פורום אוצר החכמה

יאיר כתב:שהשומע קול זמר של אשה ברדיו, אפילו אם מכיר אותה, מותר, כי אין זה קול אשה ממש, אלא חיקוי של קולה על ידי גלי חשמל. ע"ש.

קאצק כתב:אם כך גם ששומע דרך רמקול באולם וכו' ולא רואה את הזמרת אין זה קול אשה ממש.

עקביה כתב:אני לא מבין את ההיגיון שבסברא זו. הרי אם הוא מכיר את האשה, שמיעת קול הזמר מן הסתם תביא אותו לידי הרהור בה, ולמאי נפק"מ ההגדרה הטכנית של הקול שהוא שומע?

החילוק מעט עדין
ההגדרה היא 'קול באשה', כלומר קול שנלווה אליה.
קול אשה בהקלטה לא נלווה לאשה, אין פה אשה ממשית, אלא רק 'קול של אשה', וכמובן שאין כוונתי שרואה הסרטה שלה כששרה - שאז עצם ראייתה מתנועעת וכדו' כבר מסוגלת להרהור.
לעומת אשה ששרה וקולה מתנשא למרחוק באמצעות רמקול - יש כאן אשה, ויש כאן קול באשה.
עדיין יש מקום לדון באם היא לא בחדר זה, ורק קולה ישמע, שהרי סוף סוף יש אשה שהקול משוייך לה, אך לגבי סתם הקלטה - לכאורה מובן מדוע זה לא נחשב כ'קול באשה'.

כשאדם רואה אשה ברחוב בראיה בעלמא - לא מצינו שחששו שיבוא לידי הרהור בה, מאחר ומה שחששו להרהור הוא דוקא כשמתעוררת תשומת לב מיוחדת אליה.
ולכן חששו להרהור בראיית מקומות המכוסין שהתגלו - כי אז מתעוררת תשומת לב מיוחדת אליה.
כשחששו בראיית בגדי צבעונין - הוא דוקא כשמכיר אותה, ולא חששו בסתם ראיית בגדי נשים בחלון ראווה, וזאת כי הבגד מסיט את תשומת הלב שלו לאשה זו שהוא מכיר, משא"כ בראיית בגד בחלון הראווה - אף שבעלמא הוא יודע שזה בגד של נשים - אבל אין סיבה להניח שמחשבתו תלך לאשה מסויימת.
על דרך זו בשמיעת קול שירה או הרצאה וכיו"ב המשוייך לאשה מסויימת הנמצאת כאן - לא הקול הוא הבעיה, כפי שלא הבגד הוא הבעיה, וכפי שלא הפנים הם הבעיה, אלא תשומת הלב המיוחדת שמתעוררת בעקבות הקול המיוחד של שירה או הרצאה, ותשומת הלב הזו עלולה לקחת את מחשבתו לאשה מסויימת זו, משא"כ בסתם ראיה בנאלית של פנים של אשה, שכמותה רואים כל הזמן ברחוב, וכן בשמיעת קול שירה שלא משוייך לאשה מסויימת - אין צורך לחשוש לתשומת לב מיוחדת שתוליך אותו להרהר בה.

שייף נפיק כתב:זה הי' לנשים, וגם יש שירה שהיא חרוזים, או דברי ניחומים ותקווה.

רק נשים עלו באותה עליה?

אמת ששירה היא עצם המילים, ולאו דווקא במנגינה, אבל קצת מוזר להעמיד לשם כך נשים.

יואל שילה כתב:החילוק מעט עדין
ההגדרה היא 'קול באשה', כלומר קול שנלווה אליה.
קול אשה בהקלטה לא נלווה לאשה, אין פה אשה ממשית, אלא רק 'קול של אשה', וכמובן שאין כוונתי שרואה הסרטה שלה כששרה - שאז עצם ראייתה מתנועעת וכדו' כבר מסוגלת להרהור.
לעומת אשה ששרה וקולה מתנשא למרחוק באמצעות רמקול - יש כאן אשה, ויש כאן קול באשה.
עדיין יש מקום לדון באם היא לא בחדר זה, ורק קולה ישמע, שהרי סוף סוף יש אשה שהקול משוייך לה, אך לגבי סתם הקלטה - לכאורה מובן מדוע זה לא נחשב כ'קול באשה'.

לצערי לא זכיתי להבין.

עקביה כתב:בספר עזרא (ב סה) נאמר על העולים מהגולה:
מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם:
ודומה לזה בנחמיה (ז סז).

וכתב רש"י (עזרא שם): ולהם משוררים ומשוררות מאתים - לפי שהיו עולים בשמחה מבבל לא"י היו צריכים למשוררים ומשוררות כדי שיהו מטיילות בהם ברוב שמחתם.

מה שקצת תמוה בעיניי; אפשר אמנם לומר שעדיין לא נאסר, אבל האם עד שלא יוצא איסור רשמי זה בסדר? וכי אין בכך משום כיעור?

לענ"ד נראה שכל זמן שלא הייתה התייחסות ל"קול באשה" כמשהו בעייתי, הוא לא היה בעייתי.
לא מדובר כאן בערב שירה, דוגמת המתואר במס' סוטה (מח.), שם ההתכנסות היא למטרה לא כשרה.
כאן מדובר בשמחה של מצווה, של עליה לארץ ישראל. והיות ובעיני העם זה היה בסדר, אז זה באמת היה בסדר.
מה שכמובן לא שייך כיום.

יואל שילה כתב:

יאיר כתב:שהשומע קול זמר של אשה ברדיו, אפילו אם מכיר אותה, מותר, כי אין זה קול אשה ממש, אלא חיקוי של קולה על ידי גלי חשמל. ע"ש.

קאצק כתב:אם כך גם ששומע דרך רמקול באולם וכו' ולא רואה את הזמרת אין זה קול אשה ממש.

עקביה כתב:אני לא מבין את ההיגיון שבסברא זו. הרי אם הוא מכיר את האשה, שמיעת קול הזמר מן הסתם תביא אותו לידי הרהור בה, ולמאי נפק"מ ההגדרה הטכנית של הקול שהוא שומע?

החילוק מעט עדין
ההגדרה היא 'קול באשה', כלומר קול שנלווה אליה.
קול אשה בהקלטה לא נלווה לאשה, אין פה אשה ממשית, אלא רק 'קול של אשה', וכמובן שאין כוונתי שרואה הסרטה שלה כששרה - שאז עצם ראייתה מתנועעת וכדו' כבר מסוגלת להרהור.
לעומת אשה ששרה וקולה מתנשא למרחוק באמצעות רמקול - יש כאן אשה, ויש כאן קול באשה.
עדיין יש מקום לדון באם היא לא בחדר זה, ורק קולה ישמע, שהרי סוף סוף יש אשה שהקול משוייך לה, אך לגבי סתם הקלטה - לכאורה מובן מדוע זה לא נחשב כ'קול באשה'.

כשאדם רואה אשה ברחוב בראיה בעלמא - לא מצינו שחששו שיבוא לידי הרהור בה, מאחר ומה שחששו להרהור הוא דוקא כשמתעוררת תשומת לב מיוחדת אליה.
ולכן חששו להרהור בראיית מקומות המכוסין שהתגלו - כי אז מתעוררת תשומת לב מיוחדת אליה.
כשחששו בראיית בגדי צבעונין - הוא דוקא כשמכיר אותה, ולא חששו בסתם ראיית בגדי נשים בחלון ראווה, וזאת כי הבגד מסיט את תשומת הלב שלו לאשה זו שהוא מכיר, משא"כ בראיית בגד בחלון הראווה - אף שבעלמא הוא יודע שזה בגד של נשים - אבל אין סיבה להניח שמחשבתו תלך לאשה מסויימת.
על דרך זו בשמיעת קול שירה או הרצאה וכיו"ב המשוייך לאשה מסויימת הנמצאת כאן - לא הקול הוא הבעיה, כפי שלא הבגד הוא הבעיה, וכפי שלא הפנים הם הבעיה, אלא תשומת הלב המיוחדת שמתעוררת בעקבות הקול המיוחד של שירה או הרצאה, ותשומת הלב הזו עלולה לקחת את מחשבתו לאשה מסויימת זו, משא"כ בסתם ראיה בנאלית של פנים של אשה, שכמותה רואים כל הזמן ברחוב, וכן בשמיעת קול שירה שלא משוייך לאשה מסויימת - אין צורך לחשוש לתשומת לב מיוחדת שתוליך אותו להרהר בה.

ברכות כד.
"אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולקריאת שמע אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים"
וכי גם טפח ואצבע קטנה ושוק ושער אסורים רק כשהאשה עצמה נמצאת אבל בתמונה מותר, הרי גם בהם כתוב באשה?

עקביה כתב:לענ"ד נראה שכל זמן שלא הייתה התייחסות ל"קול באשה" כמשהו בעייתי, הוא לא היה בעייתי.
לא מדובר כאן בערב שירה, דוגמת המתואר במס' סוטה (מח.), שם ההתכנסות היא למטרה לא כשרה.
כאן מדובר בשמחה של מצווה, של עליה לארץ ישראל. והיות ובעיני העם זה היה בסדר, אז זה באמת היה בסדר.
מה שכמובן לא שייך כיום.

אולי כוונתך לומר כך: מדובר, כמו שניסו לומר לעיל, באיסור דרבנן שלא נהג אז. אלא שאם תאמר, והרי לא אסרוהו סתם כך אלא מפני הכיעור (ולכן לענ"ד באמת תירוץ זה צ"ע), על זה אשיבך שהכיעור איננו בעצמותו של הדבר ולכן במעמד מסוג זה לא היה כיעור.

בערך.

לגבי המשפט: "לא אסרוהו סתם כך אלא מפני הכיעור",
לא מפני הכיעור אסרוהו אלא מפני הרהור עבירה, או שמרגיל לעבירה.

"כיעור" היינו "משהו בעייתי" בלשונך.

יבנה כתב:וכי גם טפח ואצבע קטנה ושוק ושער אסורים רק כשהאשה עצמה נמצאת אבל בתמונה מותר, הרי גם בהם כתוב באשה?

קודם כל - כך אמר לי מו"ר שליט"א.
שנית, לא קבעתי שכך היא האמת, אלא רק הצעתי הצעה, שכמדומה די מעוגן במציאות שקול אשה מעורר ברמה הרבה פחות מאשר ראייתה [וכמדומה שגם ראיית השיער מעוררת פחות מראיית הגוף].
שלישית - לא חייבים לעשות גזירה שווה 'באשה' 'באשה' בצורה מרובעת, אלא מותר לחלק בין הדברים.
רביעית - הרי כתב בתוס' הרא"ש שקול באשה לא נאמר לגבי ק"ש אלא שאסור לשמוע קול הנשים, וגם הטור השמיט דין קול באשה לגבי ק"ש, ולדעת הרמב"ם קול ושער לא נאמרו לגבי ק"ש אלא לאיסור שמיעה והסתכלות - כך שיש חילוקים מסויימים ביניהם.

האם יש מי שמחמיר אף בשמיעת כלי זמר שהמנגן עליה היא אשה אף ללא השמעת קולה?

גל גל כתב:גם אם תתרץ את הנקודה הזאת, יש הרבה מקורות שבהם מפורש שנשים וגברים שרו ביחד... סתם כדוגמא, בדבורה זה לא רשום...

היה איזה משועמם אחד שאסף את כל המקורות האלה כדי להוכיח שבזמנם לא הקפידו על שירת נשים. ובפשטות אפשר לתרץ שקול באשה ערוה הוא איסור דרבנן, אבל בלאו הכי אין ראיה.

אעתיק דבריו:

בספר שמות נאמר: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחלת. ותען להם מרים: שירו לאדוני כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" - מרים אמרה לכל הנשים, לשיר. אין ספק, שקולן של 600 אלף נשים הגיע גם לאזני הגברים.

בספר שופטים נאמר: "ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמור" - ברק שמע את דבורה, וכנראה שגם שאר בני ישראל שמעו את שירתה.

בספר שמואל א' כתוב: "ויהי בבואם, בשוב דוד מהכות את הפלישתי, ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחלות לקראת שאול המלך בתופים בשמחה ובשלישים" - שאול והלוחמים שאתו שמעו את שירת הנשים.

בספר שמואל ב' נאמר: "בן שמנים שנה אנכי היום... אם אשמע עוד בקול שרים ושרות?!..." - הוא כבר זקן ולא שומע נשים שרות, מכאן שכשהיה צעיר כנראה היה שומע.

בקהלת כתוב: "כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות, עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם, שדה ושדות" - גם קהלת, כשהיה צעיר, שמע אנשים שרים ונשים שרות.

בספר עזרא: "מלבד עבדיהם ואימהותיהם אלה שבעת אלפים שלש מאות שלשים ושבעה, ולהם משוררים ומשררות מאתים".

ורש"י אומר: "לפי שהיו עולים בשמחה מבבל לא"י, היו צריכים למשוררים ומשוררות, כדי שיהוו מטיילות בהם ברוב שמחתם" - "משוררים ומשוררות" - זכרים ונקבות לשורר בדרך כי עלו בשמחה ובטיול".

וכך גם בספר נחמיה: "מלבד עבדיהם ואימהותיהם אלה שבעת אלפים שלש מאות שלשים ושבעה ולהם משוררים ומשררות מאתים וארבעים וחמשה".

בדברי הימים נאמר: "כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי האלוהים להרים קרן, וייתן האלוהים להימן בנים ארבעה עשר ובנות שלוש. כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה' במצלתיים נבלים וכנרות לעבודת בית האלוהים על ידי המלך אסף וידותון והימן" - כל המבקרים בבית המקדש בוודאי שמעו את בנותיו של הימן.

בשיר השירים: "יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה! הראיני את מראייך, השמיעיני את קולך; כי קולך ערב ומראייך נאוה".

תגובתי:

לגבי שירת מרים, אין קול באשה ערוה כאשר אלפי נשים שרות ואין אפשרות לזהות מי שרה.

לגבי דבורה, ברק היה בעלה.

לגבי שאול, כנ"ל לגבי שירת מרים.

לגבי שמואל ב', זה מטאפורי.

לגבי שלמה המלך, בספר חומת אנך כתב שהיו מנשיו ופילגשיו ושרו בנפרד מהגברים. ויש לדחות (לא ביאר מדוע, אבל מסתבר שנשיו המלכות לא היו שרות לפניו. ואז חזרנו לתירוץ הראשון).

ובספר עין אליהו תירץ שאחד משורר והשאר עונים לו, ונקראים נקבות כי הם מושפע ולא משפיע (ודחוק).

ובגמ' גיטין משמע שהם מיני זמר (ולא בני אדם ששרו בפיהם וראה מהרש"א).

בספר עזרא, י"ל שהיו שרים בנפרד.

בדברי הימים, אין מוכרח שהבנות היו שרות. ולכל היותר היו מנגנות.

בשיר השירים הוא משל לבעל ואשה.

מתגעגע כתב:האם יש מי שמחמיר אף בשמיעת כלי זמר שהמנגן עליה היא אשה אף ללא השמעת קולה?

בזה הבעיה היחידה היא בחשיפת האשה מול קהל גברים, אבל עצם זה שמנגנת אין קשור ל"קול באשה".

גל גל כתב:דעת רוב הראשונים שלא כך, והגמרא בברכות שאוסרת לשמוע קול אשה כוונתה לקול זמר של אשה בדווקא, אבל דיבור בלבד מותר. כך פסקו להלכה המאירי (כד ע''א ד''ה צריך), המרדכי (אות פ), האשכול (הל' תפילה וק''ש סי' ז) והרשב''א (ד''ה והא), וכן באחרונים ערוך השולחן (עה, ו), ים של שלמה (קידושין ד, ד), המגן אברהם (עה, ו) ועוד.

מתי נאסר לשמוע קול שירה

כאשר הגמרא אוסרת לשמוע קול אשה, האם היא דיברה בכל מקרה? עוד קודם שהגמרא הביאה את דבריו של שמואל שאסר לשמוע קול אשה, היא פסקה, שאסור לאדם לראות את השוק של אשתו בזמן שהוא קורא קריאת שמע.

א. בפשטות, מכך שהגמרא מדברת בהקשר של קריאת שמע, משמע שגם האיסור לשמוע שירת נשים נוהג רק בזמן קריאת שמע, אבל שלא בזמן קריאת שמע, יהיה מותר לשמוע שירת נשים, ואכן יש מספר פוסקים שנקטו כך להלכה, ובניהם רבינו חננאל, בעל הלכות גדולות (שם), והרא''ה (ברכות כד) והמרדכי (אות פ) בשם רב האי גאון (ועיין בגר''א עה, ח שביאר אחרת).

ב. אמנם דעת רוב הראשונים שלא כך. הם הבינו, שדווקא כאשר הגמרא מדברת על טפח באשה ערווה באשתו, היא מתייחסת לדיני קריאת שמע, אבל כאשר היא ממשיכה ומדברת על קול באשה ערווה, האיסור לא בהכרח קשור לקריאת שמע, וכך פסקו להלכה הרמב''ם (איסורי ביאה כא, ב) הרשב''א (ברכות שם ד''ה והא), הרא''ש (ג, לז) ועוד, ובלשון השולחן ערוך (אבה''ע כא, א).

אני לא יודע איזה חילוק יש בין נשואה לפנויה, ובין קול זמר לדיבור. כי החילוק המובא בראשונים הוא בין הרגיל ללא רגיל (כפי שחילקו בשיער ובשוק האמורים שם). וממילא קול דיבור של אשה שרגילים בו, אין בכך כלום.

וכן כתב בהגהות מיימוניות לגבי שיער וקול: "בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקול הרגיל בו". ונפסק להלכה ברמ"א: "אבל קול הרגיל בו, אינו ערוה".

וכתב הגאון רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת אבן ישראל (חלק ט' סי' ס"ג עמ' נ"ח): "נראה דאין הביאור של קול הרגיל היינו דוקא קול הרגיל, אלא אפי' קול של זמר, אם הוא רגיל בו שרי, וכן משמע לשון הגהות מיימוניות, שכתב "וקול הרגיל בו", ע"ש, וכן משמע בבית יוסף, ולפ"ז שפיר מותר בשבת בשעת זמירות שגם הבתולות משתתפות באמירת הזמירות, כיוון שהם מזמרים מקטנותן והוה קול הרגיל בו".

וכן בספר "נחלת צבי" (לתלמיד הב"ח) כתב להדיא, "אפילו קול זמר הואיל דרגיל בה אינו בה לידי תאווה".

וכן הגאון רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, מגדולי פוסקי תימן, בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) כתב דאיירי בקול זמר.

וכן נראה מדברי הראשונים הנ"ל, שחילקו בין רגיל ללא רגיל, גם בשיער וגם בקול ובשוק. אבל לא חילקו בין שיער נאה לשיער מכוער, דיבור או שירה, ובשוק כלל אין מה לחלק.

ובביאור הגר"א (סי' ע"ה) כתב "אבל קול הרגיל בו, כנזכר לעיל". ופירש ה"דמשק אליעזר" שכוונתו לסעיף הקודם, שבתולות שדרכן לילך פרועות הראש, ושערות הנשואות היוצאות חוץ לצמתן, מותר לקרות כנגדן, כי רגיל בהם. וכך הוא גם לשון הבית יוסף שם, "ומה שכתב רבינו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון (שם), וכתבו עוד הגהות דהוא הדין לכל קול הרגיל בה לא חיישינן".

וראה בדברי חמודות מסכת ברכות (פרק ג'): "ודוקא קול זמר, אבל קול דיבורה שאינו זמר שמדברת כדרכה מותר כמו שכתבו תהר"י, וכתבו הגהות מיימון דהוא הדין לכל קול הרגיל בו, לא חיישינן". היינו שדימה קול זמר שרגיל בו, לקול דיבורה שרגיל בו. וכן בפרישה (או"ח סי' ע"ה) הביא בס"ק אחד להתיר קול דיבורה, ובס"ק שני כתב להתיר קול שרגיל בו.

נמצאנו למדים שיש שני היתרים בקול באשה ערוה, א. קול שרגיל בו. ב. קול דיבורה (וגם זה מפני שרגילים בו). וכמדומה שההיתר בפנויה נובע משיבוש דברי הרמ"א הנ"ל.

[יש היתרים נוספים שלא קשורים להנ"ל: תרי קלי לא משתמעי, כשאינו רואה האשה השרה, ונדון לעיל].

לא קראתי את כל האשכול, אבל האם אין מי שחילק בין אישה שהיא 'ערווה' שעליה נאמר האיסור, לפנויה טהורה (כפי שהיה מצוי בזמנם) שעליה ל''א קול באישה ערווה?

הערוה הוא הקול עצמו, לא האשה. ואם יש לדייק כדבריך, זה בדברי הטור "ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה" שהיה מקום לומר שמדובר רק בערוה. אבל במילים לפני כן אסר להסתכל באצבע קטנה כדי להנות, וכן בבית יוסף הביא לשון הרמב"ם "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול ערוה או לראות שערה אסור". וכי כל זה איירי בנשואה, אבל בפנויה מותר להסתכל באצבע קטנה ובמתכוון להנות?

והמקור לדברי הטור הוא בברכות כ"ד (כדכתב הבית יוסף) ושם חילקו הראשונים בין שיער נשואה לפנויה משום ששיער הפנויות רגילים בו, זאת אומרת זה חילוק מהותי בין פנויה לנשואה אלא בין רגיל ללא רגיל, וכיון שרגיל אינו מעורר הרהור (כלשון הראשונים שם) והוא הדין לקול.

המקילים בפנויה הם הבית שמואל אבן העזר סימן כ"א סק"ד, הפמ"ג או"ח סימן עה משב"ז אות ב, המשנה ברורה שם סקי"ז. מציינים גם לאג"מ אבל אינו מדוייק.

אבל ראה שו"ע הרב סי' ע"ה - "קוֹל זֶמֶר שֶׁל אִשָּׁה, בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִלּוּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ – הוּא עֶרְוָה". כנסת הגדולה הגהות טור אבן העזר סימן כא: "בין נשואה בין בתולה ואלמנה ולא שרי אלא קול אשתו דוקא, באר שבע דף קי"ט". ובערוך השולחן אבן העזר סימן כא: "ואסור לשמוע קול אשה קול ניגון כשאינה אשתו". הגרש"ז אוירבך [הליכות שלמה תפילה כ-כ] והגר"נ קרליץ [חוט השני אהע"ז סי' כא] התירו עד גיל 3. ועוד אסרו לדינא: דברי יציב, שבט הלוי.

נראה שהשיבוש הוא מדברי ראבי"ה והמרדכי שהביאו, וזה לשונו: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה [דהיינו שוק, קול, שיער] דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו".

והמתירים פנויה הבינו ש"בקולה" איירי על בתולה שהזכיר מקודם, אבל אין קשר. וזיל בתר טעמא, דברגיל בו אין הרהור.

האוסרים מגיל 3 ומעלה דיברו לכאורה על שמיעתה בזמן ק''ש וכד' (אגב הבא''ח כתב מגיל 6). אך לגבי שמיעתה סתם רבו המתירים עד גיל י''א-י''ב שחזקתה שלא ראתה דם (אג''מ, יבי''א, אול''צ ועוד), ומשמע מהם שהבינו בפשטות שהאיסור תלוי בהיותה ערווה. וא''כ ה''ה לפנויות טהורות שבזמנם שהיו טובלות וא''ש כל הדוגמאות הנ''ל.
אגב, לגבי דברי הראבי''ה והמרדכי אם הם מקור הדין הרי שכיום רובא דרובא של השומעים קול אישה כבר רגילים בה ולא עבדי שום איסור..

קשה לומר כדבריך כי הקול משתנה מאשה לאשה. וכן משמע מהגר"י פישר הנ"ל שהתיר ברגיל לשמוע הקול שרגיל בו.

אלו עניינים שונים. חלות האיסור תלויה בערווה (היינו מגיל 11-12, לפחות לדעת הפוסקים הנ''ל, ולפ''ז ה''ה בפנויה בוגרת שטבלה), לגבי שמיעתה בשעת ק''ש יש מחמירים יותר (מגיל 3 או 6), ורק לעניין ההיתר מצד הרגילות (שזה היתר אחר - לכאורה אף במי שהיא 'ערווה' משום שכשרגיל כבר אינו מהרהר) אולי יש לדון אם זה דווקא באותה אישה שהתרגל אליה או בכל אחת (ולחידודא אפשר לשאול מה הדין אם שמע בהיתר את קולה המוקלט כדעת המתירים בזה וכעת משרגיל אליו ישמענו בחי, או שמעה בקטנותה וכעת גדלה וכד'). אגב מלשון הראבי''ה משמע קצת שאין לחלק בין אישה זו לאחרת שכן כתב סתם על בתולה שרגילה בגילוי שיער ולכאורה אין לחלק שמדובר דווקא במי שרגיל לראותה אבל מי שנתקל בה לראשונה יהא אסור.

מה שכתבת לחידודא, נראה אמת, כי רגיל לקולה.

אם כן הוא הרי שאולי יש בזה לימוד זכות גדול על מרבית השומעים.