פורום אוצר החכמה

כתב באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק כו), הו"ד בהגהות מיימוניות הל' דעות פרק ג':
"האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו עובר משום ג' לאוין: שביזה את עצמו, וביזה את האוכלין, ומברך ברכה שאינה כתיקונה".

אינם עולים על גופו, נראה שכוונתו למאכלים שאינם בריאים לו,
ובכך:
א.מבזה את עצמו, והיינו כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים ובהל' דעות, שמצורת האדם לאכול רק מה שטוב לו, ואם אוכל רק לפי הערב לו, הרי הוא ככלב.
ב. מבזה את האוכלין, שנועדו בבריאתם משמיא לטובת האדם ולא ח"ו לרעתו.
ג.ברכה שאינה כתיקנה, והיינו מצד שברכה היא על הנאת האדם, וכשהיא רק הנאת החיך יש בכך חיסרון בהודאה מצד האמת.

ובהזדמנות זו נמליץ על הספר החשוב והנחמד של הרב סחייק בעניני בריאות, קל לקריאה ואולי מעט קשה לשבירת הרגלים, אבל זה מה שמבוקש מעימנו, מצד התורה ומצד ההגיון.

שאינם עולים על גופו הכוונה אוכלים שאינם טעימים לו, כדמבואר בהגהות מיימוניות פ"ג מהלכות דעות.

כאמור לעיל, ציינתי להגהות מיימוניות, ושם רק מצטט את האדר"נ, בלי לפרשו.
=

ובאמת דוקא מההגהות מיימוניות יש הוכחה למה שכתבתי, שהרי העתיק את האדר"נ על דברי הרמב"ם הבאים:
רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה ב:
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקים לחיך, כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו', ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה.

כמובן, ניתן להתעקש שהביא את האדר"נ כחולק על הרמב"ם, אבל כשלא מציין זאת אפילו בחצי מילה הרבה יותר נח לפרש שהתכוון לסייע לרמב"ם.

בהגה"מ כתוב, עולה על "לבו".

א. "על ליבו"- לא מובן יותר כטעים על לשונו מאשר כבריא לגופו.
ב. וכאשר יש לפנינו מקורו באדר"נ, "על גופו", נמצא לכא' שאין ספק בענין.

לגבי הברכה שאינה כתקנה, פשוט שהוא יותר רעיון רוחני, אבל למעשה כן מברכים.

"ל הגמ' בברכות דף לו עמוד א:
וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה אלא שהכל? והא אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו, מאי לאו, דחיטי - בורא פרי האדמה! לא, דחיטי נמי, שהכל נהיה בדברו. ולשמעינן דחיטי וכל שכן דשערי! אי אשמעינן דחיטי - הוה אמינא: הני מילי דחיטי, אבל דשערי לא לבריך עליה כלל - קמשמע לן. ומי גרע ממלח וזמית? דתנן: על המלח ועל הזמית אומר שהכל נהיה בדברו! אצטריך, סלקא דעתך אמינא: מלח וזמית - עביד אינש דשדי לפומיה, אבל קמחא דשערי, הואיל וקשה לקוקיאני - לא לבריך עליה כלל; קמשמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה - בעי ברוכי.

וכתב רש"י:
קוקיאני - תולעים שבמעיים.
דאית ליה הנאה - באכילה.

א"כ לפחות לפי רש"י מבואר שהנאת אכילה מצריכה ברכה אע"פ שקשה לגוף.

וכן פירש ב"בנין יהושע" על האדר"נ:
"שאינם עולים על גופו- ר"ל שמזיקים לבריאות גופו".
וכן ב"ראשון לציון" שם:
"פירוש, שאינם לבריאות גופו כי אם להיזקו".

ואמנם שמירת הגוף הוא דבר ידוע, אבל כאן החידוש שיש בזה צד של בזיון לאוכל ולמאכל, וגם פוגם את הברכה.

כמדומה לי שיש נידון בצל"ח לענין שתיית שמן של תרומה שמזיק ויש פלוגתא בראשונים לענין ההיזק אם הוא היזק לגוף או היזק לתרומה

דענטיסט כתב:כמדומה לי שיש נידון בצל"ח לענין שתיית שמן של תרומה שמזיק ויש פלוגתא בראשונים לענין ההיזק אם הוא היזק לגוף או היזק לתרומה

כן הוא במעילה י"ט. ברש"י מבו' שהאוכל ניזוק ו"בר"ג" מבו' שהאדם ניזוק.
[ שם הגמ' דורשת כי יאכל פרט למזיק שפטור. ולא כ"כ נוגע לענין פה ].

באדיבות פרוייקט השו"ת:

1) שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף ו: "אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם. וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם".

ובביאור הגר"א שם אות יט (ליקוט): "אסור כו'. אבות דר"נ פכ"ו הוא היה אומר האוכל אוכלין שאינן עולין על גופו ומברך עליהן עובר משום ג' לאוין שביזה את עצמו וביזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה ע"ש."

ומבואר שהבין (כעין דברי הרב 'תוכן') שהכוונה לדברים מאוסים. (וכנראה בעקבותיו הלך הגרח"ק שליט"א בקרית מלך פ"ד מדעות ה"ט ופי"ז ממאכלות אסורות הכ"ט).

2) ועי' אבן האזל (פ"א משחיטה ה"ג) שכתב ע"ד הגר"א שדבריו אינם מתיישבים עם לשון חז"ל: "האוכל אוכלים שאינם עולים על גופו", וציין לבניין יהושע שכתב שאינם טובים לבריאותו, והוסיף לציין לגרסת הגה"מ: "שאינן עולים על לבו" (אין בפני 'בנין יהושע', ואולי כוונתו שלגרסה זו הכוונה כבהגר"א, אך המעניין שגרסת הגר"א כדלפנינו וכמצוטט לעיל).

3) בחישוקי חמד להגר"י זילברשטיין על הגמרא הנ"ל (ברכות לו.):
חולה סוכרתי האוכל עוגה האם יברך?
שאלה: אדם הסובל ממחלת סכרת קשה ולא יכול להתאפק ואוכל עוגה למרות שהיא מסכנת את חייו האם יברך?
תשובה: מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א השיב לי ברכה ראשונה יברך, וברכה אחרונה אל יברך. וטעמו הוא, שברכה אחרונה אל יברך, כי המאכל מסכן חייו והוא איסור גמור עבורו, ואין זה מברך אלא מנאץ. ודומה למבואר בשו"ע (או"ח קצו, א) אכל דבר איסור, אעפ"י שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנים עליו ואין מברכים עליו לא בתחילה ולא בסוף ולכן גם בענייננו לא יברך בסוף, אולם ברכה ראשונה יברך, משום שמסתבר שפירור אחד קטן אינו סכנה עבורו, ולכן מאחר וגם על פירור אחד מברכים תחילה יברך, משא"כ ברכה אחרונה שהיא רק על שיעור כזית מסתבר שכמות כזאת מסכנת אותו, לכן אל יברך.
יש להעיר מברכות (דף לו ע"א) שמבואר שם:... אכל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, יעו"ש. הרי שגם על דברים המזיקים מברכים?! ויש לחלק דקוקיאני פרש"י "תולעים שבמעיים". ואין זה מסוכן אלא קשה, על זה מברכים, משא"כ על עוגה לחולה סכרת קשה, שעלולה להפר לו את כל האיזון בגוף ולסכן חייו על זה לא מברכים בסוף. וכעין זה כתב הנחלת דוד ('דברי דוד' ברכות לה ע"ב ד"ה שם היכי דמי) לבאר החילוק בין השותה שמן זית בפני עצמו שכתב הטור דלא מברכים עליו כלל כיון שהוא מזיק ואילו קמח שעורים מברכים עליו, וכתב "דלא דמי לקמחא דשערי, דהתם אינו קשה אלא לדבר אחד... וגם לא אמר לישנא דמזיק רק לישנא דקשה וכדומה איכא הרבה מאכלים דקשה לדבר אחד... משא"כ שמן זית כיון דאמר בסתם אזוקי מזיק ליה משמע דמזיק לכל הגוף ולית ליה הנאה כלל...", עכ"ל.
ולכאורה יש להעיר מאבות דרבי נתן (פרק כו ה) וז"ל: הוא (רבי עקיבא) היה אומר, האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו (ר"ל שמזיקים לבריאות גופו, בנין יהושע), עובר משום ג' לאוין, שביזה את עצמו (שנראה כרעבתנות, ואזהרתו אל תהי בסובאי יין, משלי כג, בנין יהושע), וביזה את האוכלין (לא תשחית, בנין יהושע), ומברך ברכה שאינה כתיקונה (מאחר שמזיקו ואינו נהנה, מוציא ש"ש לבטלה, בנין יהושע). הרי שאסור לברך, ולמה לא יברך על הגרגיר הראשון, וכעצת מו"ח שליט"א?
וי"ל דאם יכוין לברך על כל המזון עשה איסור, ובירך ברכה שאינה כתיקונה, ומו"ח שליט"א התכוין שיברך ויכוין רק על הגרגיר הראשון שאינו מזיק לו.