פורום אוצר החכמה

האם לפי העקרים שהעיקר השלישי הוא שכר ועונש והגאולה היא תולדה ממנו,
האם אין חיוב מעיקרא להאמין שתבוא בכל יום ובכל עת ובכל שעה?
[כלומר, אם זה לא עיקר האם זה נשאר אותו גדר של חיוב כמו ברמב"ם או לא?
ומה בעצם כן]?

איפה מצאת ברמב"ם חיוב של בכל יום שיבוא?

בהל' מלכים יא:
כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו.
והפירוש הפשוט של מחכה שנוסף על מאמי הוא שיבוא עכשיו ממש.
ואילו מאמין זה בכללות הדבר אבל לא עכשיו

דבריך אינם מובנים כלל וכלל.

קודם כל, מה שייך ״אמונה״ שהוא יבוא בכל עת ובכל שעה? בוודאי שיהיה ״עת״ או ״שעה״ בו יבוא, ואין אתנו יודע מתי זה יהיה, אז כל עת או כל שעה מוכשר לכך. (ובאמת הבכל עת צ״ע בפנ״ע דהרי אין בן דוד בא בערבי שבתות). ועכ״פ פשוט כביעתא בכותחא שאין לזה שום שייכות עם אמונה רק עם החיוב של צפיה לישועה ומקור דברי הרמב״ם בנוי על לשון הנביא: אם יתמהמה חכה לו בוא יבוא לא יאחר״.

העיקרים לא חולק על האמונה בביאת המשיח, אלא שלדעתו היא ממילא נכללת בשכר ועונש. ובאמת פשוט שזה נכלל גם בשכל דברי נביאים אמת.

אגדיר את דברי באופן ברור יותר:

ב' ההנחות הראשונות הן:
א. הרמב"ם חיבר את ספרו לבן עשר למשנה (לאחר לימוד תושב"כ) - כקטן כגדול, ו-ב. ספרו מסודר על סדר ההלכות.

כעת הרמב"ם אמר ש:
(יא) האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו אם בחול נדר הרי זה אסור לעולם ואם בשבת או ביום טוב נדר אותה שבת או אותו יום טוב מותר מכאן ואילך אסור לעולם שהדבר ספק אם יבא בשבת או ביום טוב או לא יבוא והואיל והוא ספק ביום שנדר לא חלה עליו נזירות שספק נזירות להקל מכאן ואילך חלה עליו נזירות ושבת הבאה שהיא ספק אינה מפקעת נזירות שחלה עליו:
ולאחר מכן מוסיף ש:
(ז) כל כהן שיודע מאי זה משמר הוא ומאי זה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום היה יודע מאי זה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו אסור לו לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.
כלומר שלמרות הדין בהל' נזירות בהל' ביאת המקדש לא מדבר על ספקות האם יבוא, אלא אומר בפשטות שיבוא ביום זה (שבו היא משמרתו) ויצטרך לעבוד, וזמן ההפגה של רביעית היא "(ה) שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל שהוא או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר לעבוד"

ולאחר כל זה שהילד יודע ש:
(א) המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו
הרי זה שמגיע בכל יום הוא כבר יודע, וממילא מאמין. וכעת כשמחדשים לו שצריך גם לחכות, אזי פירוש הדברים הוא שמחכה בכל הזמן שבו כבר מאמין, כלומ ר שלא יהא אצלו באופן "מקיף", אלא שיחכה בפועל שיבוא עכשיו. ויש להאריך עוד בזה.

כולל יונגערמאן כתב:דבריך אינם מובנים כלל וכלל.

העיקרים לא חולק על האמונה בביאת המשיח, אלא שלדעתו היא ממילא נכללת בשכר ועונש. ובאמת פשוט שזה נכלל גם בשכל דברי נביאים אמת.

1. מי אמר שהוא חולק??
2. ואם זה נכלל אז זה נהפך לכופר בתורה?
(והרי זוהי כל שיטת העיקרים שאינו עיקר וזה לא כל התורה עיי"ש).
3. ודאי שזה פשוט ולכן ר' הלל טען שאין להם משיח לישראל, וד"ל.

אינני חולק על דבריך, אך אנא תרץ נא לי:
מפני מה אין הרמב"ם מביא בסדר תפילותיו
"כי לישועתך קיוינו כל היום".
האמנם אין הוא מחכה כל היום???

לפי דרכך למדנו שכאשר אדם מתפלל על חולה צריך הוא לומר שירפא במהרה,
אך אין דיו בכך, אלא צריך גם לומר שמחכה הוא לזה כל היום.

אלא ודאי שמחכה כל הזמן, ומתפלל שיהא ומובן שרוצה לעכשיו.
וכן הוא גם בנוגע הגאולה, שודאי שרוצה אותה תיכף ומיד ממ"ש, אך אין זה מחובתו להזכיר זאת מפורשות.

ובפרט לפי דברי החיד"א שה"כי לישועתך" הינו הסיבה שבשלה נוושע, אבל מצד עצם הבקשה, אין בזה חיוב לאומרו.

אגב חיוב הצפיה, היה לי לאחרונה פשט בהבנת דברי הסמ"ק הידועים, שמקורו מ"אנכי ה' אולקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וחיילו מהגמרא בשבת על שאלת "ציפית לישועה?", ואחרת מה המקור לשאלה זו.
ויל"ע מנין לאדוננו הסמ"ק שחייב להיות רמוז בדאוריתא, ואולי [כ"חרדים" פרק לה סע' לד] מקורו מדברי הנביאים, "לכן חכו לי נאום ה'", "אם יתמהמה חכה לו".
ואולי לא ס"ל בפשט פסוקים אלו כ"חרדים" שהוא על הגאולה והמשיח,
ויותר נראה שדברי הסמ"ק הם על דרך דברי רש"י תחילת פרק חלק, "האומר אין תחיית המתים מן התורה", שדוקא רמוזה בתורה, אחרת מה לנו ולאמונתו, עיי"ש.

ולפי זה להרמב"ם שמביא מהתורה חיוב להאמין,
אין לו מקור להחיוב דהצפי'?