פורום אוצר החכמה

שאלה של הבנה בשולחן ערוך
כתב מרן השולח ערוך זה לשונו: "כירה שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות אם הוסקה בגפת שהוא פסולת של זיתים או בעצים אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה אלא אם כן נתבשל כל צרכו והוא מצטמק (פירוש הולך וחסר) ורע לו דליכא למיחש שמא יחתה או שהיה חי שלא נתבשל כלל דכיון שהוא מסיח דעתו ממנה עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו ואפילו נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אלא אם כן גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים או קטם דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם. ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאלו היתה כולה חיה דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה". עכ"ל.

מה הטעם שבחתיכה חיה מותר. האם בגלל שיש כאן ביטול, שאנו אומרים של כל התבשיל כולו מתבטל לחתיכת הבשר, או לא מטעם שיש כאן ביטול אלא הסיבה שזה מותר בגלל שזה דבר חשוב בפני עצמו, ורק בשביל זה אנו מתירים את התבשיל להניח על הכירה מבעוד יום.
או אולי אנו אומרים שיש כאן גילוי מילתא שלא יבא לחתות ולכן מותר.

ועוד שאלה
כתב מרן השולח ערוך זה לשונו: "ואם שכח ושהה אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו מותר אפילו הוא מצטמק ויפה לו ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת ואם עבר ושהה אסור בשניהם". עכ"ל.
על מה כוונתו אסור בשניהם?

תשובות:
א. יש מבארים שחתיכה חיה מהווה היכר ומזכירה לאדם שלא לחתות.
ויש מבארים שכיון שהכניס חתיכה חיה גילה דעתו שאין רצונו לאכול מתבשיל זה עד הבוקר וא''כ אין חשש שמא יחתה כי עד הבוקר בוודאי שתבשיל יהיה מוכן גם בלא חיתוי.

ב. בפשטות 'שניהם' הכוונה בין לא מבושל כל צורכו ובין מצטמק ויפה לו שניהם אסורים.

יש מאמר יפה של הרה"ג שלמה זאב פיק שליט"א על ההיתר של חתיכה חיה, בכתב העת מגל