פורום אוצר החכמה

כיבוד אב משל אב ולא משל בן

מה הדין כאשר האב מבקש מבנו
א. הלוואה
ב. חתימת ערבות
1. כאשר ברור שהאב ישלם. 2. כאשר זה מוטל בספק

כך נשאלתי, הלכה למעשה.

(אולי זה תלוי בדברי הפוס' על מניעת השלכת הארנק?)

עושה חדשות כתב:כיבוד אב משל אב ולא משל בן

מה הדין כאשר האב מבקש מבנו
א. הלוואה
ב. חתימת ערבות
1. כאשר ברור שהאב ישלם. 2. כאשר זה מוטל בספק

כך נשאלתי, הלכה למעשה.

(אולי זה תלוי בדברי הפוס' על מניעת השלכת הארנק?)

מי אמר שיש חיוב כלשהו לבן להלוות לאביו או לערוב לו?!

עושה חדשות כתב:כיבוד אב משל אב ולא משל בן

מה הדין כאשר האב מבקש מבנו
א. הלוואה
ב. חתימת ערבות
1. כאשר ברור שהאב ישלם. 2. כאשר זה מוטל בספק

כך נשאלתי, הלכה למעשה.

(אולי זה תלוי בדברי הפוס' על מניעת השלכת הארנק?)

במקום שהדין היה מחייב להלוות או לערוב לאחר, פשוט שצריך לעשות כן עבור אביו
במקום שהדיון הוא להקדים אביו או אחר, ג"כ פשוט
במקום שאין הדין מחייב לעשות כן עבור אחר ומסתפק האם לעשות כן עבור אביו
בהלואה
אם יש ספק אמיתי שלא ישיב, לכאו' א"צ דמשל אב
אפי' במקום שודאי ישיב לכאו' ג"כ א"צ משום הפסד המתנת מעות ומשל אב כנ"ל
בעירבון
אם מסופק שלא ישיב, לכאו' א"צ כנ"ל
אם רוב הסיכויים שישיב נראה לכאו' שחייב
שבאיסורים הולכים אחר הרוב אע"פ שהוא גורם לממון

עזריאל ברגר כתב:מי אמר שיש חיוב כלשהו לבן להלוות לאביו או לערוב לו?!

גם אם נאמר שאין הנ"ל כלולים במורא וכבוד, האם אין חיוב להשתדל למלא את מבוקשם של ההורים?
מצו"ב פרק יא מספר כיבוד ומורא להרב יצחק אדלר
בענין החיוב לציית לאביו
בדבר שיש לאביו הנאה ובדבר שאין לאביו הנאה

אשרי יושבי ביתך כתב:

עזריאל ברגר כתב:

אשרי יושבי ביתך כתב:יש משחות נגד יבלות שלאחר מריחתם על היבלת - המשחה מתקשית ונהיית למעין פלסטיק שחופה ומקיף את כל היבלת.
האם זה חוצץ בנטילת ידים או לא?

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=42940

השאלה אם הנידון של וזלין דומה לנידון של משחה שנהיית כמו חתיכת פלסטיק שצמודה ליד?

הגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א אמר לי דמסתבר שאינו חוצץ, לפי שאין דרך בנ"א להוריד את המשחה הזו, שדרך רפואתה היא שמשאירים את אותה חתיכה שהתקשתה - עד לנשירת היבלת, ולא חיישינן שיבוא להורידה, ולכן אי"ז חציצה לנט"י. ויל"ע עוד בכ"ז.

קופא דמחטא כתב:

עזריאל ברגר כתב:מי אמר שיש חיוב כלשהו לבן להלוות לאביו או לערוב לו?!

גם אם נאמר שאין הנ"ל כלולים במורא וכבוד, האם אין חיוב להשתדל למלא את מבוקשם של ההורים?
מצו"ב פרק יא מספר כבוד ומורא להרב יצחק אדלר
בענין החיוב לציית לאביו
בדבר שיש לאביו הנאה ובדבר שאין לאביו הנאה

יישר כח גדול!

מצו"ב מתוך ספרו של הג"ר יוסף רפפורט שליט"א

האם מותר בשבת לשטוף את הפה ע"מ להעביר ריח רע, הרי לכאורה לפי המבואר בטוש"ע סי' שג סט"ו יש לאסור משום רפואה?

תלמיד-חכמים כתב:האם מותר בשבת לשטוף את הפה ע"מ להעביר ריח רע, הרי לכאורה לפי המבואר בטוש"ע סי' שג סט"ו יש לאסור משום רפואה?

מבואר בכמה אחרונים להיתר עפמ"ש בסי' שכ"ח סל"ו.
וכבר הקשו (רעק"א במשניות שבת פ"ו, ועוד) על הסתירה.

עושה חדשות כתב:מצו"ב מתוך ספרו של הג"ר יוסף רפפורט שליט"א

יש"כ!
יש לדון במה שראה הרב להסתפק בכבוד אב במקום שאין הפסד רק מניעת ריוח
שהרי כשאמרו "משל אב ולא משל בן"
לא אמרו בלשון הפסד וריוח
המושג "של"
כולל את כל הזכויות והחובות הנובעות מבעלות
ובהם הזכות להשתמש בחפץ להרויח כסף
ולפי"ז
כשאמרו "ולא משל בן"
הכוונה היא
שאם בכיבוד אב תהיה הגבלה על ה"של בן" כלו' על זכויות הנובעות מבעלות הבן
אינו מחוייב
כמובן אין בדברי ראי' והכרח
ורק מה שאני שומע מלשון "משל" כתבתי

תודה למשיבים באשכול זה.

שליח להדלקת נר שבת, האם מברך?

עושה חדשות כתב:תודה למשיבים באשכול זה.

שליח להדלקת נר שבת, האם מברך?

אם אין טעם לחלק בין הדלקת נר שבת לבדיקת חמץ ועירוב יברך השליח כמבואר במשנ"ב סי' תל"ב סק"ז בשם המג"א והפוסקים
וכן במשנ"ב ובה"ל בהל' עירובין סי' שס"ו סקע"ט ובביאור הלכה שם [עפ"י המג"א שם]

עושה חדשות כתב:תודה למשיבים באשכול זה.
שליח להדלקת נר שבת, האם מברך?

יש דיון גדול בפוסקים האם אפשר להדליק נר שבת ע"י גוי. וכמה מהפוסקים כתבו שבשעת הדחק, כגון בבין השמשות - יש לצוות לנכרי להדליק נר שבת (אחד!) והיהודי יברך (ובלשונו של בעל התניא (בשו"ת שלו שנדפס בסוף השו"ע, וגם באגרות-קדשו, והובא בביה"ל לסימן רסא סעיף ג ד"ה מי שאינו בקי) "ואם יהיה איזו אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה, אזי תצוה לנכרי להדליק נרות של שבת והיא תברך עליהם הברכה, וה' יסלח לה ותבא עליה ברכת טוב ותקבל שכר על הפרישה מה' הטוב". ולהעיר שלפענ"ד המילה "הפרישה" נקראת בשין שמאלית - פרישת ידיה כנגד הנרות לאמירת הברכה).
ועפ"ז יש מקום לומר שגם אם מדליקים ע"י שליח - נשארת חובת ברכה על בעלי הבית, ולכן לכאורה עדיף שהשליח יברך בנוכחות בעל הבית והוא ייצא ידי חובה.

עזריאל ברגר כתב:

עושה חדשות כתב:תודה למשיבים באשכול זה.
שליח להדלקת נר שבת, האם מברך?

יש דיון גדול בפוסקים האם אפשר להדליק נר שבת ע"י גוי. וכמה מהפוסקים כתבו שבשעת הדחק, כגון בבין השמשות - יש לצוות לנכרי להדליק נר שבת (אחד!) והיהודי יברך (ובלשונו של בעל התניא (בשו"ת שלו שנדפס בסוף השו"ע, וגם באגרות-קדשו, והובא בביה"ל לסימן רסא סעיף ג ד"ה מי שאינו בקי) "ואם יהיה איזו אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה, אזי תצוה לנכרי להדליק נרות של שבת והיא תברך עליהם הברכה, וה' יסלח לה ותבא עליה ברכת טוב ותקבל שכר על הפרישה מה' הטוב". ולהעיר שלפענ"ד המילה "הפרישה" נקראת בשין שמאלית - פרישת ידיה כנגד הנרות לאמירת הברכה).
ועפ"ז יש מקום לומר שגם אם מדליקים ע"י שליח - נשארת חובת ברכה על בעלי הבית, ולכן לכאורה עדיף שהשליח יברך בנוכחות בעל הבית והוא ייצא ידי חובה.

בקו"א לשו"ע הרב סי' רס"ג סק"ג נראה לפו"ר דדוקא בגוי נאמר כך, ועי' בדבריו שם בסק"ה דמבואר דבישראל דמברך העושה מדין ערבות בשביל אחר.

אליהו חיים כתב:

עזריאל ברגר כתב:

עושה חדשות כתב:תודה למשיבים באשכול זה.
שליח להדלקת נר שבת, האם מברך?

יש דיון גדול בפוסקים האם אפשר להדליק נר שבת ע"י גוי. וכמה מהפוסקים כתבו שבשעת הדחק, כגון בבין השמשות - יש לצוות לנכרי להדליק נר שבת (אחד!) והיהודי יברך (ובלשונו של בעל התניא (בשו"ת שלו שנדפס בסוף השו"ע, וגם באגרות-קדשו, והובא בביה"ל לסימן רסא סעיף ג ד"ה מי שאינו בקי) "ואם יהיה איזו אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה, אזי תצוה לנכרי להדליק נרות של שבת והיא תברך עליהם הברכה, וה' יסלח לה ותבא עליה ברכת טוב ותקבל שכר על הפרישה מה' הטוב". ולהעיר שלפענ"ד המילה "הפרישה" נקראת בשין שמאלית - פרישת ידיה כנגד הנרות לאמירת הברכה).
ועפ"ז יש מקום לומר שגם אם מדליקים ע"י שליח - נשארת חובת ברכה על בעלי הבית, ולכן לכאורה עדיף שהשליח יברך בנוכחות בעל הבית והוא ייצא ידי חובה.

בקו"א לשו"ע הרב סי' רס"ג סק"ג נראה לפו"ר דדוקא בגוי נאמר כך, ועי' בדבריו שם בסק"ה דמבואר דבישראל דמברך העושה מדין ערבות בשביל אחר.

אמת.

כתב הרמב"ם (שכירות ב,יא):

טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זו וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם

.
והנה בדרך כלל קיי"ל שעל טענת "שמא" אין הנתבע חייב שבועה (הלכות טוען ונטען א,ז), וכאן זוהי טענת שמא, שהרי התובע אינו יודע מה באמת קרה לחפץ, וייתכן ששמר כדרך השומרים ופטור, ומדוע משביעו היסת?
ונלפענ"ד לומר, ע"פ מה שאמרו חז"ל "כל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע - משלם", וההסבר בטעם הדבר הוא כלשון הכתוב "ולקח בעליו ולא ישלם" וכפירש"י "ולקח בעליו - השבועה", דהיינו שהשבועה איננה חיוב צדדי, אלא המצב שאדם מחויב בשבועה דאורייתא - הוא חיוב ממוני גמור מול התובע, שאינו יכול להיפטר ממנו אם לא יישבע.
ועפ"ז מובן הדין:
התובע אומר לנתבע "הפקדתי אצלך חפץ", דהיינו: אתה עכשיו מחויב לי בחיוב ממוני להחזיר את החפץ, או להישבע. ואת הטענה הזאת של "ממון או שבועה" הוא טוען בטענת ודאי, ולכן הנתבע חייב להישבע שבועת היסת לשלול את הטענה הודאית הזאת.
(ויעויין סמ"ע חו"מ רצז,ח, שכותב שזה דומה לגלגול שבועה, אך הוא קיצר בדבריו)

ואם כנים הדברים - אפשר לחדש עד"ז במקרים דומים שיהיה חיוב שבועת-התורה על הטענה של חיוב שבועה.

כגון:
א. עד אחד על עד אחד:
ראובן תובע את שמעון ואומר "הלויתיך מנה", ושמעון אומר להד"מ. אומר ראובן לשמעון: והלא אתמול העיד בך עד אחד בפני בית-דין על ההלוואה, והתחייבת לי שבועה ולא נשבעת לי. אומר שמעון: גם זה להד"מ. הביא ראובן עד אחד שראה את העדות שבפני בית הדין (וראובן והעד טוענים שהעד שראה את ההלוואה, וכן שאר חברי בית הדין - מתו או שהלכו למדינת הים).
אם נפרט היטב את טענתו השניה של ראובן, הוא טוען ששמעון התחייב לו "או ממון או שבועה", ועל הטענה הזאת הוא מביא עד אחד כנגד שמעון שטוען להד"מ, ואילו היו שני עדים - היה מתחייב על פיהם לשלם או להישבע את השבועה הראשונה, וכל מקום ששנים מחייבים ממון - אחד מחייב שבועה, ועל כן הוא מחויב עכשיו להישבע שבועת התורה על כך שלא העיד עליו עד אחד וכו', ויגלגל עליו שלא לווה (ואם חזר בו ואמר "נשבעתי" - אינו נאמן, ככפרן שבא עליו עד אחד, וחזר לחיוב הראשוני של "או ממון או שבועה", ואם חזר בו ואמר "פרעתי את החוב" - מתוך שאינו יכול לישבע - ישלם!).

ב. עד אחד על מודה במקצת:
ראובן תובע את שמעון ואומר "הלויתיך מנה", ושמעון אומר "לא הלויתני אלא חמישים והילך", אומר ראובן לשמעון: והלא אתמול הודית לי בפני בית דין על החמישים, ולא אמרת "הילך", והתחייבת לי שבועת התורה! אומר שמעון: להד"מ (או שאומר: אף אתמול אמרתי הילך). הביא ראובן עד אחד על ההודאה שהיתה אתמול בפני בית הדין וכו' - הדין כנ"ל במקרה א', שחייב שבועה להכחיש את ההודאה שבפני בית הדין ויגלגל עליו על הממון עצמו, ואם לא יישבע (כגון שחזר בו ואמר "נשבעתי") - חוזר לחיוב הראשון של "או ממון או שבועה" על ההודאה במקצת.

נ.ב. בשני המקרים כתבתי שחייב שבועה להכחיש את העד, ויגלגל עליו על הממון, אבל יש לו את האפשרות לא להכחיש את העד, אלא רק להישבע על הממון עצמו, ואז עדותו של העד מיותרת.

לבי במערב כתב:

עזריאל ברגר כתב:ולהעיר שלפענ"ד המילה "הפרישה" נקראת בשין שמאלית - פרישת ידיה כנגד הנרות לאמירת הברכה.

לכאו', תמוה לפרש כן (ראה פסחים כב, ב).

יתכן שזה ' לשון נופל על לשון', וזה דבשו"ע הרב כתב על הלכה זו בסי' רס"ג סעיף י"א ושתברך היא ע"י פרישת ידיה מיד אחר הדלקת הנכרי וכו' ולכן גם נקט לשון 'שכר הפרישה' על הפרישה מצד עבירה באיחור הדלקה רק ע"י גוי עם פריסת ידיה.

לבי במערב כתב:

אליהו חיים כתב:'לשון נופל על לשון' . . נקט לשון 'שכר הפרישה' על הפרישה מצד עבירה באיחור הדלקה רק ע"י גוי עם פריסת ידיה.

אכן (אך לא שהקריאה בשי"ן ימנית אינה קיימת).

אם מחשבה הנ"ל שלי נכונה יוצא מזה לימוד על כמה גדולה לשון חכמים

אליהו חיים כתב:

לבי במערב כתב:

אליהו חיים כתב:'לשון נופל על לשון' . . נקט לשון 'שכר הפרישה' על הפרישה מצד עבירה באיחור הדלקה רק ע"י גוי עם פריסת ידיה.

אכן (אך לא שהקריאה בשי"ן ימנית אינה קיימת).

אם מחשבה הנ"ל שלי נכונה יוצא מזה לימוד על כמה גדולה לשון חכמים

ואולי מטעם זה באמת לא ראוי לנקד כלל, כי הניקוד מכריח פירוש אחד.
וכפי שמעדיפים לא לתרגם, כי לפעמים יש כפל-לשון והתרגום משאיר רק פירוש אחד.

אלא שעת לעשות לה' וגו', ומוכרחים לתרגם ולנקד, וכולי האי ואולי וכו'.

עזריאל ברגר כתב:ואולי מטעם זה באמת לא ראוי לנקד כלל, כי הניקוד מכריח פירוש אחד.
וכפי שמעדיפים לא לתרגם, כי לפעמים יש כפל-לשון והתרגום משאיר רק פירוש אחד.

אלא שעת לעשות לה' וגו', ומוכרחים לתרגם ולנקד, וכולי האי ואולי וכו'.

המשך הדיון בענין ניקוד הספרים - באשכול המתאים לו - viewtopic.php?p=673934#p673934

עושה חדשות כתב:שליח להדלקת נר שבת, האם מברך?

תודה לכל העונים, ויעויין עוד בס' שבות יצחק פרק י.
https://tablet.otzar.org/pages/?&restor ... ook=142301

אסור להוציא מחצר לחצר (שלא עירבו ביניהם) כלים ששבתו בבית.
אסור גם להוציא כלים מבית לבית של שני אנשים שלא עירבו.
האם האיסור הזה תקף גם כלפי למעלה מעשרה טפחים
או דגם בזה הקילו מקולי רה"ר שאין איסור למעלה מי"ט והוי כמקו"פ.

עושה חדשות כתב:אסור להוציא מחצר לחצר (שלא עירבו ביניהם) כלים ששבתו בבית.
אסור גם להוציא כלים מבית לבית של שני אנשים שלא עירבו.
האם האיסור הזה תקף גם כלפי למעלה מעשרה טפחים
או דגם בזה הקילו מקולי רה"ר שאין איסור למעלה מי"ט והוי כמקו"פ.

אפשר ש'ביתא כמאן דמליא' לא תלוי בשם רה"י.

עושה חדשות כתב:אסור להוציא מחצר לחצר (שלא עירבו ביניהם) כלים ששבתו בבית.
אסור גם להוציא כלים מבית לבית של שני אנשים שלא עירבו.
האם האיסור הזה תקף גם כלפי למעלה מעשרה טפחים
או דגם בזה הקילו מקולי רה"ר שאין איסור למעלה מי"ט והוי כמקו"פ.

פשוט לי שאסור.
ויעויין בדין "אנשי חצר ואנשי מרפסת".

שומע ומשמיע כתב:אפשר ש'ביתא כמאן דמליא' לא תלוי בשם רה"י.

עזריאל ברגר כתב:פשוט לי שאסור.
ויעויין בדין "אנשי חצר ואנשי מרפסת".

ומה דעתכם על העברת ד' אמות בחצר שאינה מעורבת, להסוברים שהכלים ששבתו בבית אסורים גם בזה, האם נאסר גם למעלה מי' טפחים?

לא ראיתי בשום מקום שמתייחסים לחצר שאינה מעורבת כמו כרמלית לגבי הענין של למעלה מעשרה טפחים.

עזריאל ברגר כתב:כתב הרמב"ם (שכירות ב,יא):

טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זו וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם

.
והנה בדרך כלל קיי"ל שעל טענת "שמא" אין הנתבע חייב שבועה (הלכות טוען ונטען א,ז), וכאן זוהי טענת שמא, שהרי התובע אינו יודע מה באמת קרה לחפץ, וייתכן ששמר כדרך השומרים ופטור, ומדוע משביעו היסת?
ונלפענ"ד לומר, ע"פ מה שאמרו חז"ל "כל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע - משלם", וההסבר בטעם הדבר הוא כלשון הכתוב "ולקח בעליו ולא ישלם" וכפירש"י "ולקח בעליו - השבועה", דהיינו שהשבועה איננה חיוב צדדי, אלא המצב שאדם מחויב בשבועה דאורייתא - הוא חיוב ממוני גמור מול התובע, שאינו יכול להיפטר ממנו אם לא יישבע.
ועפ"ז מובן הדין:
התובע אומר לנתבע "הפקדתי אצלך חפץ", דהיינו: אתה עכשיו מחויב לי בחיוב ממוני להחזיר את החפץ, או להישבע. ואת הטענה הזאת של "ממון או שבועה" הוא טוען בטענת ודאי, ולכן הנתבע חייב להישבע שבועת היסת לשלול את הטענה הודאית הזאת.
(ויעויין סמ"ע חו"מ רצז,ח, שכותב שזה דומה לגלגול שבועה, אך הוא קיצר בדבריו)

ואם כנים הדברים - אפשר לחדש עד"ז במקרים דומים שיהיה חיוב שבועת-התורה על הטענה של חיוב שבועה.

כגון:
א. עד אחד על עד אחד:
ראובן תובע את שמעון ואומר "הלויתיך מנה", ושמעון אומר להד"מ. אומר ראובן לשמעון: והלא אתמול העיד בך עד אחד בפני בית-דין על ההלוואה, והתחייבת לי שבועה ולא נשבעת לי. אומר שמעון: גם זה להד"מ. הביא ראובן עד אחד שראה את העדות שבפני בית הדין (וראובן והעד טוענים שהעד שראה את ההלוואה, וכן שאר חברי בית הדין - מתו או שהלכו למדינת הים).
אם נפרט היטב את טענתו השניה של ראובן, הוא טוען ששמעון התחייב לו "או ממון או שבועה", ועל הטענה הזאת הוא מביא עד אחד כנגד שמעון שטוען להד"מ, ואילו היו שני עדים - היה מתחייב על פיהם לשלם או להישבע את השבועה הראשונה, וכל מקום ששנים מחייבים ממון - אחד מחייב שבועה, ועל כן הוא מחויב עכשיו להישבע שבועת התורה על כך שלא העיד עליו עד אחד וכו', ויגלגל עליו שלא לווה (ואם חזר בו ואמר "נשבעתי" - אינו נאמן, ככפרן שבא עליו עד אחד, וחזר לחיוב הראשוני של "או ממון או שבועה", ואם חזר בו ואמר "פרעתי את החוב" - מתוך שאינו יכול לישבע - ישלם!).

ב. עד אחד על מודה במקצת:
ראובן תובע את שמעון ואומר "הלויתיך מנה", ושמעון אומר "לא הלויתני אלא חמישים והילך", אומר ראובן לשמעון: והלא אתמול הודית לי בפני בית דין על החמישים, ולא אמרת "הילך", והתחייבת לי שבועת התורה! אומר שמעון: להד"מ (או שאומר: אף אתמול אמרתי הילך). הביא ראובן עד אחד על ההודאה שהיתה אתמול בפני בית הדין וכו' - הדין כנ"ל במקרה א', שחייב שבועה להכחיש את ההודאה שבפני בית הדין ויגלגל עליו על הממון עצמו, ואם לא יישבע (כגון שחזר בו ואמר "נשבעתי") - חוזר לחיוב הראשון של "או ממון או שבועה" על ההודאה במקצת.

נ.ב. בשני המקרים כתבתי שחייב שבועה להכחיש את העד, ויגלגל עליו על הממון, אבל יש לו את האפשרות לא להכחיש את העד, אלא רק להישבע על הממון עצמו, ואז עדותו של העד מיותרת.

וכן עד אחד על פיקדון (כגון שהנתבע מכחיש שקיבל את החפץ לשמירה) - מחייב שבועת התורה להכחישו, ומגלגל עליו כדברי הרמב"ם.

עזריאל ברגר כתב:לא ראיתי בשום מקום שמתייחסים לחצר שאינה מעורבת כמו כרמלית לגבי הענין של למעלה מעשרה טפחים.

הסיבה להחמיר ביותר מד"א כתב הביאה"ל ששוויוהו כרה"ר, ומהיכי תיתי להחמיר יותר ממנה.

שומע ומשמיע כתב:

עזריאל ברגר כתב:לא ראיתי בשום מקום שמתייחסים לחצר שאינה מעורבת כמו כרמלית לגבי הענין של למעלה מעשרה טפחים.

הסיבה להחמיר ביותר מד"א כתב הביאה"ל ששוויוהו כרה"ר, ומהיכי תיתי להחמיר יותר ממנה.

כי סוף סוף זוהי רה"י שעולה עד לרקיע (וצ"ע לגבי קרפף למעלה מבית סאתים).

מי שצריך לברך 'הגומל' וממהר וכיו"ב, האם אפשר להניח לו לברך 'הגומל' עוד לפני שמתחילים את קריאת התורה? [כלומר, לאחר שהוציאו הס"ת והניחוהו על הבמה]

דרומי כתב:מי שצריך לברך 'הגומל' וממהר וכיו"ב, האם אפשר להניח לו לברך 'הגומל' עוד לפני שמתחילים את קריאת התורה? [כלומר, לאחר שהוציאו הס"ת והניחוהו על הבמה]

ראה כנה"ג סי' רי"ט הגב"י אות ג' שאם אינו עולה לתורה מברך בהולכת ס"ת או בחזרתו.
[ויל"ע אם מה שנקטו הפו' "אחר קריאת התורה" הוא משום דתדיר קודם, או שאינו מכבוד הס"ת להמתין (ולכאו' לפ"ז גם בין גברא לגברא אין לברך, עכ"פ למי שלא עלה בעצמו דאז הוי כקרבן תודה כמ"ש החת"ס או"ח סנ"א). ובהולכת ס"ת ליכא ב' טעמים אלו. אך אם מונח על הבמה לטעם ב' גרע משעת ההולכה. ומשום תדיר ליכא כשאינו נשאר לקה"ת].

יפה ביארת את צדדי הספק שהיו במחשבתי (בקיצור).

ועכשיו להכרעה...

עושה חדשות כתב:אסור להוציא מחצר לחצר (שלא עירבו ביניהם) כלים ששבתו בבית.
אסור גם להוציא כלים מבית לבית של שני אנשים שלא עירבו.
האם האיסור הזה תקף גם כלפי למעלה מעשרה טפחים
או דגם בזה הקילו מקולי רה"ר שאין איסור למעלה מי"ט והוי כמקו"פ.

שמא בדברי הרמב"ם (הל' שבת פט"ו ה"ד-ה) יש תשובה לשאלתך:

זיז שלפני החלון יוצא באויר שעל רה"ר אם היה למעלה מעשרה טפחים מותר להשתמש עליו שאין רה"ר תופסת אלא עד עשרה טפחים לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים: במה דברים אמורים כשהיה זיז אחד יוצא באויר אבל אם היו יוצאים בכותל שני זיזין זה למטה מזה אע"פ ששניהם למעלה מעשרה אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה אסור להשתמש עליו מפני שהוא רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואסרו זה על זה שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת:

האם ישנו היודע מהו 'חלתית' המוזכר בש''ס שבת קמ. ע''ז לה: לט. חולין נח. ועוד מקומות יארך סיפורם.

לכשיבקע כתב:האם ישנו היודע מהו 'חלתית' המוזכר בש''ס שבת קמ. ע''ז לה: לט. חולין נח. ועוד מקומות יארך סיפורם.

מאת פרופ' זהר עמר:

החלתית נזכרת כמה פעמים במשנה, והרמב"ם מזהה אותה בשם הערבי "חִלְתִּית" (حلتيت).[1] עם זאת, במשנה מובאת החלתית בכפיפה אחת עם סממנים נוספים שלדעת הרמב"ם הם חלקים שונים של אותו צמח: "התיה והחלתית והאילום – וחלתית הוא 'אלחלתית', והתייה – יש אומרים שרשי החלתית, והאילום – 'אלאנג'דאן' והוא שורש של אחד ממיני החלתית שאינו מאכל אדם, אבל משתמשין בו מעט באוכל כדרך שמערבין 'בורק' או פיגם".[2] ביאור דומה הוא מבאר בנוגע ל"התיה והחלתית" שנזכרים במשנה עם מיני בשמים ותבלינים שונים, ומוסיף: "והרבה מתבלין את האוכלין בארצות הקרות בתיה ופיגם וחלתית, על אף שאין ריחן נעים, ודי בכך שהרופאים מזכירין אותן בספרי המזונות".[3] הרמב"ם מזכיר שוב את החלתית ואת שמותיה בחיבורו הרפואי שנכתב בערוב ימיו, ודומה ששם מובא הסבר יותר מעודכן. לדבריו, ה"אנג'ד'אן" (انجخذان) הוא עלה הצמח, ולא השורש שנזכר בשמות אחרים.[4] לפי זה אפשר שהוא "עלה שלחלתית" שנזכר במשנה.[5]

החִלְתִּית מזוהה בלא ספק עם כלך החלתית (Ferula asa-foetida), צמח שגדל בפרס. כשאומרים סתם חלתית מתכוונים לגושי השרף שמפיקים מן הצמח עד היום; צבעם חום, טעמם חריף וריחם עז. "קורט שלחלתית" שנזכר במשנה הוא כנראה חתיכה משרף הצמח שבמגע עם שומן בהמה מתמעטת חריפותו.[6] בכמות קטנה השתמשו בו לתבלין ולרפואת אדם ובהמה.[7] בעולם הרפואה הקדום נחשב טבע החלתית חם ויבש.[8] וכדי לאזן את מזג גופו של האדם, הרמב"ם ממליץ לאכול ממנו מעט בימי הגשמים.[9] בנוגע לשיקוי רפואי שנעשה מחלתית, לכתחילה אין להשרותו בשבת ביין כדרך שמורגלים לעשותו, ובדיעבד ניתן להתקינו בדרך אחרת.[10] מכל מקום, הוא פסק להלכה שמותר בשבת לשתות שיקוי זה "במקומות שנהגו הבריאים לשתות החלתית".[11]

[1].פהמ"ש שבת כ, ג ועוד.
[2].פהמ"ש טבול יום א, ה. "בַּוְרַק" (بورق) הוא הנתר הטבעי (נטרון, סודה).
[3].פהמ"ש עקצים ג, ה.
[4].רמב"ם, ביאור, מס' 18; שם, מס' 223.
[5].עבודה זרה ב, ז.
[6].פהמ"ש עבודה זרה ב, ו.
[7].והר"י קאפח כתב שבימיו נהגו ליתנו בתערובת סממני מרפא שנותנים לבעלי חיים שנצטננו, ובייחוד לחמורים; ראו מחברת הצמחים, עמ' 45, הערה 50.
[8].רמב"ם, פרקי משה, עמ' 261.
[9].הלכות דעות ד, ח.
[10].הלכות שבת כב, ז.
[11].הלכות שבת כא, כב.

חלתית לקנות:049952122

מקור: https://mrphbosem.wordpress.com/2017/03 ... %9E%D7%A8/

ייש''כ הרב תלמיד-חכמים.

אגב לגבי מש''כ בהמכלול על 'הסיוע לעיכול' של החלתית, יש לציין להא דחולין נח ויו''ד סו''ס נא, דבהמה שאכלה קורט של חלתית טרפה משום שניקבו בני מעיה.

ועד בית, בבניין משותף עד כמה יפה כוחו, ? האם הוא יכול להוציא הוצאות על דעת עצמו ללא שיתוף השכנים, והאם יכול לקחת משכורת על העבודה הקשה שלו, והאם חייב לתת דו"ח על כל הכספים ?

נדמה שכתוב באבודרהם, שבעת שמגוללים את הס"ת שבת מנחה יש לומר שני פרקי תהלים. והנה אם אומרים שני פרקים אלו בכוונה ובמתינות כראוי כמונה מעות, אין שום סכוי להספיק שני פרקי תהלים בזמן הגלילה. האם נהוג היה להגיד פרקים אלו במהירות הבזק. א"נ, אפשר שהיו רגילים לכבד בגלילה ילד קטן כל כך, שהדבר נמשך אצלו דקות ארוכות, למרות הטירחא דציבורא.

האם יש עוד הצעות?