פורום אוצר החכמה

אוצר החכמה כתב:איך יכול להיות שיש מהלך לא לספר, הרי וודאי שאז היא אסורה. לא ההודאה אוסרת אלא המעשה. אולי תביא את הדברים שנבין במה מדובר.

לכאורה הצד היחיד להתיר הוא להיפך אם מספרת ואינו מאמינה.

ממרומי היער כתב:התוס' בכתובות אומר, שאם זינתה שלא בפני עדים, היא אינה נאסרת על בעלה, כי אין דבר שבערוה פחות משניים, (ומוציאים מדבריו שכל דבר שבערוה מקבל את דינו רק ב'חלות' עדות שבערוה וגם באיסור אשה לבעלה בעינן 'חלות') אך רוב הראשונים חולקים על זה...

אוצר החכמה כתב:חיפשתי ומצאתי שיש אחרונים שמשמע מדבריהם כך. אך העניין פלא עצום לכאורה כי אם היא חוזרת בה ועכשיו אומרת טהורה אני, אז יש לדון שלא אמרינן שוויא אנפשה כי השיעבוד מונע דין שוויא אנפשה, אבל אם היא עומדת בדעתה שנבעלה באיסור איך יותר לה דבר שהיא יודעת שנאסרה. ובאמת מצאתי שהגרש"ז אויערבאך כותב כן שזה פשוט שאם היא עומדת בדעתה שאסורה ומחוייבת לברוח מן האיסור, וכתב שם שמה שלא הזכירו דבר זה הפוסקים הוא לרוב פשיטותו. מנח"ש ח"ג סימן קב. ושם האריך לדון בכל צדדי העניין הזה.

אוצר החכמה כתב: רק מה שדנים הוא לראשונים שס"ל שהטעם של משנה אחרונה משום אפקעינהו, אם יש עצה שלא יאמין?

(1) ספר חפץ חיים - הלכות אסורי לשון הרע - כלל ד
וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּאֵלּוּ הַסְּעִיפִים הוּא בְּשֶׁאֵין הַדָּבָר הַזֶּה מוֹעִיל לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, אֲבָל אִם הוּא (יט) מוֹעִיל לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, כְּגוֹן, שֶׁרָאָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזִּנְּתָה, דְּמִן הַדִּין נֶאֶסְרָה עֲבוּר זֶה לְהַבַּעַל, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, צָרִיךְ (כ) לְגַלּוֹת (כא) לְהַבַּעַל כְּדֵי לְהַפְרִישׁוֹ מֵאִסּוּר, וְדַוְקָא אִם רָאָה בְּעַצְמוֹ שֶׁזִּנְּתָה, דְּמִן הַדִּין נֶאֶסְרָה עַל יְדֵי זְנוּת לְהַבַּעַל, אֲבָל אִם שָׁמַע זֶה מֵאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, דְּמִן הַדִּין לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְדֵי זֶה לְהַבַּעַל, אוֹ שְׁאָר אֳפָנִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה - אָסוּר לְגַלּוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם רָאָה בְּעַצְמוֹ שֶׁזִּנְּתָה, לֹא יְגַלֶּה, רַק אִם הוּא מְשַׁעֵר, (כב) שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהַבַּעַל יַאֲמִין לוֹ כְּבֵי תְּרֵי (כִּשְׁנֵי עֵדִים) וְיִפְרֹש עַל יְדֵי זֶה מִמֶּנָּה

אוצר החכמה כתב:לא הבנתי מה הראיה מהח"ח. כל עוד שהיא לא מגלה הוא וודאי עובר באיסור לאו בשוגג וצריך לאפרושי. השאלה היא מה יקרה אם היא תגלה ולא יאמין לה. אם אחר מגלה ואינו מאמין לו וודאי לא מתקן כלום כי המשנה היא רק באומרת טמאה אני לך.

בני לוי כתב:שהם מדברים באופן שהשואל הוא אדם זר (או הבועל) ששואל האם הוא חייב לספר לבעלה, והשאלה היא מצד כבוד הבריות.

ספר חפץ חיים - הלכות אסורי לשון הרע - כלל ד כתב:
וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּאֵלּוּ הַסְּעִיפִים הוּא בְּשֶׁאֵין הַדָּבָר הַזֶּה מוֹעִיל לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, אֲבָל אִם הוּא (יט) מוֹעִיל לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, כְּגוֹן, שֶׁרָאָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזִּנְּתָה, דְּמִן הַדִּין נֶאֶסְרָה עֲבוּר זֶה לְהַבַּעַל, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, צָרִיךְ (כ) לְגַלּוֹת (כא) לְהַבַּעַל כְּדֵי לְהַפְרִישׁוֹ מֵאִסּוּר, וְדַוְקָא אִם רָאָה בְּעַצְמוֹ שֶׁזִּנְּתָה, דְּמִן הַדִּין נֶאֶסְרָה עַל יְדֵי זְנוּת לְהַבַּעַל, אֲבָל אִם שָׁמַע זֶה מֵאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, דְּמִן הַדִּין לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְדֵי זֶה לְהַבַּעַל, אוֹ שְׁאָר אֳפָנִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה - אָסוּר לְגַלּוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם רָאָה בְּעַצְמוֹ שֶׁזִּנְּתָה, לֹא יְגַלֶּה, רַק אִם הוּא מְשַׁעֵר, (כב) שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהַבַּעַל יַאֲמִין לוֹ כְּבֵי תְּרֵי (כִּשְׁנֵי עֵדִים) וְיִפְרֹש עַל יְדֵי זֶה מִמֶּנָּה

בני לוי כתב:
שהם מדברים באופן שהשואל הוא אדם זר (או הבועל) ששואל האם הוא חייב לספר לבעלה, והשאלה היא מצד כבוד הבריות.

משתמע שיתכן שאדם זר או הבועל לא חייב לספר לבעלה כשהבעל יפרוש ממנה בגלל זה
לכן ציטטיתי את דברי הח"ח
ספר חפץ חיים - הלכות אסורי לשון הרע - כלל ד כתב:

וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּאֵלּוּ הַסְּעִיפִים הוּא בְּשֶׁאֵין הַדָּבָר הַזֶּה מוֹעִיל לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, אֲבָל אִם הוּא (יט) מוֹעִיל לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, כְּגוֹן, שֶׁרָאָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזִּנְּתָה, דְּמִן הַדִּין נֶאֶסְרָה עֲבוּר זֶה לְהַבַּעַל, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, צָרִיךְ (כ) לְגַלּוֹת (כא) לְהַבַּעַל כְּדֵי לְהַפְרִישׁוֹ מֵאִסּוּר, וְדַוְקָא אִם רָאָה בְּעַצְמוֹ שֶׁזִּנְּתָה, דְּמִן הַדִּין נֶאֶסְרָה עַל יְדֵי זְנוּת לְהַבַּעַל, אֲבָל אִם שָׁמַע זֶה מֵאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, דְּמִן הַדִּין לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְדֵי זֶה לְהַבַּעַל, אוֹ שְׁאָר אֳפָנִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה - אָסוּר לְגַלּוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם רָאָה בְּעַצְמוֹ שֶׁזִּנְּתָה, לֹא יְגַלֶּה, רַק אִם הוּא מְשַׁעֵר, (כב) שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהַבַּעַל יַאֲמִין לוֹ כְּבֵי תְּרֵי (כִּשְׁנֵי עֵדִים) וְיִפְרֹש עַל יְדֵי זֶה מִמֶּנָּה

בני לוי כתב:

בני לוי כתב:

זה מחלוקת גדולה בין האחרונים הנודע ביהודה ומאידך הדברי חיים שמתיר שלא לספר, ועוד לפחות כעשרים אחרונים שדנו בזה

הנודע ביהודה דווקא כותב שחייב להודיע לבעל, וכך הכרעת הח"ח בעל המשנה ברורה

שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ב
שלא תנעול דלת בפני השבים בתשובה, יכולים להקל שלא להודיע לבעל האשה, משום פגם משפחה, וגדול כבוד הבריות....
ומיהו אם הבעל - תשובה הוא גבר בגוברין ואמיץ לבו בתשובה שלמה, מודיעים אותו דרך עצה טובה, שאם קרוב הדבר שכשיודיע לבעלה של האשה מעסק ביש זה, יפרוש מן האיסור, כי מהימן ליה כבי תרי, טוב מאד להודיעו, להקל מעליו האיסור. ויתמיד בתשובה ומעשים טובים בכל כחו ויהיה שמח ביסורין. ויתענה כפי כחו. וע' גנזי חיים (דק"נ ע"ב). ויעסוק בתורה הרבה. ושב ורפא לו.

3. משם הגרי"ש נשמע שהלכה כדברי הנוב"י והח"ח.

משם הגרי"ש נשמע שהלכה כדברי הנוב"י והח"ח.

הדברי חיים ועוד הרבה אחרונים מקלים. ונדמה לי שיש תשובה בשבט הלוי שכותב שהמנהג הוא להקל כמו הדברי חיים

אוצר החכמה כתב:מה שייך בדבר כזה מנהג. אולי מנהג מורי הוראה?

מה שייך בדבר כזה מנהג. אולי מנהג מורי הוראה?

שו"ת דברי חיים אורח חיים חלק א סימן לה

שאלה באחד שהתודה לפני הרב שבא על אשת איש אם מחויב להודיע להבעל כדי שיגרשנה או מחמת שהוא כבוד הבריות גדול מאד שהיה בחזקת תלמיד חכם מעולם וממשפחה גדולה אולי כבוד הבריות כזה דוחה שאין צריך להודיע להבעל...
אין על הבועל חיוב להודיע להבעל מפני כבוד הבריות... כיון שמצוה עליו שלא להאמין

שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אורח חיים סימן לה

ולכן העצה היעוצה בזה שהנואף יגיד רק לבעל האשה בהצנע. והנה אופן ההגדה עפ"י הדין לא היה לו לומר לו רק שידע שזנתה אשתו כי כי מה לו להבעל עם מי זנתה הלא עכ"פ אסורה היא לו וא"כ למה יפרסם הנואף את עונו בחנם וכבר אמרו ביומא דף פ"ו ע"ב בחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וגם חציף מאן דמפרש חטאיו. אמנם כיון שמצד הסברא יותר יכנסו דבריו בעיני הבעל כשיראה שמתודה על עצמו בבכי ובאנחה וניכרים דברי אמת ולכן טוב לו שיתודה בצינעא בפני בעל האשה שהוא עתה חמיו ואם יתבייש בזה בפני חמיו טוב לו שיתבייש, ועובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו. וגם נלע"ד שחייב עכ"פ לבקש על עצמו מאת חמיו שהרי עון זה שעבר על אשת איש יש בזה שני חלקי עבירה חלק אחד בינו למקום שעבר עבירה חמורה ובזה מועיל תשובה ויוה"כ. אבל יש בזה חלק שני עבירות שבין אדם לחבירו שהרי גורם לו לאסור אשתו עליו. והרי בעבירות שבינו לחבירו אין יוה"כ ולא תשובה מועיל וצריך עכ"פ לפייסו בדבר שאינו מועיל תשובה והרי אפילו בגזל והשיב את הגזילה צריך ג"כ לפייסו על הצער ק"ו בזה שאי אפשר להכשיר נזקו שצריך לפייסו.

הדברי חיים ועוד הרבה אחרונים מקלים. ונדמה לי שיש תשובה בשבט הלוי שכותב שהמנהג הוא להקל כמו הדברי חיים

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן רפז
א. אודות הבע"ת שר"ל טימא אשת איש ונשאל כב' האם מוטל על בע"ת לספר לבעל האשה אשר הוא חרד לדבר ה' כדי להפרישו מאיסור, - לא אוכל להאריך בזה, רק רגילים אנו למשוך אחרי הוראת הגה"ק דברי חיים חלק או"ח סי' ל"ה שהתיר להעלים עין, והיסוד בזה היות גם אם כן יגיד אינו חייב לגרשה רק אם דעתו סומך על העד, וכמבואר אה"ע סי' קט"ו ס"ז, וא"כ כ"ז שלא מאמין מותרת עליו מן הדין וכה"ג מותר שלא להעיד. וע"ע בד"ח בפנים.

בתבונה כתב:

שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ב
שלא תנעול דלת בפני השבים בתשובה, יכולים להקל שלא להודיע לבעל האשה....
ומיהו אם הבעל - תשובה הוא גבר בגוברין ואמיץ לבו בתשובה שלמה, מודיעים אותו דרך עצה טובה, שאם קרוב הדבר שכשיודיע לבעלה של האשה מעסק ביש זה, יפרוש מן האיסור, כי מהימן ליה כבי תרי, טוב מאד להודיעו, להקל מעליו האיסור. ויתמיד בתשובה ומעשים טובים בכל כחו ויהיה שמח ביסורין. ויתענה כפי כחו. וע' גנזי חיים (דק"נ ע"ב). ויעסוק בתורה הרבה. ושב ורפא לו.

בני לוי כתב:כתב:

מה שייך בדבר כזה מנהג. אולי מנהג מורי הוראה?

אכן המילה מנהג אינה במקומה, אבל פחות או יותר זה הנוסח של הרב וואנזר

שו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רפז), וז"ל:
"אודות הבעל תשובה שרח"ל טימא אשת איש, ונשאל כבודו האם מוטל על בעל התשובה לספר לבעל האשה אשר הוא חרד לדבר ה' כדי להפרישו מאיסור. לא אוכל להאריך בזה, רק רגילים אנו למשוך אחרי הוראת הגה"ק דברי חיים חלק או"ח סי' ל"ה שהתיר להעלים עין,

מעט דבש כתב:

אשה שנטמאה - קובץ תשובות ה, רטו 1.PNG

אשה שנטמאה - קובץ תשובות ה, רטו 2.PNG

קובץ תשובות ה, רטו 3.PNG