איש רגיל כתב:ברזילי כתב:(בלי לקרוא את דברי הרב ליאור בפנים, וגם לא את כל הדיון לעיל) נראה פשוט שטענה מסוג "מה יגידו לחקלאי" אינה באה לומר אלא שיש כאן שעת הדחק או שעת הצורך (גם אם לצרכן העירוני נראה שאין בכלל צורך ולא דוחק).
כל זה נאמר אחרי שמוסכם (על המצדדים בהיתר) שהוא היתר מבוסס מצד אחד, ומצד שני לכשיוסר הצורך או יימצא פתרון אחר לבעיה המציאותית, עדיף טפי לקיים המצוה כלשונה ולא בדרך של הפקעה.
ניכר אכן שכבודו לא קרא את מאמרו של הרב ליאור, בו נראה להדיא שאין כוונתו רק להסביר את גודל שעת הדחק, אלא הוא תוקף את המקילים שאינם נותנים מענה לחקלאי, וזו טענה מצחיקה מאד, כיון שאם הם 'מחמת עיונם בסוגיות'
[כלשונו של הרב בברכה המשולשת] הביו שההיתר לא תקף או אסור, מה יש להאשימם באי הבנה למצוקתם של החקלאים. זו המצוקה שהקב"ה וחז"ל הכניסו אותם אליה.
ברזילי כתב:(ג) לפי תנאי החיים היום שמירת שמיטה ללא הפקעה פירושה חוסר אפשרות כלכלית לקיים הרבה ענפים חקלאיים בכל שני השבוע (בגלל ההתמקצעות שלא מאפשרת לחקלאי לעסוק בעיסוק אחר פעם בשבע שנים, ובגלל המבנה הכלכלי השונה: בעבר עיקר ההוצאות בחקלאות היו הוצאות המשתנות - שכר עבודה, ומחיר הזרעים. לכן אי עבודה פעם בשבע שנים פירושו "רק" מניעת שביעית מן הרווח. בזמננו יש מרכיב משמעותי של הוצאות קבועות, ציוד, הוצאות מימון וכו'. כמו כן, התיעלות המערכת הכלכלית הביאה לכך ששולי הרווח נמוכים מאד. לכן, השבתת המערכת לשנה מתוך שבע מביאה להפסד בכל שני השבוע).
גם כיום הוא יכול להמשיך לעבוד בשדה כשליח בית דין.
אב, מעניין מאד שרוב מוחלט ממצדדי ההיתר
[מחמת עיונם בסוגיות, אלא מה?] מצדדים בכך שאדם יעשה מילואים, למרות שאין זה מתאים שעורך דין וחקלאי יעשו יחד תורנות במחסום מאובק על יד ג'נין'? אלא מאי? שום דבר לא קורה לאף אחד מלעשות משהו שאינו המקצוע שלו. ואדרבא, כך נבנית גאולת ישראל.
ברזילי כתב:את כל הענינים האלה אפשר לפתור באמצעות כסף, כמובן, אבל לשם כך צריך שציבור משלמי המיסים יסכים לשלם מס שמיטה לא מבוטל כדי לסבסד את החקלאות עוד מעבר למה שהיא כבר מסובסדת, והציבור לא כל כך מסכים.
אנחנו מסכימים לשלם את מס השמיטה, החרדים משלמים בשמיטה פי 2 על התוצרת החקלאית שהם צורכים. אתם אלו שלא מסכימים, ובאים אלינו בטענות שאנו לא חושבים על החקלאים.
ברזילי כתב:שאין להם פתרון אפילו כשמותחים עד לקצה את היתרי אוצר בי"ד הדחוקים
אתה בטוח בעצמך? היתרי אוצר בי"ד דחוקים יותר מהיתר מכירה?
ברזילי כתב:אבל מעבר לכך - יש צורך חיוני מבחינת הבטחון הלאומי ללשמר יכולת ייצור צרכי המזון הבסיסיים של המדינה ממקורות פנימיים.
צורך בטחוני שהמלפפונים יגדלו דווקא בארץ? אם תפרוץ מלחמה כוללת והנמלים ייחסמו, בין כה לא יהיה לאף אחד תיאבון.
הסגנון שלך כלפי הרב ליאור אינו במקומו. לעצם טענותיך (דילגתי על הרבה פרטים, כי גם כך התארכו הדברים, ובלנ"ד אשוב ואשיב בארוכה אם יהיה צורך):
א. אם יש מצוקה, צריך להתישב ולחפש פתרון, במידת האפשר. זו דרכם של הפוסקים מאז ומקדם. גם אם אשה ממכרותיך תהיה עגונה ח"ו תאמר שזו המצוקה שהקב"ה וחז"ל הכניסו אותה אליה ותו לא מידי, או שמא אז תבין שיש מקום להכנס לעבי הקורה ולחפש כיצד ניתן לפתור את המצוקה על פי דין? כמובן, ייתכן כי פוסק פלוני לא ימצא דרך להתיר את העגונה או לפתור את מצוקתו של החקלאי, ואז נאמר אין חכמה ואין עצה וכו', אבל לחפש צריך. מי שמרשה לעצמו לדבר בסגנון שכתבת מראה בעצמו שמצוקת החקלאים לא נוגעת לו כלל, אולי כי הוא ובן דודו אינם חקלאים. לדוגמא בעלמא, ז"ל של בעל "שמן המור" (המתיר הראשון, כמדומני. עד זמנו לא היה צורך בהיתר מכירה כי ליהודים לא היתה רשות לקנות קרקע, אלא לחכור, ואז התירו לעבוד בקרקע על סמך זה שהקרקע בבעלות גוי, כמבואר במהר"ם גלנטי ועוד. בזמנים קדומים יותר התירו משום ארנונא בלי שום טעם נוסף, כמ"ש המבי"ט): "כל איש ישראל הירא את ד' יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול". אתה מן הסתם לא היית רואה בעיה בכלל בזה שיברחו מלקנות כרמים.
ב. דקדקתי בדברי וכתבתי "הרבה ענפים חקלאיים" כדי להוציא את אותם ענפים שניתן לקיימם על פי היתרי אוצר בי"ד. הדמיון שלך למילואים לא מתחיל בכלל, כאן מדובר על הרס של ענף כלכלי שלם, שיש לו הרבה השלכות ברמה הלאומית (אולי זה לא סוף העולם ואולי כן, אבל אין מה להשוות לחודש מילואים, שגם הוא נטל כבד).
ג. לא הבנת כלל מה שכתבתי בענין מס שמיטה - המדובר הוא על ההוצאה הנדרשת
מעבר לצורך לקנות פירות מיובאים וכו', כדי לשמר את החקלאות ולממן שנת שבתון לכל חקלאי. בהערכה גסה מדובר בכ-10-20 מיליארד ש"ח (בנתוני היום), כלומר כ-2-3 מיליארד ש"ח בהוצאה שנתית (לא תמחרתי את הנזק ליצואנים שמאבדים את נתח השוק שלהם לשנים הבאות). אולי זה סכום שהציבור החרדי יכול לעמוד בו כנטל מס נוסף, ואולי לא. אם כן, אפשר לנסות לגייס את הכסף ולהציע לכל חקלאי לצאת לשנה חופש על חשבון הציבור החרדי, מן הסתם יהיו רבים שישמחו לקבל את ההצעה. מי מעכב בעדך? אם אתה מצפה שציבור משלמי המיסים בכללותו יממן את ההוצאה הזו, דומני שקשה יהיה לגייס לזה תמיכה כיום.
ד. באופן כללי, אני לא בטוח בשום דבר שאני אומר. לנידו"ד, לא באתי לתת ציונים אבל יש צדדים לכאן ולכאן בשאלה מי עדיף - האם היתר המכירה או אוצר בי"ד הנהוג. היתר המכירה מתבסס על כמה הנחות שנויות במחלוקת, אבל בכל אחת מהן יש למקלים בסיס רחב בפוסקים לסמוך עליו. כמו כן, יש להיתר זה תקדימים הלכתיים, והוא נהג בפועל להלכה ולמעשה יותר ממאתים שנה (ובצורה מקלה הרבה יותר ממה שנהוג היום). אם מקבלים את ההיתר, המוכר שדהו ניצל מכל האיסורים הרבים שאין להם מספר הכרוכים בעיסוק בפירות שביעית, כדברי התוס'. לעומת זאת, אוצר בי"ד
(בצורתו הנוכחית, יש הרבה הבדלים בין אוצרות בי"ד השונים, ולא כל מה שכתוב להלן תקף לכולם) הוא המצאה חדשה יחסית, והפעלתו בצורה הנוהגת היום מתבססת על הרבה קולות שחלקן הן הסתמכות על שיטות מקלות (כמו הר"ש בספיחין, והרמב"ן בביעור), בדומה למצב בהיתר האחר, אבל חלקן האחר הוא (הרבה) קולות שחודשו בדורנו מסברא בכל הקשור לדיני שמירת השדות, מלאכות לאוקמי פירי, איסורי סחורה וביעור וכו'. אין כאן המקום להכנס ולדון בכל נושא ונושא, וכאמור, לא כל אוצרות בי"ד נוהגים בשוה, אבל בהחלט נכנסו כאן להרבה דחקים.
(למען הסר ספק, אני באופן אישי מסתמך על אוצר בי"ד ובודאי שלא באתי לקטרג על הנוהגים כך. אבל האמת צריכה להאמר שגם זה רחוק מלהיות חלק, בפרט לחקלאי (ולצרכן, אם חוששים לשמור ונעבד). מלבד שזו האמת, זה גם מועיל להסיר את גבהות הלב והזעם הקדוש כלפי מי שנוהגים בהיתרים דחוקים אלטרנטיביים). מעבר לדיון על פרטי ההיתר, יש עדיפות ברורה לאוצר בי"ד באשר אינו מהווה הפקעה מוחלטת של המצווה, שאי דבר שאינו רצוי, כמובן, וכפי שהאריכו לציין כל המתירים לדורותיהם.
דוגמא אחת, שבדידי הוה עובדא - בשמיטה הקודמת הזדמנו בני המשפחה לצפון, ובקשנו להמחיש לילדים שמירת שמיטה כהלכתה. יצרתי קשר עם אוצר בי"ד שלא אנקוב בשמו, הגעתי לחקלאי ובקשנו להכנס למטע ולקטוף כמה בננות באופן סמלי. התשובה שקבלנו (בקול מלא תדהמה) - אתם לא יכולים להכנס ככה סתם למטע של מישהו אחר... מבירור שערכתי נמצא כי לא מדובר בחקלאי עברין, אלא אלה הן ההוראות שהוא קיבל (מותר למנוע קטיף מחשש שהקוטפים יזיקו לפרי. השווה ר"ה טו - "דאתרוג קשיא ליה ידא ואיידי דממשמשי ביה כולי עלמא בשביעית לא טעין פרי עד תלת שנין". זאת ועוד, גם כשקוטפים כבר, צריך לשלם לו על הוצאות הגידול). אותו חקלאי נהג ע"פ הוראת חכם, וכוונתו לטובה ושכהמ"ה. עם זאת, אינני בטוח בכלל שההיתר של אוצר בי"ד שלו לשמור את השדה (ולמעשה למנוע קטיף ממי שלא משלם לו על הפירות) מבוסס יותר מהיתר המכירה.
ה. שאלת המלפפונים אינה רצינית, אני מניח (ואולי אינך יודע כי בלאו הכי כמעט ואין גידול מלפפונים בארץ בידי יהודים). אפשר להסתדר בלי כל ירק ספציפי, אך אם חלילה נגיע למצב שאין חיטה, ולא שום מיני פירות וירקות זו תהיה סכנה אמיתי לבטחון הלאומי, עוד לפני שיתחילו, חלילה, למות מרעב. ה"ויץ" שלך על איבוד התאבון יכול להשמע רק מפי מי שאין לו מושג, ברוך השם, מהו רעב. לפני לא כל כך הרבה שנים, אנשים מתו כאן בארץ ממחסור בלחם בעת מלחמה. אני מאד מקוה שאנשים המקבלים החלטות ברמה הלאומית מתיחסים ברצינות רבה יותר מזו שאתה מפגין, בכל הנוגע לסכנות קיומיות עתידיות (גם אם הן נראות כרגע דבר רחוק, למי שחוזה את העתיד מסברות כרסו).