בשו"ע (או"ח סימן ח סעיף ה) כתב: "אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים, ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן". ונתקשו האחרונים (בי' הגר"א סקי"א, הג' רעק"א), דמשמע מלשון השו"ע שעדיף שיהא כל אחד מברך לעצמו, ולמה לא יהא בזה דין דברוב עם הדרת מלך, שאחד יברך ויכוון להוציא את כולם.
וכתב ר' הערש פסח (שו"ת הר צבי או"ח א, סימן יט), זה לשונו: "ולי נראה ליישב בזה ע"פ דברי הכס"מ (הל' ברכות פ"א הי"ב) בשם הרמ"ך על דברי הרמב"ם: רבים שנועדו לאכול פת ובירך אחד מהן וענו כולם אמן מותרים לאכול. וכתב שם הכס"מ בשם הרמ"ך: ועדיף טפי שאחד יברך לכולם ולא כל אחד יברך לעצמו משום דברב עם הדרת מלך, אלא שמחלק בענין זה בין מרובים ובין שנים משום דברב עם הדרת מלך לא שייך אלא במרובים העושים מצוה ולא בשנים בלבד, עכ"ל. ונראה דשנים דנקט לאו דוקא הוא וה"ה בשלשה, דכל שאינם מרובים אין לומר בזה הדרת מלך. ובזה מדוקדק לשון השו"ע שכתב דין זה בשנים או בשלשה מתעטפים, שבשנים או שלשה אין בהם ברב עם הדרת מלך, ולכן יותר נכון שיהא כל אחד מברך לעצמו".
ומלבד דצ"ב מה ההיגיון העומד בחילוק שלושה מארבעה לגבי "ברוב עם"? הרי לכאורה קשה על זה מגמ' מפורשת (מנחות סב ע"א) דאיתא שם: "...ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטר ליה, והא קמ"ל דבעינן שלשה כהנים, משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך". - והרי שגם בשלושה יש דין דברוב עם?