יורה דעה כתב:א' הדרכים ברפואה הטבעית היא שיטת "מוח אחד",
האם יש מי שחקר ובדק את השיטה על השלכותיה ההלכתיות?, שמעתי כי הרה"ג ר' מרדכי גרוס שליט"א מינה את אחד מהרבנים ללמוד את הנושא, כמו כן בויקי' בערך על המקובל רי"מ מורגנשטרן, מובא שהוא מתנגד נחרצות למוח אחד, (והאדמו"ר מאמשינוב שליט"א על אף שהורה להיתר, אמר שמורגנשטרן היחיד (מבין כל הרבנים) שהעלה צדדים נכונים לאיסור, אם כי למעשה לא חזר בו מההיתר).
מי שיודע פרטים נוספים, מתכבד להחכים את חכמי הפורום.
פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י פס"ד בעמוד שלב
[עמוד שלב] מדעי הקיניזיולוגיה; מח אחד (ONE BRAIN); צ'קרות האם יש בו סרך ע"ז וא"כ, האם יש לחייב את התלמידות בתשלום הקורס האסור כשהפסיקו ללמוד בגלל חשש איסור.
תיק ממונות מס' 810 - סו
נושא הדיון
גב' א' נרשמה לקורס ללימוד מדעי הקיניזיולוגיה ומח אחד, שמשתמשים בהם לרפואת הנפש והגוף וכן לסיפוק מידע כללי. לאחר שהתלמידה השתתפה בחמשה עשר שיעורים מתוך 24, הפסיקה בטענה שהיא חוששת שהמדע הזה כולל ניחוש שאסור מן התורה באיסור "לא תנחשו", זאת לאחר שנוכחה ב"ניחוש" של המרצה ושל אחת התלמידות על תופעות ומקרים שלא היו לפניהן - על פי הסתכלות בפני תלמידה שעמדה לפניהן. כמו כן כולל המדע ניחוש מרחוק על פי תנועות אצבעות, כגון אם קיים "פקק" בכביש פלוני. גב' א' התיעצה עם רבנים ונאמר לה שהיה מי שעורר על מדעים אלו שמקורם בסין ובארה"ב שיש בהם משום איסור אביזרייהו דעבודה זרה. עוד היא טוענת שלימודי הקורס כוללים שאלות שהמטפל שואל את המטופל על בעיות משפחתיות רגשיות בשפת רחוב זולה וניבול פה, וטיפולים של נשים ע"י גברים ולהיפך, וכשביקשה לתקן ולעדן את הנוסחאות הללו נענתה בשלילה. גב' א' תובעת לפטור אותה מתשלום עבור יתרת הקורס, וגם עבור השיעורים שהשתתפה בהם.
גב' ב', מנהלת הקורס, הודתה שישנם חלקים במדע הקיניזיולוגיה, שמקורו בסין, כאלה שהם בגדר אביזרייהו דע"ז, אך הקורס שלה אינו כולל חלקים אלה, וכל מה שנלמד בקורס הוא חומר שאין בו כל איסור אחרי שעבר בדיקה וסינון של רב המכללה. היא טוענת שגב' א' רשאית להחמיר על עצמה שלא להמשיך את הקורס, אך אין זה פוטר אותה מתשלום הקורס כולו כפי שהתחייבה בכניסתה לשלם עבור כל הקורס לאחר שתשתתף בשלושה שיעורים ממנו, וכי היה ידוע לה שרב המכללה הוא זה שקובע את כשרות הלימודים, ועל דעת כן היא התחייבה, ומכיון שהרב קבע שהכל כשר, הרי שגב' א' חייבת לשלם עבור כל הקורס, ואם גב' [עמוד שלג] א' חוששת מפני איסור אביזרייהו דע"ז כיצד אינה חוששת מפני איסור גזל של חוב שחייבת לקורס.
בית הדין הזמין את רב המכללה לבירור הדברים, אך הרב הסתפק בכתיבת מכתב ובו נטל את האחריות לכשרות החומר הנלמד במכון לאחר שעבר סינון וניפוי מדברים אסורים (הרב לא כתב שהוא זה שעבר על החומר שמלמדים במכון וסינן אותו, אלא רק שהחומר "עבר סינון". הגב' א' מגיבה "איך יתכן שהרב עבר על החומר ולא ניפה אותו מכל מיני ביטויים חמורים בשפת רחוב זולה וניבול פה?").
מאמרים שנתפרסמו בענין בעבר בקבצים הלכתיים, מגלים, שהקינזיולוגיה מלמדת את המטפל לאבחן בעיות רגשיות ורפואיות אצל המטופל ע"י אבחנה בשרירי הגוף שלו המקבלים "הוראות" מהשריר שבמרכז המוח. הריפוי של המטופל נעשה ע"י התחברות רוחנית של המטפל עם המעטפה הרוחנית העוטפת את הגוף של המטופל, ומשם אל המוח שלו. המדע גם כולל אבחנה רפואית לאנשים שאינם נמצאים אצל המטפל ע"י אבחנה בקרוב משפחתם הנמצא לפני המטפל, וזאת ע"י התחברות רוחנית. הנושא של "התחברות רוחנית" עומד על גבול האמונות הטפלות, ומכאן החשש ההלכתי לכשרותו.
פסק דין
מבלי להכנס לשאלת כשרות החומר הנלמד במכון במסגרת השיעורים במדעי הקיניזיולוגיה ומח אחד וצ'אקרות, מה שנוגע לתביעה הנוכחית, פוסק בית הדין שעל צד א' לשלם את מלוא ההתחייבות שלה לצד ב', כיון שידעה שהרב ש' הוא הרב של המכון ועל פיו ישק כל דבר, ועל דעת כן התחייבה, והרב כתב במכתבו לבית הדין שאין שום חשש של ע"ז בחומר הנלמד, וכל מה ששייך לע"ז לא נלמד כלל. ע"כ חייבת לשלם הכל. זכותה של התובעת, אם תרצה, לדרוש מהרב שיבהיר ויסביר את עמדתו.
אברהם דוב לוין אב"ד, יהושע ווייס, מרדכי אהרן הייזלר
השאלות לדיון
א. גילה הלוקח שבמקח שקנה יש מהפוסקים שמחמיר ואוסרו משום חשש איסור, האם זכותו להחזיר המקח.
[עמוד שלד] ב. אם זכותו להחזיר המקח, מה הדין אם נהנה הלוקח מהמקח, האם חייב לשלם בעד מה שנהנה.
ג. ספק ממון שיש בו גם ספק איסור, האם האיסור נגרר אחר הממון, וכל שבדיני ממונות אין מוציאין ממון מיד המוחזק, נכרע גם הספק איסור, או להיפך.
ד. "קיניזיולוגיה" ו"אנרגית צ'אקרות", האם יש בהם חשש איסור.
תשובה
א. כתב במשפט שלום סי' רלב סי"ב (עמ' תפא) בשם שו"ת חיים שאל ח"א סי' עד אות לה באחד שקנה כסתות הנהוגים במצרים, ונודע לו אח"כ מש"כ בשו"ת פרח שושן חיו"ד כלל ה סי' ב שאמנם מן הדין אין בהם איסור כלאים אפי' מדרבנן, הואיל וקשים הם, מ"מ לכתחילה יש להחמיר כמש"כ הרמ"א סי' שא ס"א, ורוצה הלוקח לחזור בו מהמקח, פסק החיד"א שהדין עמו שזה נקרא מום, דכיון דלכתחילה יש לחוש, ודאי פרשי אינשי, ושכן משמע בתשו' הריב"ש סי' תצט. וכ"כ בשו"ת תשורת שי ח"ב סי' פה, וכן בשו"ת מחזה אברהם סי' ב אות סג במי שקנה דבש ונודע לו שהובא בנוד של עכו"ם מצד הבשר, ויש פוסקים שאוסרים כדעת הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' קג ס"ד, אף על פי שהמחבר התיר, אם הלוקח מקפיד ע"ז ולא ניחא ליה להעלותו על פיו מאחר שיש מי שאסרו, ולכתחילה יש לחוש בדבר, ורוצה לחזור בו מהמקח, דינא קא תבע והדין עמו. וכ"פ בשו"ת חתם סופר או"ח סו"ס סה בלקח יין והמוכר לא הודיעו שלא הותר אלא במקום הפסד מרובה, הוי מום במקח וחוזר. ועי' שו"ת שערי דעה ח"א סי' קנד מש"כ על דברי החת"ס.
אמנם בפמ"ג או"ח סי' תסז ס"ק כה כתב דאף היכא דאיכא דעה להחמיר כיון שאין הלכה כן חייב לשלם. וכ"כ מהרי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות סי' נא ד"ה הן אמת דראיתי, בשם הרדב"ז סוף פי"ב ממעשר דכל שהוא מכח חומרא וחסידות אין ללוקח טענה על המוכר, שיכול לומר לו לא מפני חסידותך אפסיד אני (ועי' שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' צג שצויין בס' המפתח לרמב"ם פרנקל שם). וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צ דלא מיקרי מום אלא רק מה שרוב בני אדם מקפידים עליו, אלא א"כ ידוע שהקונה הזה מקפיד ומחמיר על עצמו.
ב. פסק הרמב"ם מכירה פט"ז ה"ח ושו"ע סי' רלב סעי' טו עפ"י גמ' ב"מ סו ב ושו"ת הרי"ף סי' קנג: המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל, ואם היה חצר ודר בה צריך להעלות לו שכר. ובסמ"ע שם ס"ק לג הביא דברי העיר שושן דהיינו כשכבר שילם וכיון שנתבטל המקח מעיקרא הו"ל הדמים הלואה גביה והפירות שאכל הוא כריבית. והסמ"ע חלק עליו וכתב דגם כשלא שילם צריך להחזיר דמי הפירות שאכל דהוי גזל בידו. ועי' ש"ג ב"מ נ ב (דף ל ע"ב מדפי הרי"ף) דה"ה במוכר סוס לחבירו והרויח בו מעות ואח"כ מצא בו [עמוד שלה] מום ורוצה לחזור צריך שיתן לו מה שהרויח באותו סוס, ואפילו לא הרויח בו כלום אלא שעשה בו מלאכתו צריך להעלות לו שכרו, אך עי' או"ש מכירה פט"ז ה"ח דמה שהרויח בודאי אינו צריך להחזיר לו, רק בשכר צ"ע אם כשסבור שהוא שלו ואדעתא דידיה משתמש האם משלם אגרא כמו היכי דנחית אדעתא דאגרא דאין כונתו לגזול מבעה"ב, או דלמא כיון שאינו מכוין לשלם שכר ועביד להשתמש בחינם פטור מלשלם ומחזיר לו בהמתו כמו שהיתה, עיין שם.
ועי' בנימוקי התיק הקודם בעמו' שטו ואילך עפ"י השו"ע יו"ד סי' קיט סעיף יג, ועוד. ושם בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א.
ויל"ע בניד"ד האם ההנאה היא מה שתוכל המתלמדת להשתמש אח"כ במקצוע ובקבלת התעודה שזה עדיין לא קבלה, או שנחשב להנאה מה שלמדה חלקים רבים מהמדעים הללו שלא ידעה קודם, ואכמ"ל.
ג. ספק ממון שיש בו גם ספק איסור, יש לחקור האם האיסור נגרר אחר הממון, וכל שבדיני ממונות אין מוציאין ממון מיד המוחזק, נכרע גם הספק איסור, או להיפך. דאם נדון מצד הממון הרי הממע"ה, אבל אם הממון נגרר אחר האיסור, כיון שיש בו איסור ממילא יש בו גם ביטול מקח. ועיין לעיל עמו' שיד.
וכבר האריך בזה הגרש"ש בשערי ישר שער ה, וביאר שם החילוק בין איסור גזילה שהוא נגרר אחר דין הממון ובעלותו לבין שאר איסורים שבתורה, עיין שם. לפיכך בנידון דידן לאחר שתוכרע שאלת האיסור של חשש אביזרייהו דע"ז, תוכרע גם שאלת הממון, ויש בו דין ביטול מקח.
ד. בקובץ "אור ישראל" היו"ל בארה"ב, גליון כח עמ' נב, נכתב: "מציאת הדברים - ע"י TESTING MUSCLE דהנערוון סיסטעם מחובר להמוסקלן, והיסוד כמש"כ למעלה דמח האדם יודע כל מה שעבר עליו, ואם עבר עליו אפילו כמה שנים פחדים וכד' נעשה סימן בגוף דהרגשים פועל על מציאת הגוף, וכמו דאיתא בחז"ל בשורה טובה תדשן עצם, נעשה בשרו חדודין חדודין, וכשאוחזין המוסקלען ומזכירין איזה גיל ושנה אם היה אז דבר המעיקין לו נעשה רעליע"ס בהמוסקלין והאוחז יכול להרגיש הרעליע"ס ואם לא נעשה LOCK, וע"י זה יכולין לידע אם היה אז דבר המעיק לו, ויכולין לעשות פעולות המרגיע המוסקלין". וכתב שם: להלכה - אינו בכלל איסור קוסם וכישוף דזה דבר טבעי ואין צריך לצמצום המחשבה כלל, וגם אינו על עתידות. ע"כ.
אמנם הגר"י שטיין מארה"ב פרסם קונטרס "אל תפנו" העוסק ברפואות האלטרנטיביות, ובכרוז שפרסם כתב: לאפרושי מאיסורא: לאחרונה נפוץ מאד בארצינו הקדושה טיפולי מח אחד שכבר יצא עליו פסק הלכה חמור לאיסור, וכרוזים מגדולי ופוסקי ארה"ב (שמשם מקור מוצא טומאה זו) מהחששות דלהלן: א. מקורה והמצאתה משני גויים מכשפים נוצרים כופרים ומסיתים ומדיחים וכו'. ב. הטיפול אמורה לפעול עפ"י השיטה הטמאה והכח של אנרגיה אונברסלית וכח האורה (AURIC ENERGIES) ùäåà ùéèä ùì òáå"æ åëôéøä ááåøà òåìí åëå'. â. ëôé שהצהירו והודו הממציאים בעצמם אין להטיפול הסבר בדרך הרפואה הטבעית והשכלית, רק עפ"י כחות נסתרות ונעלמות, דבר שנאסר בהחלט להלכה [עמוד שלו] ע"י גדולי הפוסקים והמשיבים מדורות שלפני פנינו וכו'. ועוד יש חשש עבו"ז מצד הממציאים שכוונתם להעביר על הדת וכו'. ע"כ.
ועי' שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קז וח"ט סי' קעד שכשאין יודעים אם הדבר פועל דרך טבעי או רוחני צריכים להתרחק, עיין שם.
(על טלפטיה אם יש בה משום קוסמות, עי' מכתב מאליהו להגר"א דסלר מאמר מהות הכישוף שכתב: ידיעות פתאומיות על המתרחש לזולתו שלא בדרך החושים, והיינו מה שקורין טלפתי"ה וכו', לפעמים וכו' ואז עלולה הנפש להרגיש דברים וכו', זהו ענין הקוסם שהיה יכול לפעמים להגיד עתידות, וכן העיד הרמב"ם בסה"מ ל"ת לא. ע"כ. אמנם עי' באור החיים בראשית מב ח וז"ל: ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב אחד מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון, כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם וכו'. ע"כ. על איסור בחוקותיהם לא תלכו עי' ב"י סי' קעח בשם המהרי"ק שורש פח דהיינו בדברים שאין הטעם נגלה והדבר תימה או ניחוש).
מרן שליט"א הורה (ביום כז אדר תשס"ו) שאם אכן יש בזה איסור, אין התלמידה חייבת לשלם עבור השיעורים שלא למדה בקורס, אך חייבת לשלם עבור השיעורים שכבר למדה. אך יש לברר אם זה באמת אסור, והפנה את בית הדין לבירור הדברים להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט"א "שהוא יודע בזה". ע"כ.
אברהם דוב לוין.
ב
כל מה שכתב ידי"ע האב"ד שליט"א, וכן מה שהביא בשם מרן הגריש"א שליט"א, אי"צ להסכמה.
אך בניד"ד מאחר שגב' ב' מנהלת המכללה טענה בבית הדין שאמרו לגב' א' מראש שלמכללה יש רב ושמו הרב ש' ועל פיו ישק כל דבר במכללה, וגב' ב' הודתה בזה - בזמן הדיון בבית הדין (וחזרה בה בסיכומיה) - שידעה שיש רב ושמו הרב ש', הרי שהתחייבה על דעת כן, ומאחר שבית הדין פנה אל הרב ושאלו, ובתשובה לבית הדין השיב שהחומר הנלמד בקורס נבדק על ידו ואין בו כל חשש איסור, ע"כ, כיון שהרב של המכללה קבע שהכל כשר, והיא ידעה שהוא הרב ועל דעת כן התחייבה, חייבת לשלם כל מה שהתחייבה למכללה (וכן הורה מרן הגריש"א שליט"א ביום כ כסלו תשס"ז).
אמנם אין החיוב שנתחייבה ע"י בית הדין לשלם שולל ממנה לתבוע את הרב לבוא ולהוכיח את דבריו על כשרות החומר הנלמד בקורס זה, כשלטענתה אכן יש בו איסור אביזרייהו דעבודה זרה, ניחוש וניבול פה.
יהושע ווייס.
[עמוד שלז] ג
א. אשא דברי במשל שהביא צד הנתבע: אדם שנכנס לאכול במסעדה שיש בה שלט המעיד על הכשר מסויים, ולאחר שאכל לשובע נפשו סרב לשלם משום שאין בו הכשר של רב פלוני, האם יהיה פטור? בודאי שלא, מכיון שראה ההכשר לפני האכילה וקבל על עצמו. טען הנתבע שגם בניד"ד נכנסה התובעת ללימודי הקורס מתוך ידיעה שבכל הדברים מכריע רב המכללה הרב ש', וע"כ אינה יכולה לטעון שפטורה מלשלם על הקורס משום שהרב ש' אינו בקיא ואינו מוסמך בשאלות הכבדות שיש בחומר הנלמד.
ונ"ל דבשלמא אם טוען האוכל שאינו רוצה לשלם משום שמצא איזו שאלה באוכל, ואילו רבני ההכשר שיש למסעדה הכשירוהו ברמה של "גלאט" ולדעתם אינה שאלה כלל, אז ודאי חייב לשלם, דקבלם על עצמו, אבל אם מצא שאלה באוכל ורבני ההכשר הכשירוהו רק בדוחק, זכאי האוכל לטעון: אני נכנסתי לאכול ברמה של "גלאט", ולא ברמה של כשרות בדוחק, ופטור מלשלם.
וה"ה בניד"ד, היות שיש קלא דלא פסיק ולעז על לימודי הקינזיולוגיה, אז כל זמן שלא התברר בודאות שזה "גלאט" אי אפשר לחייבה ולהוציא ממנה, וכ"ש שלא ללמוד לימודים שיש בהם פקפוק בכשרותם. ועוד נ"ל דאף דקבלה על עצמה את הכרעת הרב ש' היינו דוקא לשאלות הרגילות המצויות כדיני ממונות בין עובד ומעביד ושכיר ושוכר, אך בשאלות חמורות כאביזרייהו דע"ז לא קבלה, והדבר מסור לגדולי הדור.
אך היות ובית הדין החותם מטה לא נכנס לעובי הקורה של סוגיה זו במקורם של הדברים ובמה דברים אמורים, ושאלתי רב אחד ואמר לי שהוא עבר על החומר של מדע הקינזיולוגיה, "ואין בזה בית מיחוש" (ומה שיש כל מיני "שמות" לכוחות רוחניים כביכול בגוף המטופל, כנראה שגם הגויים שהמציאו את המדע הזה יודעים שזו רק "חכמה בגויים" ולא שום כוחות, ואלה סמלים בלבד להגדיר אבחנות בפסיכולוגיה וכמין טלפטיה, והמצאת השמות והכוחות נועדו לטעת אימון בלב המטופלים באמצעות החכמה הזו). והח"מ סומך על דבריו, וע"כ מצטרף לחייב אותה לשלם את כל התחייבותה עפ"י החוזה מכיון שסמכה על הרב ש' שאומר שזה "גלאט".
ב. וזאת למודעי: בטרם פס"ד בתביעת התובעת להחזר כספה, לא נכנס בית הדין לעובי הקורה של החומר הנלמד בקורס המדובר, משום שבשעת הדיון לא היה בידו החומר הלימודי והחומר אודות המדע, וע"כ לא הכריע כנגד הקלא דלא פסיק שאכן יש בזה איסור אביזרייהו דע"ז וניחוש וניבול פה, ויכולה התובעת לתבוע את רב המכללה לבוא ולברר מקחו בפני בית דין, ובפרט שהנתבעת הודתה בבי"ד שיש במדע הקינזולוגיה כוחות רוחניים הנובעים מע"ז, אך הרב "סינן" את החומר האסור, והרב לא הסכים להופיע ולחשוף בפני בית הדין כיצד נעשית התובעת זוממת. הרב ניאות רק לכתוב מכתב לבית הדין על כך שהוא עסוק להשיב הוראה לשואליו, ועל כך שהוא בקש מהנהלת המכללה לאשר או להכחיש האם סדר [עמוד שלח] הלימודים במכללה כולל את אנרגית הצ'קרות (בקשה המוכיחה שהרב לא כל כך מתמצא בחומר הנלמד). הרב לא כתב מה השיבה לו הנהלת המכללה על כך, אם בכלל. למרות זאת הרב כותב שכל מה שנלמד במכללה עבר סינון. הרב לא השיב לבית הדין האם לאחר הסינון נעשה החומר מותר מהבחינה ההלכתית, או שעדיין יש בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו (על הערת הרב לבית הדין שטיפול בית הדין בנושא נובע מנגיעה אישית "וד"ל", אין צורך להגיב).
ג. ובדבר מה שבקשה הנתבעת - לאחר שקבלה את פסק הבית דין - זמן נוסף עד לפרעון, והתובעת אינה מוכנה להמתין עוד אחרי שמדובר בחוב שכ"ל שכבר עבר זמנו מזמן, ועל דעתה ובידיעתה של הנתבעת נתקבל הכסף כולו בהלואה מגוף ציבורי מיד בתחילת הלימודים, והנתבעת משיבה שזמן בי"ד הוא ל' יום מעת פסק הדין,
הנה אמרינן בגמ' ב"מ קח א זמן בי"ד ל' יום, וכתבו התוס' שם ד"ה זמן, שמכאן אנו לומדים זמן בי"ד לפרוע חובו הוא ל' יום (חוץ ממקום פסידא). ועי' לבוש ריש סי' טז שזמן בי"ד ל' יום בכל מקום מפני שמצאו הרבה דברים בתורה שקבעה זמן ל' יום, כגון בכור ויפת תואר וכו', עיין שם.
והנה כתב הרמ"א בסי' טז סעי' ב דאם התנו שלא יהא ללוה טענות כל תנאי שבממון קיים. ומקורו מהריטב"א בתשובה, הובא בש"ך ס"ק ו. וכתב שם הש"ך שהרמ"א קיצר בדבריו. וכתב התומים אורים ס"ק ו, דכוונתו דבסי' ק סעי' ב הביא המחבר שתי דעות, י"א דבקבע זמן לחבירו לפרוע חובו והגיע הזמן אין נותנים לו זמן אחר וי"א שגם לזה נותנים זמן ל' יום, ובסמ"ע ס"ק ד הסביר טעם דעה קמייתא דכיון שקבע לו זמן הו"ל כאילו התנה עמו שלא ידחנו יותר והו"ל להשתדל מעות קודם שהגיע הזמן, ובס"ק ה כתב דדעה בתרא ס"ל דאף שפירש בשטר נותנים זמן ל' יום אם לא שפירש בשטר בלא דחיה דאז אמרינן כל תנאי שבממון קיים וכמ"ש הרמ"א בסי' טז סעי' ב ובמחבר סי' עג סעי' א. וא"כ הרמ"א בסי' טז לא נחית למחלוקת שבסי' ק, דהרי לדעה ראשונה צריך להחזיר מיד אף בלא תנאי, ולכן כתב הרמ"א דין דהריטב"א להא דהתנאי הוא שלא יוכל לטעון לדחיה ולומר תן לי זמן ואברר אולי יש לי שובר, ובדין דתנאי בפרעון לא רצה הרמ"א להכריע דאפשר דלא צריך, אבל באמת לדעה בתרא אם עשה תנאי מועיל וכהסמ"ע. ולדינא, הרי כלל בידינו דכל מקום שכתב המחבר שני י"א הלכה כי"א בתרא, וכמש"כ הסמ"ע סי' רג ס"ק יט, וכ"ה ביד מלאכי ובשד"ח ועוד, וא"כ אף בקצב לו זמן יש לו עוד ל' יום, אא"כ עשה תנאי מפורש שלא יהיה דחיה על הפרעון.
ולפי"ז גם בכל דין סתם הלואה ל' יום, דילפינן לה בגמ' מכות ג ב מפסוקי השמיטה, כשיגיע זמן ל' יום יהיה לו עוד ל' יום. וכ"כ להלכה בערוך השלחן סי' ק סעי' ד וז"ל: גם הקובע זמן לפרעון חובו והגיע הזמן נותנים לו זמן ל' יום וכן המנהג בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר ואף כשיש לו מטלטלין להלוה נותנים לו זמן שישיג מעות וכן עיקר ואפילו בא ותבעו שלושים יום קודם הזמן מ"מ צריכים ליתן לו שלושים יום מיום הזמן, והטעם מפני דדרך בני אדם הוא כן שכך זמן שלא הגיע הזמן אין בכוחם לעשות השתדלות גמורה להשיג מעות. וכן בסתם הלואה שהוא שלושים יום נותנים לו זמן עוד שלושים יום. ע"כ.
[עמוד שלט] ופשוט דכל זה הוא רק כשאין לו לשלם כעת וגם שאין בי"ד יכולין לכוף לשלם מיד, אבל כשיש לו צריך לשלם מיד, וכ"כ הסמ"ע סי' כד ס"ק ה. וכ"נ פשוט דמ"מ אפשר לכופו לתת מיד צ'ק לתאריך מאוחר.
ודע דכשקבעו זמן, שבת ויו"ט בכלל הזמן אף על פי שלא יוכל להתעסק בהלואה בשבת. כ"כ הב"ח סי' ה סעי' ג מהש"ג. ומש"כ המחבר בסי' עג סעי' יד שצריך תביעה של המלוה, עי' פס"ד ירושלים כרך ט עמ' רה בפשט דברי הש"ך ריש סי' רלב ובסמ"ע סי' עג ס"ק יט וכג וש"ך שם ס"ק יט.
ובניד"ד דקבעו זמן פרעון בתשלומים וכבר עברו כל הזמנים, אז כשלא תבעו כתב בקצוה"ח סי' עג ס"ק ט ממהר"ש יונה, והובא בכנה"ג שם הגה"ט אות ו, דאינו יכול לכופו ללוה כשלא תבעו לפרוע הלואתו בבת אחת אלא לזמנים מחולפים שיראו בעיני הבי"ד, ומשמע דאם תבעו כל הזמן יכול לתובעו לפרוע כל התשלומים מיד, אבל מ"מ יהיו לו ל' יום כדעה בתרא שבסי' ק, אולם ללא תשלומים (ומה שהעיר הפת"ח הלואה פ"ג הערה כב דמשמע שצריך תביעה, הרי לדברינו בפס"ד ירושלים הנ"ל דודאי לכו"ע גם בלא תביעה ליכא מחילה על גוף החוב אלא רק על הרווחת הזמן ולכן ס"ל לקצוה"ח דאם לא תבעו אז הסכים להרווחת הזמן שיפרע לו אח"כ בתשלומים, ואין צריך לשלם בבת אחת).
מרדכי אהרן הייזלר.
חומר חדש שהגיע לבית הדין לאחר מתן פסק הדין בשאלה העקרונית האם מדע הקיניזיולוגיה מותר או אסור
לאחר מתן פסק הדין השיגה התלמידה חומר פרסומי של מדע הקיניזיולוגיה ועל אנרגית הצ'אקרות, הכלול בלימודי המכון (בדף מידע על החומר הלימודי שחולק במכון נמנים שבעה מרכזים לאנרגיה הצ'קרית, והראשון שבהם הוא הכתר). לפי אותם פרסומים קיניזיולוגיה היא תנועת גוף הבאה לביטוי דרך טונוס שריר במשוב מהגוף - שיחה לא מילולית עם הגוף והנפש. הצ'קרות מוזכרות בכתובים הודיים קדומים שגילם בערך 2600 שנים. המילה צ'קרה פירושה "גלגל", והכוונה לצורת השמש המעניקה חיים ושולטת בעולם (עפ"ל). הצ'קרות המרכזיות בגוף האדם הן שבעה מרכזים רוחניים של אנרגיה, בהתאם לפילוסופיה של המדיטציה היוגית. הצ'קרה השביעית היא צ'קרת הכתר האחראית על התקשרות הרוחנית וכו' וכו'. עפ"ל. כמו כן הגיע חומר מדעי נוסף המלמד שמקורם של המדעים הללו הוא באמונה בע"ז.
המכון הכחיש שדף המידע על החומר הלימודי הכולל גם את האנרגיה הצ'קרות חולק על ידו לתלמידות, וטוען שלאחר פסק הדין שניתן בענין אין לבית הדין סמכות לדון בענין עקרוני זה, ואף איים לתבוע את בית הדין שבאם ידון בכך, יתבע את בית הדין על "הוצאת דיבה".
[עמוד שמ] למרות האיומים דן בית הדין בענין, והפנה את השאלה להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט"א, כהוראת מרן שליט"א, כל כך משום שהמדע המדובר חדר לאחרונה בחוגים חרדיים שונים שהולכים לקבל ממנו מרפא לנפש ולגוף, והוא נושא הנלמד בהשתלמויות שונות למורות חרדיות.
וזו היתה תשובתו (ביום טו כסלו תשס"ז):
לאור בקשת בית הדין לברר את נושא הרפואות האלטרנטיביות והיתר השימוש בהם על פי ההלכה, הנני להשיבו לאחר מו"מ קמיה דמו"ר מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א והבאת הדברים בכתב לפניו. ואלו הם הדברים אשר עלו בידי:
אין היתר להשתמש ברפואות אלטרנטיביות שמקורם בדעות עובדי עבודה זרה ויסודם בפעולת כחות לא טבעיים - אלא אם כן אפשר להוכיח שהוא עובד בדרך "הטבע" בדרכי הבירור, ולא סגי בכך שהעוסקים ברפואות אלו מאמינים שהוא "טבע". ויש לחוש בזה משום קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי. וקל וחומר אם לא השמיטו מכלל הלימודים את חלק הע"ז שבדבר, שיש בזה איסורי ע"ז. ע"כ.
יצויין, שהגר"ד מורגנשטרן חקר רבות במדעים כאלו מעין הקיניזיולוגיה ומח אחד והצ'קרות, האם נכונה טענת כמה מהמשתמשים בהם שהם פועלים בדרך הטבע, והגיע למסקנה שאין הוכחה לטענתם זו (וראה תמצית מדבריו הנוגע לנידון זה שמצורף להלן בסוף הכרך).
השאלות לדיון
א. רפואות וסגולות שמקורם באמוריים שהיו עובדים לשמש ולירח, האיסור להתרפא מהם.
ב. לימוד לחשים אסורים.
ג. סמכות בית הדין לדון בשאלה העקרונית של סרך עבודה זרה, בניתוק מהשאלה הממונית, וללא חתימת נתבע על כתב בוררות.
תשובה
א. כתב הכפות תמרים בתוספות יום הכפורים יומא פג א ד"ה אמנם, ליישב קושית הרשב"א בשו"ת סי' קסו וסי' תתקכה בסתירת דברי הרמב"ם בזה, וכתב הכפות תמרים לחלק בין רפואה הכתובה בספרי [עמוד שמא] חכמי הרופאים שמרפאים בהם דרך סגולה, שבזה נחלקו ר"מ וחכמים במשנה שבת סז א ופסקו אביי ורבא בגמ' שם שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, וכן פסק בשו"ע או"ח סי' שא סעי' כז, כיון דהיא אמיתית מצד הנסיון שרי להתרפאות בה, אבל הרפואות שאנו אוסרים מדרכי האמורי הם רפואות שהמציאו תחילה האמוריים בסגולה מכח שהיו עובדים לשמש ולירח והיו אומרים שיועיל בסגולה מכח שברפואה זו יש כוכב פלוני וכיו"ב, ע"ז נאמר (ויקרא יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו. ע"כ. מבואר מדבריו שגם אם מקורה של הסגולה ידוע מדרכי האמורי שהיו עובדים לשמש ולירח, אין השימוש בסגולה כזו אסור באיסור ע"ז אלא משום דרכי האמורי. על איסור דרכי האמורי הכולל מיני ניחושים, כמו שכתב רש"י שבת שם, עי' מו"נ להרמב"ם חלק ג פרק לז שהם סעיפים ממעשה הכישוף, שהם מושכים למעשה כשפים אשר הם נמשכים לעניני הכוכבים ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם. ועי' ר"ן ע"ז יא א שיש בהם סרך ע"ז. ועי' קהלות יעקב ע"ז סי' ה על החילוק שבין דרכי האמורי לבין חוקות הגויים.
וכתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פ עפ"י ערוך השלחן או"ח סי' שא סעי' פ שלחש המגיע מן הגויים, גם מה שלא ידוע לנו מקור מחצבתם אסור, דודאי יש לחוש שמקורם בדרכי האמורי ומעשה כשפים.
לפי"ז הקיניזיולוגיה ואנרגית הצ'קרות שמקורם באמונות התפלות של הגויים שעבדו לגלגל השמש, אסור להשתמש בה לצרכי רפואה וכ"ש לסיפוק מידע אחר, בין אם המטפל יודע את מקורה ומאמין בה, ובין אם אינו יודע, ואיסורם הוא משום דרכי האמורי וסרך ע"ז וכישוף.
ב. פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' קנה סוף סעי' א דאסור ללמוד לחש מהאפיקורס, והביא בבהגר"א שם ס"ק י שכן אמרו בגמ' שבת עה א דמגדופי אפילו להבין ולהורות אסור.
ג. רמב"ם ממרים פ"א ה"ד: כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבי"ד שבעירו, אם ידעו אמרו לו ואם לאו הרי השואל עם אותו בי"ד או עם שלוחו עולין לירושלים ושואלין לבי"ד שבהר הבית וכו'. וכתב הרמב"ם סנהדרין פ"ב ה"א: אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלאין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה ויודעין קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון תקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעין לדון אותם. ומקורו בסנהדרין יז א ומנחות סה א, וכתבו תוס' מנחות שם בשם רה"ג: בעלי כשפים, כדי לידע את הדין.
מפורש ש"כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבי"ד שבעירו", ולאו דוקא בדין ודברים שיש לו עם חבירו, אלא כל דין שנולד בו ספק, ועוד מפורש שעל הסנהדרין לדעת קצת משאר חכמות כגון דרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיו"ב כדי שיהיו יודעין לדון אותם. הרי שגם שאלות אלו של הבלי ע"ז וכישוף הן בכלל תפקידי הבית דין לדון בהם לאיסור ולהיתר. ובית דין הם הממונים על צרכי הצבור שיהיו כהלכה, עי' רמב"ם גנבה פ"ח ה"ב ושו"ע חו"מ סי' רלא סעי' ב עפ"י ב"ב פט א שיהיו [עמוד שמב] מחזרים על החנויות וכו', ורמב"ם יום טוב פ"ו הכ"א ושו"ע או"ח תקכט סעי' ד שיהיו מסבבים ברגלים וכו', ומשנה שקלים פ"א מ"א ורמב"ם כלאים פ"ב הט"ו, ועוד רבים.
ומנהלת המכון שאיימה על הבית דין שלא לדון בענין הקיניזיולוגיה ואנרגית הצ'קרות אם יש בה משום איסור דרכי האמורי או לא, "משום שלא חתמה על כך בוררות בפני בית הדין", אין להתחשב בה ובדבריה, והאמת יורה דרכו על פי התורה.
מסקנות להלכה
א. מדעי הקינזולוגיה ו"מח אחד", ו"צ'קרה של הכתר", מקורם באמונה בעבודה זרה, ופועל שלא בדרך הטבע על גוף האדם אלא בכח האנרגיה שמסביב לגוף באופן סגולי, ואלו המשתמשים בו כמקורו, הרי זו אמונה בעבודה זרה ממש, ואסור באיסור עבודה זרה.
ב. גם אלו שמסננים ומצנזרים את המדע משם העבודה זרה, ומשתמשים בתחליפים אחרים, הרי זה אסור באיסור קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי, שהרי אינו פועל בדרך הטבע אלא באופן סגולי. כל זה משום שה"רפואות" קינזיולוגיה, מח אחד וצ'קרות, אין בהם כל בסיס מוכח של ריפוי בדרכי הטבע.
ג. כשם שאסור להשתמש במדע זה, כך אסור ללמוד אותו, מה גם שהקורסים המלמדים מדעים אלו הם לצורך ולתועלת, ולא כתיאוריה בעלמא, וע"י הלימוד משתמשים בהמשך ברפואה האסורה, וגם תוך כדי הלימוד מבצעים תרגילים שהם בכלל איסורי תורה אלו. ובנוסף, כיון שהביטויים הנלמדים לקוחים מע"ז, כל התיאוריות שסביבם גם המוגהים, יש בהם רוח טומאה שצריך להרחיקם ולהתרחק מהם.
אברהם דוב לוין.
פסק דין
א. אין ללמוד את ה"רפואות" הנ"ל.
ב. בנוגע לשיעורים שכבר למדה, פסק הדין בתוקפו.
אברהם דוב לוין אב"ד, יהושע ווייס, מרדכי אהרן הייזלר