאה לצמיתות אסור בכל גווני. ומי שיוצא לצורך פו"ר לצמיתות כרתוהו חז"ל ברוח קדשם ועליו נאמר ברך המקום שהרגו (כתבות קי"א). כך כתבו תוספות מסכת ע"ז יג. אמנם בספר פרי הארץ יו"ד ס"ז סבר ששיטת תוס' כן דוקא לגבי כהן, אבל כל האחרונים לא כתבו כן אלא כפשוטו. וכן פירש הכס"מ בדברי הרמב"ם ומי ספין לחלוק עליו. והפאת השולחן לאחר שדן בזה בארוכה פסק בפ"א שישנו איסור לצאת לזמן, ולכל ההיתר לישא אשה הוא רק לזמן.
וכל החוטאים היוצאים וכל המסייעים שמואסים בחלקת חמדת הש"י - מלבד שיפחדו לנפשם מיום הדין, גם ייתכן שהפסידו את המצוה שאין לה אח ורע והיא יישוב א"י, כי ש"מ שמה שיושבים בארץ הוא מטעמי נוחות גרידא וכאן נמצאו כאן היו ולא מטעם המצוה, והרי מצוות צריכות כוונה.
