לייטנר כתב:כרם כתב:אם לומדים את פרשת דוד ואביגיל, כמו שמדברים על שני אנשים פשוטים שאנחנו מכירים מחיי היום יום, צצות השאלות האלה בצורה כזו.
אבל אם לומדים את הפרשה כמו שלומדים על נביא ונביאה, לא פחות מאברהם אבינו שאמר "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך", ברמה שונה וגבוהה יותר של אישים שאין לנו מושג בגדולתם ורוממותם, הרי שהבבלי והירושלמי מדברים בדקי-דקות, בבחינות של אלפית חוט השערה, והשאלה כפי שהיא מופיעה, תסלחו לי אם אגדיר אותה כשאלה גסה, לא מתאימה כלל וכלל.
כל הדיון הוא לפי יכולתנו בלבד, אבל אי אפשר שלא לדון בשאלות באמירות בסגנון הנ"ל. הרמב"ן כנראה לא סבר כמוך כשהעז לומר הן על אאע"ה והן על שרה שחטאו.
עומד אדם ושואל האם דבר כמו התיאור הנ"ל היה מתקבל על דעתנו אצל בני אדם כמונו, ואנו מתקשים לקבל זאת, אז אתה מנסה להסביר שדוקא בגלל שהם גדולים אין כאן קושיא. אתמהא.
אנסה להסביר את עצמי ברור יותר, ואם לא אצליח אחדל.
אם אנו מתארים ומדמיינים לעצמנו את הכתוב כפי שהוא נעשה בינינו, ואנו מכירים בקטנותנו והיצרים הנלוים למעשנו, הרי הקושיא שלנו על אנשים גדולים היא: האם מותר לעשות מה שהם עשו.
אבל אם אנחנו יוצאים מתוך הידיעה כי אנשים גדולים היו, וכשכתוב מעשה או דבור בפסוק, הוא לא נעשה כמו שאנחנו הקטנים היצריים עושים אותו, אלא המעשה והדבור הם שונים לגמרי ממה שאנחנו מתארים ומדמיינים, כי אצל אישים גדולים המעשים האלה אינם תוצאה מיצרים קטנים כמו שלנו, אלא משיקולים רמים ונשאים מאתנו. הרי אנחנו מבינים כי כשמייחסים להם חסרון הכונה היא לדקות, ולא לצורה הגסה בה אנחנו הקטנים עושים זאת.
בבחינת כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. מי שלומד את הפסוק כאילו ראובן הוא אחד מכמונו, אינו אלא טועה, אע"פ שהתורה מיחסת לו בזה חטא וחסרון, אין זה החטא במושגים שלנו, כי חטא נמדד לפי גדולתם.
ייתכן והקריאת שמע שלנו, היא בדרגה פחותה ונחותה יותר מדברים אלו שאמרה אביגיל לדוד המלך.