פורום אוצר החכמה

טז,יט ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

וברש"י: כי השחד יעור-משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו. דברי צדיקים-דברים המצודקים משפטי אמת. וכתב בשפתי חכמים: ר"ל דלא קאי אדיינים אלא אתורה שהם דברים המצודקים ונקראו אמת, ואותן דברים של תורה הוא מסלף שלא פסק כדין תורה.

וצ"ב כפילות הכתוב, ומהו תוכן חילוק בין עיורון עיני החכמים, ובין סילוף הדברים המצודקים עצמם.

ונראה לבאר בזה, דבאמת בקבלת שחד ישנם שני חלקים, וזה בהקדם דברי מרן החזו"א באמונה ובטחון שילהי פר' ג בביאור הענין, וז"ל הזהב: ואמנם השחד ענין מיוחד...ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו חייבה התורה כח מיוחד בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו.

נראה, איפוא, שאלו הם שני החלקים האמורים בקרא, ראשית כח הנגיעה שישנו בקבלת השוחד, וזהו יעור עיני חכמים, שא"א שלא יהא נטיית הלב למי שקיבל ממנו השוחד. אבל נוסף כאן עוד כח טומאה סגולי לסלף את משפטי התורה שהם דברים המצודקים ע"מ לזכות את משחדו.

אשריך רבינו המגיב שליט"א שכיוונת לדברי הרב גולדוסר שליט"א ב'מי זהב' פרשת משפטים.

יישר כחך הרב הר כסף. כיוונתי לדברי הגרי"פ גולדווסר שליט"א רק במציאת שתי הבחינות בלשון הפסוקים, אך הוא צועד בדרך אחרת בהבנת המקרא בפר' שופטים שעליה נסובים דברי, עי' היטב.

אם כבר, אוסיף מה שחשבתי על דרך הדרוש בענין השוחד.
במה שידוע שהשוחד גורם לדיין לראות לא נכון מה שכתוב מפורש בתורה ובשו"ע, מאוורת את עניו ומסלפת את דעתו ע"י הנגיעה שיש לו בדבר, חשבתי לומר, שאולי לכן הפסוק נוקט איסור אחות כדוגמא לביקוש חכמה, "אמור לחכמה אחותי את", כי בה אין את השוחד של איסורי עריות, מכיוון ששחטו אנכה"ג את היצה"ר של אסורי עריות בקרובות, וע"כ יכול לראות את ההלכה בצורה נכונה, וכך צריך כל מבקש חכמה לדרוש אותה בהשתדלות חזקה לרחק כל מה שיכול להטות את השכל הנקי. (אמנם זה רק ע"ד הדרוש כי הפסוק נאמר עוד לפני ששחטו אנשי כנה"ג את יצה"ר דקרובות, או יותר נכון הפסוק מדבר על מציאות הבריאה כמו שהיא מטבעה, ומ"מ לא נמנעתי מלכתוב, לא גרע מר"ת של שבת שהובאו כאן במק"א).

מגיב ומניב כתב:טז,יט ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

וברש"י: כי השחד יעור-משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו. דברי צדיקים-דברים המצודקים משפטי אמת. וכתב בשפתי חכמים: ר"ל דלא קאי אדיינים אלא אתורה שהם דברים המצודקים ונקראו אמת, ואותן דברים של תורה הוא מסלף שלא פסק כדין תורה.

וצ"ב כפילות הכתוב, ומהו תוכן חילוק בין עיורון עיני החכמים, ובין סילוף הדברים המצודקים עצמם.

ונראה לבאר בזה, דבאמת בקבלת שחד ישנם שני חלקים, וזה בהקדם דברי מרן החזו"א באמונה ובטחון שילהי פר' ג בביאור הענין, וז"ל הזהב: ואמנם השחד ענין מיוחד...ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו חייבה התורה כח מיוחד בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו.

נראה, איפוא, שאלו הם שני החלקים האמורים בקרא, ראשית כח הנגיעה שישנו בקבלת השוחד, וזהו יעור עיני חכמים, שא"א שלא יהא נטיית הלב למי שקיבל ממנו השוחד. אבל נוסף כאן עוד כח טומאה סגולי לסלף את משפטי התורה שהם דברים המצודקים ע"מ לזכות את משחדו.

יש סיפור ידוע שמחזק את ההסבר הזה:
שבאיזה מושב בי"ד אחד הדיינים הרגיש משום מה שכל הזמן הוא נוטה לטובת אחד הצדדים ולא ידע להסביר זאת, הוא הכריז על הפסקה בדיונים וחשב מה יכול לגרום לכך והחליט לבדוק את החליפה שלו וגילה להפתעתו מעטפה עם סכום כסף.
הבין הדיין שאחד מהצדדים הטמין את זה כדי לשחדו מבלי שידע על כך, מיד החזיר זאת.
רואים מפה את הענין הסגולי, שהדיין בשעת הדיון כלל לא ידע מהשוחד ובכל זאת "השוחד יעור עיני חכמים".