פורום אוצר החכמה

ידוע קושית הגרא"ו (קובה"ע בסופו אגדה סי' ג) מה התחדשה בתשובה - דכ' ע"ז המסילת ישרים דהקב"ה חידש דבר חדש דאפשר לעשות חרטה, הא אמרי' זהו להפיך נמי במצות, דתוהא על הראשונות וכו'. וא"כ מה החידוש יעו"ש באריכות דנדחק.
ולכאו' נראה דקמעק"ל, דבתוהא על הראשונות הוא מגיע למצב של כפירה ועל כן הוא מתחרט על המעשים שעשה, והחרטה היא ע"ז שעבד לריק, דחשב שעבד את המלך וכעת מתברר לו שהוא כלל לא מלך ובעצם עבד לריק, משא"כ בעבירות ל"ש שיתחרט במצב כזה שיחשוב שעשה מעשים לריק ללא שום מטרה, דהא הסיבה לעשייתו ברורה, או שהיה לו ענין לנקום למשל או שהיה לו איזה תאוה אחרת, וא"כ הסיבה היא ברורה ותקיפה, ורק כל חרטתו היא מחמת סיבה חיצונית או שמפחד מהעונש או שאכפ"ל על הפגיעה בבוראו, וא"כ אין זה אותו סוג חרטה על המצוות, וז"ב.

שומר מסורת כתב:והחרטה היא ע"ז שעבד לריק, דחשב שעבד את המלך וכעת מתברר לו שהוא כלל לא מלך ובעצם עבד לריק,

מנא לך הא? אולי הוא בחינת "יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו" רח"ל, היינו דיודע דהקב"ה ציוה כך וכך, והוא, להכעיס, תוהה ומתחרט על קיום המצוות שעשה.

לא הבנתי קושייתך, מה אכפ"ל מה חושב סוף כל סוף הוא תוהא כרגע על עצם עבודתו, וגם אם הוא חושב שהוא מלך ומורד בו, היינו שחושב שאין צורך לעבוד אותו, ומה שעבד לחינם היה.
לא כך?

אם נקבל שבתוהה על הראשונות הוא מודע לסיבה שבשלה עשה את המצוה, ורק מתחכש למעשה - למרות היות לו סיבה, ה"ה בעבירות: הוא מודע לסיבה בשלה עשה את העבירה - רצון לנקום, לגנוב וכד', אך מ"מ מתכחש למעשה.

שאלתך היתה נכונה לו היינו מניחים - כמו שהבנתי שכך הנחת בתחילה - שבתוהה על הראשונות הא כפר בעיקר הסיבה רח"ל, וממילא אין טעם למעשה, ואזי לא היה מקום להשואה למצוות. אך אם נקבל כאמור, שגם בתוהה הוא מודע לכך שישנה סיבה לקיום המצוה רק שהוא ל"ע מתכחש לעשיית המצוה, כן הוא בעבירה, אף שהיה לו סיבה וענין לנקום וכד', מ"מ הוא מתחרט על העשייה.

אקוה שהובנתי.

כנראה שוב לא הבנתי, טענתי פשוטה בתכלית, על המצות הוא תוהא בזה שכעת הוא הגיע למסקנא שעבד לריק, וזה לא שיך לעולם בעבירה, גם היום יודע שהיה לו סיבה ועל זה הוא לא מתחרט כי לא שייך להתחרט, ואלא רק מתחרט ע"ז שלא התגבר ע"ע וכד', ואם בלו יצויר כעת יתברר שלא נקם באדם הנכון אין זה חרטה אלא אולי התברר ששגג.

אם הבנתי נכון אתה בא לומר כמו שבנדרים יש חרטה ויש פתח, כך כאן יש חרטה דמעיקרא על עצם עשית הדבר ויש מה שרק עכשיו מבין שחבל שעשה, הרעיון יפה, אבל גם במצוות לכאו' שייך לומר שמתחרט על העשיה בלבד, וכגון אם הפסיד הרבה כסף, שאינו מבזה את המצווה על המצוות וכופר בו, אלא מרגיש שחבל שעשה מה שעשה כי הפסיד בגלל זה, ואפי' שאפשר לקרוא לזה כפירה, לא כדאי לומר כך- כי אם ככה כולנו עסוקים בכפירה תדיר, ולא כך הם פני הדברים, אולי בעומק כן כדברי הרמח"ל שאילו היתה הידיעה רחבה על ליבות בני אדם לא היו חוטאים.

ומכאן לתי' המפורסם בשם הח"ח, שממ"נ, אם שב מאהבה הרי זוכה שנהפכים לו הזדונות לזכויות, וזה ודאי לא משורת הדין, ואם מיראה- אטו זה נקרא חרטה על עצם הדבר, הא רק בגלל הפחד מתחרט, ולא בגלל ההכרה באסון שבחטא, ובכ"א הקב"ה מקבל אותו. (זה קצת מזכיר את דברי פותח האשכול).

דבר זה אי תשובה הוא מן הדין או לפנים משורת הדין הגם שא' בירו' מכות פ"ב ובמד' שאלו לחכמה ואמרה נפש החוטאת היא תמות מיהו בנדה ע: תוד"ה כאן כ' דאילו קודם גזר דין פשיטא דהקב"ה מקבל תשובה וכו' ע"ש, ומשמע דמן הדין תשובה מועלת וכבר העיר הרש"ש שם ממד' נפש החוטאת היא תמות ע"ש. אמנם כד' המסילת ישרים מבואר בפסחים קיט. מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין ופרשב"ם מפני מדת הדין שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר ע"ש. הרי דמן הדין לא מועלת תשובה וי"ל.