לבי במערב כתב:לא זכיתי להבין מהו הפסול ב"לנדוד עד לטור בשם הראב"ד".
לא זכיתי להבין מהיכן למד כבוד תורתו שלדעתי יש בזה "פסול". לענ"ד מותר בהחלט להרחיק לנדוד - אפילו עד לסיביר - וק"ו שמותר בהיתר גמור לנדוד עד לטור בשם הראב"ד, ואין בזה שום "פסול" (כלשון כבוד תורתו) ולא שום פקפוק, לא מדאו' ולא מדרבנן. רק כתבתי, ש"לא צריך" להרחיק לנדוד עד לראשונים - כל אימת שיש הוכחה ברורה (לענ"ד) מהגמרא עצמה. משל אל מה הדבר דומה, למישהו שהי' שואל מנין שיש לתקוע בראש השנה, והיו עונים לו, תוקעים כי ככה פסק בשו"ע, במקום שיענו לו את התשובה המתבקשת: "רחמנא אמר תקעו" (וכבר מובא מעי"ז בגמ' ר"ה). אז האם הי' מותר להביא ראי' מהשו"ע שצריך לתקוע בר"ה? כמובן שהי' מותר, ואין בזה פסול. רק מה, לא צריך לנדוד עד לשו"ע, כשיש על זה פסוק מפורש.
לבי במערב כתב:הטור הוא ספר פס"ד בנוגע למעשה בפועל, בשונה מגמרא, ברייתא ותוספתא - שאפ"ל בהם פירושים אין-קץ.
פירושים אין קץ אפשר להביא כשהלשון אינה מבוררת, או כשהדברים אינם חתוכים, אבל כשהלשון מבוררת והדברים חתוכים, כגון (לענ"ד) כשכתוב להדיא בתוספתא בברכות ו א: "ברכת הזימון (נ"א המזון) מן התורה, שנאמר - ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזימון, (וברכת) את ד' אלוקיך - זו ברכה ראשונה" וכו', וכגון כשכתוב להדיא בברייתא בברכות מח ע"ב: "ת"ר, מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר - ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזן, את ד' אלוקיך - זו ברכת הזימון וכו'. רבי אומר: ברכת הזימון - מגדלו ל-ד' אתי", או כל כיוצא באלו הלשונות הברורות והחתוכות, אז מי שיתעקש לנטוש את הגמ' ולהרחיק לנדוד עד לטור בשם הראב"ד - יהא לענ"ד מן המתמיהין. ואעפ"כ, מותר לענ"ד להיות מן המתמיהין, ואיני רואה בזה שום פסול.
לבי במערב כתב:לדעתך - הרב 'הפשטן' - פשיטא לך שמפשט הגמ' כו' אין מקום לפרש כד' הריטב"א. חלק עליך הרב 'משולש', ולא הסכים לדבריך.
אינני יודע על מה כבוד תורתו מדבר. הרב משולש מעולם לא דן אתי בדברי הריטב"א, ובטח לא בשאלה האם מפשט הגמ' יש מקום לפרש כד' הריטב"א.
לבי במערב כתב:הלא תראה?! ועודך עומד בדעתך, ואינך יכול - ח"ו - להודות בטעותך.
אמנם אני טועה בכל יום לפחות עשר פעמים, אבל בנדו"ד, לא אני ולא הרב משולש חושבים שהשני מתוך שנינו טועה, אז במה אודה? האמנם בזה שאני הוא זה שרצח את הבל? התחושה שלי היא שכבוד תורתו "מעמיד ומקשה". האם כבוד תורתו שמע פעם על המושג הזה "מעמיד ומקשה"? כבוד תורתו מעמיד את הדיון הנינוח והרגוע שהי' ביני לבין הרב משולש, באוקימתא של דיון בין שניים שאחד מהם טועה (כמובן לא השני ח"ו), ואז כבוד תורתו מתריע בפני הלה - המוחזק בעיני כת"ר כטועה - על כך שהוא עדין "עומד בדעתו" כי הוא "לא יכול ח"ו להודות בטעותו". אז במקום להעמיד ולהתריע, אפשר פשוט להעמיד הפוך באופן שלמלכתחילה לא תהי' שום קושי' לא עלי ולא על הרב משולש, ובאמת אין קושי' על אף אחד משנינו, מה עוד שהדיון שביני לבין הרב משולש מעולם לא עסק בשאלה האם מפשט הגמ' יש מקום לפרש כד' הריטב"א.
לבי במערב כתב:[וכמבואר שדוקא גבי הלכה נא' "וה' עמו - שהלכה כמותו": דשם הוי' (ולא שם אלקים ואד' וכו') דוקא מורה על בחי' אמת (וכמו שאמרו שיעקב, קו האמצעי, הוא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" - והיא בחי' התפארת, שהו"ע שם הוי' בספירות). וזהו"ע ההלכה, הנוגעת לפס"ד במעשה בפועל (שבמעשה בפועל אא"פ שיהיו ב' סברות כאחת), ולכן (אף שכל התורה כולה, כולל חלק הדרש - ש"אין משיבין על הדרוש" - נקראת "תורת אמת", מ"מ) חלק ההלכה (דוקא) הוא בחי' אמת (לאמתו)]...
"מותר" ללמוד הלכה, ולציין אלי', ואדרבא. אי"ז חלק "פחות עיוני" בתורתנו הק', וגם אם הי' הוא כזה - ה"ז חלק עיקרי בה, שהרי "תלמוד גדול (לפי) שמביא לידי מעשה", ו"כל האומר אין לי אלא תורה (ואיני צריך לקיום גמ"ח, שצדקה היא כללות כל המצוות - ובתלמוד ירושלמי נקראת בשם מצוה סתם) אפילו תורה אין לו". ועיין אבות פ"ג מ"ט ומ"י, ואין להאריך בדבר הפשוט.
אחרי שדברי כבוד תורתו סוכמו על ידיו בצדק ש"אין להאריך בדבר הפשוט", תמהני למה מלכתחילה נזקק כבוד תורתו להאריך בדבר הפשוט הזה, ועוד בפני מי שעוסק רוב זמנו בלימוד הלכה -
ולא בלימוד עיון, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני, והלוא אני ממש חש על בשרי יום יום ושעה שעה, בחשיבות לימוד ההלכה, שהוא הוא העיקר המביא לידי מעשה. אז באמת למה להאריך בזה?
לבי במערב כתב:הטעם ע"ז י"ל בדא"פ, דכל דבר שבקדושה בעי "עדה", כדדרשו רז"ל עה"פ ונקדשתי בתוך בנ"י (מגילה כג, ב. טושו"ע ושו"ע הרב או"ח סי' נה). וכיון שמיירי הכא בהזכרת ש"ש על הציבור, וקיי"ל דאַכָּל בי עשרה (מישראל) שכינתא שריא (וראה שו"ע הרב שם ריש ס"ו), לכן הוא דוקא בעשרה. ודוק.
כמובן שכבר מלכתחילה הייתי מודע לכל מה שכתב כאן כבוד תורתו, ולכן כבר מלכתחילה טרחתי לציין את דברי המשנה "
שלושה וכו' חייבין לזמן", ואת הפסוק מן
התורה שהובא ע"י הגמרא כתשובה לשאלת "מנא הני מילי" על דברי המשנה "
שלושה וכו' חייבין לזמן", ואת דברי רש"י שהאריך לבאר כיצד למדים שהפסוק הנ"ל
שבתורה שממנו למדה הגמ' את דין חובת זימון, דן
בשלושה. לכן תמהתי שם, דסו"ס הואיל ודין זימון בשלושה נלמד מהתורה, אז לכאו' הי' צריך להזכיר ש"ש גם כשמזמנים בשלושה, בק"ו מאדם אחד בודד שג"כ מזכיר ש"ש כשמקיים בפיו מצוות שנלמדות מפסוקי התורה, כגון מצוות ברכת המזון וכדומה.
לבי במערב כתב:אף כאן הכשילתך מקלדתך.
האמנם שוב מעמיד ומקשה?
לבי במערב כתב:מאן מוכח דליכא ש"ש אלא בעשרה...הא דבגמ' ברכות נז' (בדא"ג!) דבשלשה ליכא ש"ש!
כת"ר מעמיד ומניח, שהתכוונתי להביא ראי' "דליכא ש"ש אלא בעשרה", ולא היא! אני רציתי להביא ראי' לזה שמהגמ' מוכח דבשלושה לא מזכירין ש"ש, והילך לשוני שם: "צ"ע למה בגמ' שם ע"ב מובא 'בעשרה וכו' דבעי לאדכורי שם שמים', אלמא החובה להזכיר את השם - היא רק כשמזמנים בעשרה - אבל כשמזמנים בשלושה לא מזכירים. וכן מוכח משם נ ע"א: "בשלשה דליכא שם שמים".
לבי במערב כתב:הלא הוא דין פשוט בכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, בלא חולק!
פשיטא, ואיני יודע מה התכוןן כבוד תורתו לומר בזה.
לבי במערב כתב:בהצלחה רבה ומופלגה בכל מכל כל.
וכן למר.
לבי במערב כתב:ושיקויים משארז"ל עה"פ את והב בסופה.
אכי"ר.