פורום אוצר החכמה

תעיין מנחת חינוך מצוה כ"ו

דרך ישרה כתב:מה הדין בעלים שהפקידו אצל שומר, ועוברים הבעלים ליד בית השומר ורואים שהשומר לא שומר כפי שצריך והחפץ הולך לאיבוד, והבעלים אומרים לעצמם מה איכפת לי, אם ייאבד הרי ממילא הוא יצטרך לשלם לי. ואכן כך היה, החפץ הלך לאיבוד. כעת תובעים הבעלים את השומר על פשיעתו, והשומר טוען הרי ראיתם בעצמכם והייתם יכולים להציל. האם השומר חייב לשלם? יש מקורות לזה?

מצאתי תשובה: ראה מג"א סי' תמ"ג ס"ב, הגהו' חת"ס שם ובתשובותיו לאו"ח סי' ק"ה, כתבי קה"י ב"מ סי' מ"ג, שער משפט סי' קפ"ה, ויעוי' עוד מסוגיא דהניח גחלת על בגדו ב"ק כז ו-צב

ידוע מנהג העולם לקשט את התינוק בפדיון הבן בתכשיטין, ויש הנוהגין כן אף בברית מילה. ויש שנוהגים גם לקשט החמור של מצוות פדיון פטר חמור, מה"ט דחיבוב מצוה.

ומצאתי למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בדרך אמונה (פי"א מביכורים סוף סקכ"ט) שכתב "ונוהגים להלביש התינוק בבגדים נאים בפדיון הבן". ובציון ההלכה כתב המקור בשם ס' פדיון הבן כהלכתו (עמ' רכז). ושם כתב שהמקור מסדר פדיון הבן למהרי"ל (נדפס בירחון מוריה), וכ"כ ג"כ בדרך החיים (דיני פדיון הבן, אות יא), ובזכר הברית (סי' לא ס"א) ובבכור אדם (אות נח) שכתבו לקשט בקישוטי כסף וזהב, משום חיבוב מצוה, וכדאשכחן בביכורים (פ"ג מ"ג) שהיו מעטרים הביכורים וציפו קרני השור בזהב. וכעי"ז מצינו בכללי המילה שנהגו כן גם בברית מילה, לעטרו בבגדים נאים.

וידוע מה שדנו בפוס' אם מותר להלביש לתינוק התכשיטין, דיש בזה משום ספיה לקטן בלאו דלא ילבש. ובס' קיצור דיני ברית מילה ופדיון הבן (להר"י חלופסקי, תשובה עה) השיב ע"ז מרן הגר"ח שליט"א "לכאורה אין לעשות כן". אבל להניח עליו בעלמא מסתבר שמותר, וע"ע בס' בית מתתיהו ח"ג סי' כ' שהאריך בכ"ז.

עזריאל ברגר כתב:להמתין 9 דקות אחר יציאה מבית הכסא - כך כתוב לגבי תשה"מ, שיש להמתין כדי הילוך חצי מיל.

להמתין בין ביה''כ לתשה''מ 9 דקות? הובא במפורש בהלכה?

המקור לזה גמרא, גיטין, ע, א. ועיין שו''ת יביע אומר, ח''ח, או''ח, א, אות ד.
שחששות אלו היו רק בבתי כסא שהיו בשדות, ולא בזמנינו שהם בבתים, והם נקיים.

ילקוט שמעוני תהלים, רמז תתמו:

מעשה באחד שעשה דייתיקי ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שיעשה שוטה, הלך ר' יוסי בר' יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע על ידיו ואל רגליו וגמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה התחיל משחק אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשו הגיעני, א"ל מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה.

בעניי לא הבנתי כמה פרטים במעשה זה, אולי יואיל אחד לבאר אותם: מי הציץ? את מי ראו מרקע על ידיו ורגליו? מדוע הטמינו את עצמם? ומה הפירוש "אדם רואה בנים כאילו הוא משתטה"?

תודה מראש.

(אולי יש כאן טעות סופר, והיה תנא אחר ביחד עם ר' יוסי בר' יהודה שהלכו יחד אצל ר' יהושע בן קרחה, והציצו מבעד החלון וראו את ר' יהושע בן קרחה משטתה עם בנו הקטן, והטמינו את עצמם כדי שלא לביישו, ולאחר זמן נכנסו אצלו וכו'.)

בערקע חייט כתב:ילקוט שמעוני תהלים, רמז תתמו:

מעשה באחד שעשה דייתיקי ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שיעשה שוטה, הלך ר' יוסי בר' יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע על ידיו ואל רגליו וגמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה התחיל משחק אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשו הגיעני, א"ל מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה.

בעניי לא הבנתי כמה פרטים במעשה זה, אולי יואיל אחד לבאר אותם: מי הציץ? את מי ראו מרקע על ידיו ורגליו? מדוע הטמינו את עצמם? ומה הפירוש "אדם רואה בנים כאילו הוא משתטה"?

תודה מראש.

(אולי יש כאן טעות סופר, והיה תנא אחר ביחד עם ר' יוסי בר' יהודה שהלכו יחד אצל ר' יהושע בן קרחה, והציצו מבעד החלון וראו את ר' יהושע בן קרחה משטתה עם בנו הקטן, והטמינו את עצמם כדי שלא לביישו, ולאחר זמן נכנסו אצלו וכו'.)

ביאור הדברים כעין מה שכתבת בסוף, ואכן הלשון מקוצרת קצת.

בנו של הנפטר הגיע לר"י בר' יהודה עם הצוואה, מה ביאורה ודינה, ומשלא ידע, הלכו ריב"י ובנו של הנפטר לשאול זאת קמיה ר"י בן קרחה. ואז ראו (ריב"י ובעל המעשה) את ריב"ק מרקע בידיו ורגליו, והטמינו עצמם שלא לביישו. ולאחר מכן (אחר כמה דקות, שהוצרכו כבר להכנס למטרה אליה באו) - שאלוהו אודות צוואה מוזרה זו, שלא יקבל הבן את הירושה עד שייעשה שוטה, וע"ז השיבם שהמכוון בצוואה - ארע עמו זה עתה, אמר להם שכך דרך העולם להשתטות כשרואה את בניו.

וממילא, גם אותו בן - לכשיהיו לו ילדים (מקובל לומר שלא היה נשוי, וצ"ע מקור הדבר), וישחק עמם בצורה זו של "משתטה", אזי יקיים את הצוואה, ויזכה בנכסים (ומקובל לפרש שכוונת האב הייתה שבנו ינשא ויוליד זש"ק).

[ואכן הרבה נקודות לא מבוארות דיו בתוך הלשון, אך כך מקובל בבי מדרשא, וצריך חיפוש במקורות הדברים].

***

ובדרך אגב, אביא בזה מה ששמעתי ממרן הגר"י זילברשטיין שליט"א שנשאל אם ראוי לאב המשחק עם בניו - לנהוג בהנהגות שאינם מכובדות כ"כ בפרהסיא. והשיב עפ"ד המדרש הנ"ל, דמצד אחד איב"ז גנאי כ"כ כי כך דרכו של עולם "שאדם רואה בנים כאילו הוא משתטה", אך מצד שני חזינן דריב"ק לא עשה כן ברבים אלא בביתו פנימה. וצריך למצוא את הדרך הממוצעת שמצד אחד לא יתגנה בפני הבריות ומצד שני תבוא התועלת לבניו [וכמובן שהכל לפי הענין והזמן והמקום וכו'].

וסיפר על אחד מן הגדולים זצ"ל שהנהגתו הייתה בליל הסדר כשהיה מיסב עם בניו ונכדיו, בהגיעו לחד גדיא, היה מחקה להם את קולות בעלי החיים המוזכרים שם. והיה הדבר לפלא בקרב תלמידיו שאי"ז כבוד התורה שינהג כן. ואמר להם שכיון שזה לצורך חינוכם, שיהיו ערים דיו בליל הסדר ויחכו למחזה משונה זה, ועי"ז יקלטו טוב יותר את מראות ליל הסדר - אין בכך כל גנאי. ויש עוד להאריך בזה, ואכ"מ.

תודה רבה.

יש בדבר התבוננות רבה. בדורינו יש בשעשוע עם הבנים תועלת גדולה, שירגישו אהבת ההורים והבית להם ולא יחפשו אושרם בחוצות וברחובות לכשיגדלו, והלימוד גדול שתנא גדול כר' יהושע בן קרחה ראה לנכון לשחוק עם בניו ולא היה בוש בדבר כלל.

ובוודאי כשהכוונה לצורך גבוה, כאותו גדול שרצה לעוררם בליל הסדר, שאין בזה כל גנאי; אדרבה, כך היא דרכה של תורה.

ארע ונכנס אל חצרינו עלים יבשים רבים שנשרו מעץ העומד ברה"ר מפני משב הרוח,
כעת הוצרכנו לפנות הזבל, והסתפקנו אם שרי להוציא נשרת העלים שנכנסו לחצר אל שביל הרבים,
זכינו בהם ושלנו הוא, או דילמא לא התכוונו לזכות בהם כלל, וממילא אינו שלנו?

בקיצור - זבל הנכנס מרה"ר לרה"י, מותר להוציאם חזרה לרה"ר?

אשת איש 'הנשואה' לעכו"ם, ישראל נהרג עליה? (וגופא האם היא נהרגת מסיבה זו כדין א"א)
לכאורה אפשר לומר שמכיון שאין כאן חלות בנישואין אז למרות הזוגיות ביניהם לא שייך בזה אשת איש.

סנהדרין נב: (הובא ברש"י עה"ת) אשת רעהו פרט לאשת אחרים ופי' תוס' היינו גוי

יפה מאוד. יישר כוח!
משמע משם בפשטות ששניהם לא נהרגים.

מותר ללמוד כללי דקדוק וכדו' קודם ברכה"ת (בלי פסוקים)?

במסתרים כתב:סנהדרין נב: (הובא ברש"י עה"ת) אשת רעהו פרט לאשת אחרים ופי' תוס' היינו גוי

לכאורה שם מדובר באשה שהיא גם גויה

אדם שנאנס ולא קרא את ההפטרה האם יש ענין שיקראנה לאחר מוסף?

גל של אגוזים כתב:מותר ללמוד כללי דקדוק וכדו' קודם ברכה"ת (בלי פסוקים)?

יעוי' במשנ"ב סי' פה סק"ה שכתב: "וכן אסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש, שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא להרהר במקרא", עכ"ל (ומקור דבריו משע"ת שם בשם שאלת יעב"ץ). הרי דהיכא דליכא להחשש שיבוא להרהר בפסוקים - מותר. וע"כ דכללי דקדוק מצד עצמם לא חשיבי ת"ת, וא"כ מותר קודם ברכה"ת וכו'. ויש עוד להאריך בכ"ז.

מה הדין בספק ס"ס.
דהיינו יש ספק ספיקא לפנינו לאסור או להתיר, אבל נפל בזה עוד ספק האם שייך כאן ההכרעה של ס"ס או לא, (כגון דנסתפק לן למימר דדמי ל'שם אונס חד הוא' או דתליא בפלוג' של גוף ותערובת וכל שאר הנידונים), האם עדיין יש מקום לילך אחרי ההכרעה של ס"ס, כי מ"מ זה הצד היותר קרוב, או שבטל דין ס"ס בכה"ג.
אני זקוק בעיקר למקורות, פחות לסברות.

נהר שלום כתב:

במסתרים כתב:סנהדרין נב: אשת רעהו פרט לאשת אחרים

לכאורה שם מדובר באשה שהיא גם גויה

מ"מ לאו אשת רעהו היא.

עושה חדשות כתב:אני זקוק בעיקר למקורות, פחות לסברות.

לענ"ד, לא שייך לבקש להימנע מסברות, לפני שהתבררה - עד תום - מהות השאלה (וכדלהלן).

עושה חדשות כתב:מה הדין בספק ס"ס.

תלוי מהו הספק החדש החל על שני הספקות הראשונים היוצרים את הס"ס המקורי.

1. האם שני צדדי הספק החדש הם: צד א, שמא יש כאן ס"ס להקל; צד ב, שמא יש כאן איסור בוודאי...

2. האם שני צדדי הספק החדש הם: צד א, שמא יש כאן ס"ס - להקל; צד ב, שמא יש כאן ס"ס נגדי - בכיוון ההפוך - להחמיר.

3. האם שני צדדי הספק החדש הם: צד א, שמא יש כאן ס"ס להקל (בדאו'); צד ב, שמא יש כאן ספק אחד בלבד (בדאו').


אם התכוונת לאפשרות 1, אז פשוט שיש להחמיר (בדאו') - מק"ו (שבשבילו לא צריך מקורות), שהלא אפשרות 1 היא גרועה אפילו ממצב יותר קל (כדלהלן) אשר - אפילו בו יש להחמיר (בדאו') לכו"ע (גם בלי מקורות) - דהיינו כאשר שני צדדי הספק החדש הם: שמא יש כאן היתר בוודאי; צד ב, שמא יש כאן איסור בוודאי...

אם התכוונת לאפשרות 2, אז ג"כ יש להחמיר (בדאו' - לפחות כשלא מדובר בדיני טומאה), כי הספק החדש הנ"ל הוא ספק שקול, בין שתי אפשרויות הפוכות זו לזו באופן סימטרי לגמרי: אחת מושכת לכיוון של קולא מחמת ס"ס להקל, ואחת מושכת לכיוון של חומרא מחמת ס"ס להחמיר. והרי במקרה של ספק שקול בדאו' - שלא בדיני טומאה - קי"ל להחמיר. אבל בדיני טומאה - קי"ל להקל, וכנודע ממה שפסק הרמב"ם - לגבי ספק טומאה [ברשות היחיד] - כשעל גבי ספק זה נוסף ספק חדש האם הטומאה צפה (וכדקי"ל לגבי רשות היחיד שאם הטומאה צפה אז ספיקה טהור אבל אם היא נחה אז ספיקה טמא).

אם התכוונת לאפשרות 3, אז זה דומה למחלוקת הפוסקים האם יש להחמיר או להקל, כאשר על גבי הספק המקורי (שאינו ס"ס אלא הוא רק ספק אחד), מתווסף ספק חדש ששני צדדיו הם: צד א, שמא הספק המקורי הוא בדרבנן; צד ב, שמא הספק המקורי הוא בדאו'.

הנידון שלי הוא באפשרות השלישית, והדמיון לספק דאו' וכו' אינו מוכרח לכאו'.

עושה חדשות כתב:הנידון שלי הוא באפשרות השלישית, והדמיון לספק דאו' וכו' אינו מוכרח לכאו'.

לי פשוט, שבכל דיון בשאלה שלך, צריך קודם כל להתחשב בשאלה מהו טעם היתר ס"ס.
אמנם ביקשת להימנע מלהיכנס אל סברות אבל, מה שאני מציע כאן הוא - לא "זיל בתר סברא" אלא - "זיל בתר טעמא".

גופא:

לפי מה שביארו האחרונים - אליבא דשיטת הרמב"ם - שהיתר ס"ס הוא מטעם ספיקא דרבנן לקולא, אין מנוס אפוא מלהקביל - את הס"ס (להקל) בדאו' הנדון דידך (שאליו מתייחס הספק החדש שלך) - עם ספק אחד בדרבנן (שאליו יתייחס ספק חדש כמו זה שלך). לענ"ד ההקבלה שערכתי היא ממש בלתי נמנעת, שבהחלט עונה על השאלה שלך - כפי שפירטתי בסוף הודעתי הקודמת (כשניתחתי את האפשרות השלישית).
כעת אפרט יותר: ובכן אתה הלא טוען ששני צדדי הספק החדש שלך שמתייחס למצב המקורי הם: צד א' - שמא המצב המקורי הוא ס"ס להקל בדאו', צד ב' - שמא המצב המקורי הוא ספק אחד בלבד בדאו' (כגון מחמת שהוא משם אחד); א"כ בע"כ ששני צדדי הספק החדש שלך שמתייחס למצב המקורי הם: צד א' - שמא המצב המקורי הוא ספק אחד בלבד בדרבנן, צד ב' - שמא המצב המקורי הוא ספק אחד בלבד בדאו'. א"כ יוצא ששאלתך שנויה במחלוקת הפוסקים, שכידוע נחלקו איך לדון את הספק החדש כאשר שני צדדיו הם - שמא קיימינן בספק אחד בלבד בדרבנן - אך גם שמא קיימינן בספק אחד בלבד בדאו'.

מאידך: לפי מה שביארו האחרונים - אליבא דשיטת הרשב"א - שהיתר ס"ס הוא מטעם רוב להקל (מה שלמשל לא קיים בס"ס משם אחד וכדומה), הנה משמעות הספק החדש שלך היא אפוא - ספק האם במצב המקורי יש רוב להקל, וא"כ הספק החדש שלך שוב יוצר רוב חדש להקל - אף אם קטן יותר מהקודם. באופן כללי: אם הספק החדש הוא האם - המצב המקורי הוא ס"ס שיוצר רוב להקל של חמישים אחוז ועוד משהו - או שמא המצב המקורי הוא ספק יחיד (ושקול) של חמישים אחוז בלבד, אז משמעות הספק החדש היא אפוא יצירת ספק חדש להקל של חמישים אחוז ועוד חצי משהו - מה שמהוה שוב רוב להקל - שהלא גם חצי משהו הוא משהו. למשל: אם הספק החדש הוא האם - המצב המקורי הוא ס"ס להקל שיוצר רוב של שישים אחוז - או שמא המצב המקורי הוא ספק יחיד (ושקול) של חמישים אחוז בלבד, אז משמעות הספק החדש היא אפוא יצירת ספק חדש להקל של חמישים וחמישה אחוז - מה שמהוה שוב רוב להקל...

ודוק.

שלום וברכה,

ראיתי במקצת מקומות כי בחודש הרחמים והסליחות, כאשר מקדימים את אמירת הסליחות לתפילת שחרית, יש נוהגים להשמיט מן תחנון ב' וה' את החלקים שכבר נאמרו בסליחות, כגון "אנשי אמונה" וכו', ולהתחיל מיד "והוא רחום".
תרתי בליבי אחר מקור טעם למנהג זה, ונזכרתי בדברי הבא"ח וישלח יג', שהואיל ואין להרבות בווידוים, שכן השב ומתודה הרי הוא ככלב השב על קיאו, ממילא האומר תיקון חצות בחודש אלול, אין לו להקדים וידוי לאמירתו, שכן עוד שב ומתוודה בסליחות.
נראה שמקור הדברים הוא שער הכוונות דף נ"א, אלא שמדבריו משמע שמדבר על וידויים רבים באותה התפילה, והבא"ח ככל הנראה לקח את הדברים צעד קדימה.

האם מישהו דן בנושא?
אם אכן זהו הטעם הדברים, עד שאתה משמיט אמירת "אנשי אמונה" מחמת שכבר נאמרה בסמוך, צא והשמט אף את הוידוי עצמו.
לדעת הבא"ח: מה החילוק בין תיקון חצות וסליחות, לשחרית וסליחות? אולי עלות השחר מפסיק ביניהם?

האם מותר לתת לקטן (בן דעת, בן 12) להחזיק ס"ת
באופן שאין בזה שאלה של כבוד הציבור
וגם אין חשש שיפול וכד' כי מדובר בס"ת קטן
ורק נצרך שהקטן יעביר את זה ממקום למקום.

עושה חדשות כתב:האם מותר לתת לקטן (בן דעת, בן 12) להחזיק ס"ת
באופן שאין בזה שאלה של כבוד הציבור
וגם אין חשש שיפול וכד' כי מדובר בס"ת קטן
ורק נצרך שהקטן יעביר את זה ממקום למקום.

המנהג ברור להקל.

האם יש מניעה שבן לא ישתתף בחתונת אביו בזיווג שני?

יוסף חיים אוהב ציון כתב:האם יש מניעה שבן לא ישתתף בחתונת אביו בזיווג שני?

כך שמעתי שנוהגים. ושמא מפני כבוד אמו.

מה פי' אמו גרושה ונתחתנה כבר?

נשאלתי;

בירך 'העץ' על פרי, ולאחר הברכה נמלך לסוחטו, (בהנחה שברכת המיץ היא שהכל לעיכובא ולא העץ), האם חוזר ומברך או לאו.
או בירך העץ על ענבים ונמלך לאחר הברכה לסוחטם, האם יצא בברכת העץ לפי הסוברים ש'העץ' על יין ל"מ אפילו בדיעבד.

קיי"ל שהמשקה הוא כמופקד בתוך הפרי ולא כגופו (ולכן הסוחט ענבים טמאים - היין כשר לנסכים, במצבים מסוימים).
ועפ"ז נלפענ"ד שצריך לחזור ולברך.

אתה מצריך אותו לחזור ולברך גם אם היתה ברכה שווה למיץ ולפרי, כי זה היה 'בלוע'.
אבל אני בא בהנחה שאם הברכה היתה שווה לא היה מקום לשאלה,
אבל מכיון שהשתנתה הברכה יש לי לדון האם צריך לברך שוב.

כעת ראיתי בס' בירורי ברכות (זנגר) עמוד רפו והלאה.

בהמת עיר הנידחת, אחרי שהורגים אותה - האם היא מהנקברים או מהנשרפים?

עזריאל ברגר כתב:בהמת עיר הנידחת, אחרי שהורגים אותה - האם היא מהנקברים או מהנשרפים?

עי' מנ"ח מ' תס"ד [לב] וז"ל ונראה פשוט דלאחר שהורגין נפש חיה שורפין ג"כ בכלל שללה, או עכ"פ בקבורה ככל איסורי הנאה וכו' עכ"ל.
ועי' חולין פ"ט א' דאפר שלל עיר הנדחת אסור משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (שו"ר דגם זה הובא במנ"ח שם [לד]) והאחרונים הקשו על הרשב"א קידושין נ"ו ב' דאפר עיה"נ מותר.
ובדבר אברהם ח"ב סי' י"ב אות ז' כתב בזה 'ואם נתפוס כן בשי' הרשב"א צ"ל דטעמו באפר עה"נ הוא משום דהוי ככל הנשרפין שאפרן מותר, וכן בבהמה אע"פ שהיא בהריגה מ"מ נראה דאחר הריגה נמי מותרת לשיטה זו כמו אחר שריפה דתוס' תמורה כתבו דמשו"ה נשרפין אפרן מותר דכיון דנעשית מצותה הלך איסורן וא"כ בהריגת הבהמה שנעשית מצותה נמי הלך איסורה וכו' ולפי זה ע"כ אתי קרא דלא ידבק בידך מאומה דגבי עה"נ לאסור קודם שנתקיים בהם דין האמור דאלו אח"כ באמת מותרין [אך בהמשך מביא בשם הרש"ש חולין קמ. לפי גרסת תוס' לפנינו דבהמת עה"נ לשריפה קיימא דלומד דאפשר דגם בהמה צריכה שריפה אחר הריגה].

אליהו חיים כתב:

עזריאל ברגר כתב:בהמת עיר הנידחת, אחרי שהורגים אותה - האם היא מהנקברים או מהנשרפים?

עי' מנ"ח מ' תס"ד [לב] וז"ל ונראה פשוט דלאחר שהורגין נפש חיה שורפין ג"כ בכלל שללה, או עכ"פ בקבורה ככל איסורי הנאה וכו' עכ"ל.
ועי' חולין פ"ט א' דאפר שלל עיר הנדחת אסור משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (שו"ר דגם זה הובא במנ"ח שם [לד]) והאחרונים הקשו על הרשב"א קידושין נ"ו ב' דאפר עיה"נ מותר.
ובדבר אברהם ח"ב סי' י"ב אות ז' כתב בזה 'ואם נתפוס כן בשי' הרשב"א צ"ל דטעמו באפר עה"נ הוא משום דהוי ככל הנשרפין שאפרן מותר, וכן בבהמה אע"פ שהיא בהריגה מ"מ נראה דאחר הריגה נמי מותרת לשיטה זו כמו אחר שריפה דתוס' תמורה כתבו דמשו"ה נשרפין אפרן מותר דכיון דנעשית מצותה הלך איסורן וא"כ בהריגת הבהמה שנעשית מצותה נמי הלך איסורה וכו' ולפי זה ע"כ אתי קרא דלא ידבק בידך מאומה דגבי עה"נ לאסור קודם שנתקיים בהם דין האמור דאלו אח"כ באמת מותרין [אך בהמשך מביא בשם הרש"ש חולין קמ. לפי גרסת תוס' לפנינו דבהמת עה"נ לשריפה קיימא דלומד דאפשר דגם בהמה צריכה שריפה אחר הריגה].

יישר כח!
מהרמב"ם יש מקום לדייק כדברי הדבר-אברהם, שכן כתב לאסור בהנאה רק בהמה שנשחטה ולא בהמה שהומתה כמצוותה.
אם כי שחיטה רגילה - לכאורה אפשר לקרוא בה "לפי חרב".
ועצ"ע.

עזריאל ברגר כתב:

אליהו חיים כתב:

עזריאל ברגר כתב:בהמת עיר הנידחת, אחרי שהורגים אותה - האם היא מהנקברים או מהנשרפים?

עי' מנ"ח מ' תס"ד [לב] וז"ל ונראה פשוט דלאחר שהורגין נפש חיה שורפין ג"כ בכלל שללה, או עכ"פ בקבורה ככל איסורי הנאה וכו' עכ"ל.
ובדבר אברהם ח"ב סי' י"ב אות ז' כתב בזה 'ואם נתפוס כן בשי' הרשב"א צ"ל דטעמו באפר עה"נ הוא משום דהוי ככל הנשרפין שאפרן מותר, וכן בבהמה אע"פ שהיא בהריגה מ"מ נראה דאחר הריגה נמי מותרת לשיטה זו כמו אחר שריפה דתוס' תמורה כתבו דמשו"ה נשרפין אפרן מותר דכיון דנעשית מצותה הלך איסורן וא"כ בהריגת הבהמה שנעשית מצותה נמי הלך איסורה וכו' [/b]].

יישר כח!
מהרמב"ם יש מקום לדייק כדברי הדבר-אברהם, שכן כתב לאסור בהנאה רק בהמה שנשחטה ולא בהמה שהומתה כמצוותה.
אם כי שחיטה רגילה - לכאורה אפשר לקרוא בה "לפי חרב".
ועצ"ע.

ראיה יפה מהרמב"ם הנ"ל [ואציין מקומו פ"ד הי"ב מהל' ע"ז].
אמנם לכ' צ"ב וכמו שמונח בהערתכם הקצרה, דהרי בסנהדרין קי"ב א' מסתפק הגמ' אם שחיטה נחשבת קיום 'לפי חרב' וכהריגה דמיא ולא מטהר מידי נבילה או לא אלא דאף דאסור באכילה ומשום דאסור בהנאה מטהרת מידי נבילה וכדפרש"י, וא"כ לכ' מוכח דלא כהדבר אברהם דאף אם נתקיים דין לפי חרב עדיין אסור בהנאה [אם לא דנימא דשחיטה גרע דאם היה מותר בהנאה נמצאת דגם מותר באכילה וזה עצמה סתירה למצוות התורה דכתיב לפי חרב ושלא יהא לו היתר שחיטה משא"כ הריגה בעלמא דאין לו שימוש אכילה ולכן כתוצאה מהריגה נעשית מצותה ומותר, אך זה נראה מחודש] וצ"ע.

האם מותר לארגן את הילדים לישון בשבת, לשים אותם בפיג'מה וכיוצא, אם ילכו לישון רק במוצאי שבת?

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קה
ג' להלביש ילדים בשבת בבגדים שצריכים לשינה במוצ"ש ובדבר להלביש ילדים הקטנים כשעדיין הוא שבת בגדים שישנים בהם ויודע שקודם הבדלה לא ילכו לישן אם נחשב זה הכנה משבת לחול, הנה כפי שידוע לי רוב הילדים דבני שתים עד בני ארבע ואולי קצת יותר אין חושבין לישן כלל עד אחר איזו זמן שעה או שתים אלא רוצים מתחלה להשתובב ולרוץ בבגדים אלו עד שמתעייפין וישנים, ונמצא שהוא דרך לבישתן בבגדים אלו כשעה ושתים קודם השינה וממילא ליכא איסור דהרי בזמן שעה או שתים קודם הבדלה הוא דרך לבישתן בבגדים אלו לפי מה שנמצא מצבן לענין שינה, אבל אם הוא קודם להזמן שדרך להלבישן בבגדים אלו ורק שהאם רוצה להקדים דשמא לא יהיה לה פנאי, וגם אם אין דרך ילדיה כן אלא הולכין תיכף לישן והאם רוצה להקדים בשביל שעתה יש לה פנאי יש טעם גדול לאסור כמו שאתה כותב, כי איסור ברור קשה לומר בזה כי הרבה פעמים טוב להחליף את בגדיהם שכבר לכלכו אותן וכיון שהוא קרוב לזמן שינה מלבישתן האם בבגדים אלו שזה הא ודאי מותר אף שנמצא שלא תצטרך לעשות זה בלילה, או שהולך בבגדים חמים ולהניח ערום אינה רוצה מלבישה אותו בבגדים אלו שתצטרך להלבישן בעוד זמן קצת דג"כ הוא מותר וכן איכא כיוצא בזה הרבה אופנים ותלוי זה רק בידיעת האם המלבישתן, אם הוא רק כדי שלא תצטרך להלבישן אחר הבדלה יש לאסור.

מ"מ יפה! תודה רבה!

בסנהדרין סג, ב הגמרא מספרת אודות אליהו הצדיק (במדרש איתא אליהו הנביא) שהיה מחזר על תפוחי רעב בירושלים ומצא תינוק וכו'.

מתי קרה מעשה זה? לכאורה החשבון פשוט: בזמנו של אליהו ישראל עבדו ע"ז, וגם היה בימיו רעב, אם כן מסתמא הכל מובן.

אבל ראיתי לאיזה מחברים שמביאים שהיה זה בעת החורבן, ותמהני מה הביאם לפרש כך. אולי לפי שלא מצינו לאליהו בערי יהודה כי אם בשומרון?

בערקע חייט כתב:בסנהדרין סג, ב הגמרא מספרת אודות אליהו הצדיק (במדרש איתא אליהו הנביא) שהיה מחזר על תפוחי רעב בירושלים ומצא תינוק וכו'.

מתי קרה מעשה זה? לכאורה החשבון פשוט: בזמנו של אליהו ישראל עבדו ע"ז, וגם היה בימיו רעב, אם כן מסתמא הכל מובן.

אבל ראיתי לאיזה מחברים שמביאים שהיה זה בעת החורבן, ותמהני מה הביאם לפרש כך. אולי לפי שלא מצינו לאליהו בערי יהודה כי אם בשומרון?

בירושלים בזמנו עבדו עבודה זרה?!

אדם הרוצה להתקין מזגן מעל סוכת חבירו [קומה שניה מעל ראשונה למשל]האם יכול לסרב לו כי הוא טוען שכל השטח הפתוח שלו עד הרקיע?