ערל הזאה ואיזמל- מה הדין כשנמנע שלא מפני מצות חז"ל?

[זנב לשועלים]

ערל הזאה ואיזמל העמידו חכמים דבריהם במקום כרת ופטרוהו מלעשות פסח או מילה. מה הדין באדם שנקלע לאחד מן המקרים האלו אבל מה ש/לא עשה פסח לא היה בגלל מצות חז"ל אלא משום שביקש לעבור במזיד על המצוה האם הוא חייב כרת? כעין זה אפשר גם לשאול במי שלא נטל לולב ביום הראשום שחל להיות בשבת וכוונתו לא הייתה בגלל איסור חז"ל אלא לבטל את המצוה, האם ביטל עשה?

[רחמים]

יש נידון דומה לגבי כיון מפורש לא לקיים את המצוה האם נחשב שביטל מצות עשה?
דעות הסוברים שלא נחשב לביטל עשה:
עיין באריכות בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן א ד"ה ויותר מזה) וז"ל באמצע דבריו: ויותר מזה נלענ"ד דאפשר שאפילו אם לבש טלית או אכל בסוכה ואמר בפירוש שאינו מכוין למצוה דלכו"ע לא עשה מצוה אפי"ה אין רואין אותו כעובר על עשה כיון דבהאי גברא אין אני קורא כלל קרא דתשבו בסכות שהרי הוא יושב בה וכן קרא דגדלים תעשה לך הואיל וכבר עשוי, והוא דומה קצת למי שהחזיר אבידה או נתן שכר שכיר בזמנו ואמר בפירוש שאין כוונתו למצוה דאע"ג דלמ"ד מצות צריכות כוונה לא קעביד שום מצוה - אם נאמר הכי גם במצות שכליות שבין אדם לחבירו - מ"מ גם ביטול עשה אין כאן וה"נ בנד"ד. [רק צ"ע קצת מעשה דיבום שאם אינו מכוין למצוה סובר אבא שאול דרואין אותו כפוגע בערוה, ואף דלשטת הנמ"י בריש הבע"י אינו אלא מדרבנן, מ"מ ידוע שהרמב"ן ביבמות ל"ט ע"ב אינו סובר כן, דלפי זה צ"ע בטלית שיש בו כלאים ולבשו סתם להנאת חימום אי עבר אלאו דשעטנז להסוברים דלא שרי בלבישה אלא בעידנא דמקיים מצוה, דאף שלענין יבום לא קיי"ל כאבא שאול, היינו משום דסוברים שגם בלא כוונה קנאה ועשה מצוה משא"כ בציצית וצ"ע].

ואם כיון מפורש לעבור על רצון ה' יש לכאורא לדונו כנתכיון להעלות בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

[אוצר החכמה]

לכאורה כאן זה הרבה יותר פשוט, ששם אפשר להתווכח עם מה שהבאת ולומר שכיוון שמצוות צריכות כוונה או מתבטלות ע"י כוונה הפכית אם אכל ולא קיים מצוות סוכה זהו ביטול העשה ומה איכפת לן אם ישב בפועל בסוכה, התורה ציותה לאכול בסוכה ע"י קיום המצווה. אבל כאן הלא חכמים אמרו לו לא לעשות ומה נפ"מ כוונתו הלא אין דין בלאוים שלאוים צריכים כוונה וכן הוא בתקנת חכמים.
זה מעיקר הדין אבל מצד שייענש על הדבר יש לדמות את זה למה שהביא בשו"ת נפש חיה מספר המקצועות שמי שמזלזל בתקנת חכמים נענש על הדינים שהתבטלו בכללה. והיינו שכהן שמזלזל באיסור נידה נענש על מה שלא עלה לדוכן שזה הסיבה שהחמירו לא לעלות כי כהן שיש נדה בביתו לא עולה עיי"ש.

[איש רגיל]

לכאורה כאן זה הרבה יותר פשוט, ששם אפשר להתווכח עם מה שהבאת ולומר שכיוון שמצוות צריכות כוונה או מתבטלות ע"י כוונה הפכית אם אכל ולא קיים מצוות סוכה זהו ביטול העשה ומה איכפת לן אם ישב בפועל בסוכה, התורה ציותה לאכול בסוכה ע"י קיום המצווה. אבל כאן הלא חכמים אמרו לו לא לעשות ומה נפ"מ כוונתו הלא אין דין בלאוים שלאוים צריכים כוונה וכן הוא בתקנת חכמים.
זה מעיקר הדין אבל מצד שייענש על הדבר יש לדמות את זה למה שהביא בשו"ת נפש חיה מספר המקצועות שמי שמזלזל בתקנת חכמים נענש על הדינים שהתבטלו בכללה. והיינו שכהן שמזלזל באיסור נידה נענש על מה שלא עלה לדוכן שזה הסיבה שהחמירו לא לעלות כי כהן שיש נדה בביתו לא עולה עיי"ש.

הבאת כבדרך אגב דבר חידוש, שכהן אסור לו לישא את כפיו אם אשתו נדה, ועיין בראב"ד (בפי' לתמיד בסוף המסכתא) שהביא דברי ספר המקצועות ודן בדבריו. ראה עוד פרי חדש (או"ח סי' קכ"ח ס"ק ל'), חת"ס (שבת פב., שו"ת או"ח סי' כג) ושו"ת מהרש"ם (חלק ח' סי' כה).

[איש רגיל]

יש נידון דומה לגבי כיון מפורש לא לקיים את המצוה האם נחשב שביטל מצות עשה?
דעות הסוברים שלא נחשב לביטל עשה:
עיין באריכות בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן א ד"ה ויותר מזה) וז"ל באמצע דבריו: ויותר מזה נלענ"ד דאפשר שאפילו אם לבש טלית או אכל בסוכה ואמר בפירוש שאינו מכוין למצוה דלכו"ע לא עשה מצוה אפי"ה אין רואין אותו כעובר על עשה כיון דבהאי גברא אין אני קורא כלל קרא דתשבו בסכות שהרי הוא יושב בה וכן קרא דגדלים תעשה לך הואיל וכבר עשוי, והוא דומה קצת למי שהחזיר אבידה או נתן שכר שכיר בזמנו ואמר בפירוש שאין כוונתו למצוה דאע"ג דלמ"ד מצות צריכות כוונה לא קעביד שום מצוה - אם נאמר הכי גם במצות שכליות שבין אדם לחבירו - מ"מ גם ביטול עשה אין כאן וה"נ בנד"ד. [רק צ"ע קצת מעשה דיבום שאם אינו מכוין למצוה סובר אבא שאול דרואין אותו כפוגע בערוה, ואף דלשטת הנמ"י בריש הבע"י אינו אלא מדרבנן, מ"מ ידוע שהרמב"ן ביבמות ל"ט ע"ב אינו סובר כן, דלפי זה צ"ע בטלית שיש בו כלאים ולבשו סתם להנאת חימום אי עבר אלאו דשעטנז להסוברים דלא שרי בלבישה אלא בעידנא דמקיים מצוה, דאף שלענין יבום לא קיי"ל כאבא שאול, היינו משום דסוברים שגם בלא כוונה קנאה ועשה מצוה משא"כ בציצית וצ"ע].

ואם כיון מפורש לעבור על רצון ה' יש לכאורא לדונו כנתכיון להעלות בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

לא עיינתי במנחת שלמה בפנים, אך שים לב שהוא מביא דוגמאות ממצוות קיומיות, היינו שאין האדם חייב לעשותם אלא אם עושה חייב לעשות בצורה מסוימת. כמו מצוות ציצית שאינו חייב ללבוש בגד עם ד' כנפות ולקשור בו ציצית, אלא אם לובש בגד עם ד' כנפות חייב לקשור. וכן בסוכה, אם אוכל חייב לאכול בסוכה.
במצוות כאלו יותר פשוט חידושו של הגרש"ז, כיון שאם הייתי אוכל חוץ לסוכה התורה היתה אומרת לי להכנס לסוכה, אך אם אני אוכל בסוכה, מה שייך לומר לי? להכנס לסוכה, הלא אני כבר בסוכה.
אך במצוות קיומיות, כמו אכילה בסוכה בליל ט"ו, אם אכלתי שלא לשם מצווה, הלא עדיין רובץ עלי חיוב לאכול כזית בסוכה, ואם אכלתי שלא לשם מצוה עדיין לא קיימתי את חובי המוטל עלי.

[אוצר החכמה]

לכאורה כאן זה הרבה יותר פשוט, ששם אפשר להתווכח עם מה שהבאת ולומר שכיוון שמצוות צריכות כוונה או מתבטלות ע"י כוונה הפכית אם אכל ולא קיים מצוות סוכה זהו ביטול העשה ומה איכפת לן אם ישב בפועל בסוכה, התורה ציותה לאכול בסוכה ע"י קיום המצווה. אבל כאן הלא חכמים אמרו לו לא לעשות ומה נפ"מ כוונתו הלא אין דין בלאוים שלאוים צריכים כוונה וכן הוא בתקנת חכמים.
זה מעיקר הדין אבל מצד שייענש על הדבר יש לדמות את זה למה שהביא בשו"ת נפש חיה מספר המקצועות שמי שמזלזל בתקנת חכמים נענש על הדינים שהתבטלו בכללה. והיינו שכהן שמזלזל באיסור נידה נענש על מה שלא עלה לדוכן שזה הסיבה שהחמירו לא לעלות כי כהן שיש נדה בביתו לא עולה עיי"ש.

הבאת כבדרך אגב דבר חידוש, שכהן אסור לו לישא את כפיו אם אשתו נדה, ועיין בראב"ד (בפי' לתמיד בסוף המסכתא) שהביא דברי ספר המקצועות ודן בדבריו. ראה עוד פרי חדש (או"ח סי' קכ"ח ס"ק ל'), חת"ס (שבת פב., שו"ת או"ח סי' כג) ושו"ת מהרש"ם (חלק ח' סי' כה).

לא הבאתי כהנחה שכהן שאשתו נדה אסור לישא כפיו (שאין אנו פוסקים כן) אלא את ספר המקצועות שציינת אותו הבאתי. ואת התייחסותו של הנפש חיה לכך עיי"ש מה שכתב לגבי מקווה לאנשים. וייש"כ על ההרחבה בציונים.

[דניאל]

לעניין שאלת פותח האשכול.
הנה בהשקפה ראשונה היה נ"ל שמאחר שגזרו חז"ל שלא יעשה את המצוה ותו אין עליו חיוב משמיא לעשותה לא שייך לומר שביטל עשה (וכ"ש שלא יתחייב כרת) אבל העומד לנגדי דברי תוס' בשבת ד' ע"א ד"ה קודם שכתבו שאם נמנע מלרדות את הפת מפני איסור חז"ל פטור מסקילה ודומיא דהעמידו דבריהם במקום כרת והנה התם פשיטא דאם נמנע שלא מפני מצות חז"ל הוא חייב מיתה וא"כ לכאורה ה"ה בערל הזאה ואיזמל שהרי התוס' השוו זל"ז.
ולכאורה הדבר תלוי בהחקירה אם גזירת חז"ל מבטלת את המצוה או דוחה אותה ומישך שייכא בההיא שכתב הגרעק"א שמי שנוטל לולב ביום הראשון שחל להיות בשבת קיים מצות עשה.
ולכאורה יל"ע בזה גם בדחיה דאורייתא כגון להסוברים שאב שלא מל את בנו עובר בכל יום ויום בביטול עשה מה הדין כשמגיעה שבת ומבטל מילתו בשבת ועושה כן לעבור על האיסור ולא משום שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת.

דברי המנח"ש שהביא רבינו רחמים לכאורה אינם ראיה לנידו"ד דהתם סוף סוף קיים המצוה אך בלא כוונה, משא"כ כאן דלא קיים כלל את המצוה. ופשוט.

[אוצר החכמה]

הראייה מתוספות אינה ראיה שכן שם הוא פטור רק מסקילה (דע"ז אמרינן שלא יתכן שנמנע ממנו לעשות משהו ונסקול אותו ולכן אם לא רצה לרדות ולא מנענו אותו אין שייך זה) ולא מהאיסור אבל במקום שפטרו חכמים אותו מעצם החיוב סברתך הראשונה קיימת.

[דניאל]

הראייה מתוספות אינה ראיה שכן שם הוא פטור רק מסקילה (דע"ז אמרינן שלא יתכן שנמנע ממנו לעשות משהו ונסקול אותו ולכן אם לא רצה לרדות ולא מנענו אותו אין שייך זה) ולא מהאיסור אבל במקום שפטרו חכמים אותו מעצם החיוב סברתך הראשונה קיימת.

לא הבנתי. ס"ל למר שהוא פטור מסקילה אבל חייב כרת??

[אוצר החכמה]

דברי המנח"ש שהביא רבינו רחמים לכאורה אינם ראיה לנידו"ד דהתם סוף סוף קיים המצוה אך בלא כוונה, משא"כ כאן דלא קיים כלל את המצוה. ופשוט.

ג"א חשבתי בתחילה כדבריך אבל אח"כ ראיתי שיותר מסתבר שהוא להיפך וכמו שביארתי למעלה.

[אוצר החכמה]

הראייה מתוספות אינה ראיה שכן שם הוא פטור רק מסקילה (דע"ז אמרינן שלא יתכן שנמנע ממנו לעשות משהו ונסקול אותו ולכן אם לא רצה לרדות ולא מנענו אותו אין שייך זה) ולא מהאיסור אבל במקום שפטרו חכמים אותו מעצם החיוב סברתך הראשונה קיימת.

לא הבנתי. ס"ל למר שהוא פטור מסקילה אבל חייב כרת??

אין הבדל בין עונש בידי שמים לבידי אדם אבל הוא פטור מהעונש אבל המעשה היה מעשה איסור, כי על העונש יכול לטעון מאי הווה לי למיעבד, מנעתם אותי מלהנצל, ואין זה דומה לכאן שחכמים אומרים אל תעשה לכתחילה ואם שומע לדבריהם הוא צדיק גמור.

[דניאל]

הראייה מתוספות אינה ראיה שכן שם הוא פטור רק מסקילה (דע"ז אמרינן שלא יתכן שנמנע ממנו לעשות משהו ונסקול אותו ולכן אם לא רצה לרדות ולא מנענו אותו אין שייך זה) ולא מהאיסור אבל במקום שפטרו חכמים אותו מעצם החיוב סברתך הראשונה קיימת.

לא הבנתי. ס"ל למר שהוא פטור מסקילה אבל חייב כרת??

אין הבדל בין עונש בידי שמים לבידי אדם אבל הוא פטור מהעונש אבל המעשה היה מעשה איסור, כי על העונש יכול לטעון מאי הווה לי למיעבד, מנעתם אותי מלהנצל, ואין זה דומה לכאן שחכמים אומרים אל תעשה לכתחילה ואם שומע לדבריהם הוא צדיק גמור.

עדיין לא ירדתי לעומק דעתך, וודאי הוא מחמת קוצר המשיג.
ברור שברדיית הפת הוא עשה איסור בעצם הדבקת הפת אבל לעניין מה שאיננו רודה אותה הוא צדיק גמור ומ"מ אם לא עשה כן משום גזירת חז"ל אין זה מועיל לו להינצל. דעתך לחלק בין להינצל מהעונש ובין להתחייב בעונש?

[אוצר החכמה]

לכאורה הדבר תלוי בהחקירה אם גזירת חז"ל מבטלת את המצוה או דוחה אותה ומישך שייכא בההיא שכתב הגרעק"א שמי שנוטל לולב ביום הראשון שחל להיות בשבת קיים מצות עשה.

כאן לכאורה חז"ל לא דחו את המצווה בכל עניין. היינו שוודאי נשאר החיוב למול את הילד רק הוא אנוס שהרי אין לו איזמל כמו אם לא היה אזמל כלל.
והנה כוונתך, שאם לא נגיד כמו הרע"א בתקיעת שופר, א"כ פשוט שגם מי שלא תוקע בזדון לבו אינו עובר באיסור שהרי חז"ל ביטלו מצווה זו מכל וכל, ולכאורה לפי מה שביארתי שכאן לא ביטלו א"כ בעניינינו יתחייב. אבל לענ"ד אינו כן כמו שביארתי, שהרי למעשה אין לו אזמל, ואם ירצה להביא את האזמל הלא נאסור עליו להביאו, וכיוון שכן לא איכפת לנו הטעם שאינו מביא את האזמל כי הלא לא אמרינן ליה קום הבא איזמל וממילא הוא אנוס, וזה גם לדעת הרע"א נכון. ולפי זה התברר יותר ההבדל בין המקרה הזה למקרה של תוספות שהנקודה העיקרית היא לא בין חיוב לעונש, אלא ששם הוא אחר המעשה ואם אינו רוצה להנצל נשאר מעשה האיסור שעשה, אבל כאן הרי אין לו את ההזדמנות לעבור שהרי אין לו אזמל והא אנוס, ולא מחייבים אותו לילך ולהביא.
אני חושב שבזה השבתי גם על שאלתך האחרונה.

[דניאל]

תינח מאיזמל. מה תאמר בערל (שגזרו על מי שמל באותו היום שלא יעשה פסח)?

[אוצר החכמה]

לא הבנתי את שאלתך. אני טוען שאין לזה שייכות להא דרע"א, כי גם הרע"א מודה שאם אינו עושה את המעשה מאיזה טעם שיהיה כיוון שראוי שלא יעשה את המעשה כי חכמים אסרוהו, אי אפשר לומר שעבר על דברי התורה שהרי אם היה נשאל היה דינו שלא לעשותו. ואינו דומה לתוספות שמדבר אחר שעשה את המעשה האסור. רק כתבתי שאם תמצי לומר שלחולקים על הרע"א יש חילוק בין שופר לאיזמל, גם זה ידחה מהטעם שביארתי. אבל ייתכן שערל הוא כמו תקיעת שופר ואם נחלוק על הרע"א בשופר יהיה ערל דומה לזה.
ואע"פ שכמו שציינת תוספות בשבת הביאו ערל הזאה ואיזמל נ"ל שצ"ל שהביאו את הרעיון שדומה אע"פ שיש חילוק בזה לעניין נידוננו.

[דניאל]

הרב אוצה"ח,
הנני מבקש מחילתך אבל קצת איבדתי אותך בין הטענות, וכבר לא לגמרי ברור לי מה כתבת לשיטתך ומה לשיטתי. לכן ברשותך אכפול את הדברים כדי להבהירם.
השאלה הנידונה היא: אדם שמל בערב פסח וחז"ל אסרו עליו לעשות פסח אמנם הוא ביטל את המצוה שלא מחמת גזירת חז"ל אלא מעצמו. האם חייב כרת?
תשובתי הייתה: כשם שמי שנמנע מרדיית הפת מחמת גזירת חז"ל פטור ממיתה אבל אם נמנע מחמת עצמו חייב, ה"ה לעניינינו. וכמו שהביאו התוס' ראיה מזה לזה.
אתה עונה על כך שבעצם יש חילוק בין הצלה מעונש לעצם העבירה והתוס' רק הביאו לדמיון ולא לראיה גמורה? שאלתיך אם זה זה כך ולא ענית לי.

מה שהבאתי מההיא דרעק"א הוא רק להראות שחז"ל לא ביטלו את המצוה אבל פשיטא שאין משם ראיה גמורה לעניין וכמ"ש בתחילה שמישך שייכא בההיא דרעק"א ותו לא.

[אוצר החכמה]

ביחס לתוספות הסברתי שההבדל הוא בין עונש לעצם העבירה, אבל כשתעמיק יותר תראה שנקודת ההבדל היא בין מקרה שמה שחז"ל אסרו הוא ההצלה (זה עונש) לבין כשאסרו את המעשה עצמו (העבירה) וזה עיקר החילוק.

[דניאל]

ביחס לתוספות הסברתי שההבדל הוא בין עונש לעצם העבירה, אבל כשתעמיק יותר תראה שנקודת ההבדל היא בין מקרה שמה שחז"ל אסרו הוא ההצלה (זה עונש) לבין כשאסרו את המעשה עצמו (העבירה) וזה עיקר החילוק.

אני מודה שמסתבר כוותך אך לפ"ז צע"ק שנצטרך לומר שכמ"ש לעיל שראיית התוס' רק לדוגמא בעלמא ולא ראיה גמורה (דהא אפשר לדחות בחילוק זה את דברי התוס' ג"כ ולומר דאפילו נמנע מפני מצוות חז"ל חייב מיתה ולא דמי לערל הזאה ואזמל).

[אוצר החכמה]

נכון אבל בכל אופן נראה יותר כך. ועיין בת"י שם.

[זנב לשועלים]

יישר כח עצום לכל המגיבים המחכימים.
נ"ל די"ל סברא הפוכה קצת ממה שנאמר כאן והיא דבערל וכן בלולב ביום הראשון חז"ל ביטלו את המצווה ולכן גם אם עובר מחמת רוע לבבו לא מקרי מבטל עשה אבל בהזאה ואיזמל שחז"ל לא ביטלו את המצוה אלא רק אסרו עליו את הדברים המכינים למצוה וממילא הוא אנוס כאן י"ל שאם הוא מבטל מעצמו לא מקרי אונס
כי הרי בעצם הוא יכול לעבור על גזירת חז"ל ולהביא איזמל רק דכיוון שחז"ל אסרו עליו נקרא שאיננו יכול אבל אם הוא אינו חושש לגזירת חז"ל אינו אנוס על כך ואם מבטל מעצמו מקרי שביטל עשה.
ולפי מ"ש עכשיו יתבאר הוכחת התוס' בשבת שהביאו דבאמת הביאו ראיה רק מהזאה ואיזמל ולא מערל וזה בדיקו דומה למקרה שלהם.
מו"ר, יפה דנתי?

מ"ש שנענש משום נתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. אה"נ ואין צריך לפנים

[אוצר החכמה]

לפענ"ד דניאל הלך בדרך שלך ואלו טענותיו ולכן הביא ראייה מתוספות. כמו שכתבתי, בעיני זה נראה קשה שבדינא רבא נדון אותו כחייב כרת במצב שבעצם אסור לו להביא את האיזמל, אבל אנו מחשיבים את המצב כאילו האיזמל כאן או כאילו התרשל בהבאתו ויתחייב על שלא מל, וזה לא בגלל מעשה שעשה אלא רק בגלל שלא איכפת לו לעשות איסורים. בדינא זוטא וודאי שאפשר לומר כן וכמו שהבאתי למעלה מהנפש חיה.

[זנב לשועלים]

לפענ"ד דניאל הלך בדרך שלך ואלו טענותיו ולכן הביא ראייה מתוספות. כמו שכתבתי, בעיני זה נראה קשה שבדינא רבא נדון אותו כחייב כרת במצב שבעצם אסור לו להביא את האיזמל, אבל אנו מחשיבים את המצב כאילו האיזמל כאן או כאילו התרשל בהבאתו ויתחייב על שלא מל, וזה לא בגלל מעשה שעשה אלא רק בגלל שלא איכפת לו לעשות איסורים. בדינא זוטא וודאי שאפשר לומר כן וכמו שהבאתי למעלה מהנפש חיה.

לא ראיתי בדברי הרב דניאל את הסברא שכתבתי. תוכל לציין להודעה מסוימת?

דווקא בדברי כבודך ראיתי סמך לדעתי

אבל לענ"ד אינו כן כמו שביארתי, שהרי למעשה אין לו אזמל, ואם ירצה להביא את האזמל הלא נאסור עליו להביאו, וכיוון שכן לא איכפת לנו הטעם שאינו מביא את האזמל כי הלא לא אמרינן ליה קום הבא איזמל וממילא הוא אנוס

ואם הסברא היא מחמת אונס לכאורה פשוט דהיכא שעושה מרצונו לא חשיב אונס וכההיא דכתובות ג' ע"ב דהפרוצות שנבעלות להגמון ברצון נאסרות לבעליהן

[דניאל]

ואם הסברא היא מחמת אונס לכאורה פשוט דהיכא שעושה מרצונו לא חשיב אונס וכההיא דכתובות ג' ע"ב דהפרוצות שנבעלות להגמון ברצון נאסרות לבעליהן

ויש לחלק.

[אוצר החכמה]

כפי שביקשת אציין את דברי דניאל בעניין

ולכאורה הדבר תלוי בהחקירה אם גזירת חז"ל מבטלת את המצוה או דוחה אותה ומישך שייכא בההיא שכתב הגרעק"א שמי שנוטל לולב ביום הראשון שחל להיות בשבת קיים מצות עשה.

זה המקום הראשון שבו העלה את הטענה שחז"ל ביטלו את המצווה.
ואח"כ בתוך הדיון כתב לי

תינח מאיזמל. מה תאמר בערל (שגזרו על מי שמל באותו היום שלא יעשה פסח)?

כאן עשה את ההבחנה שגם אתה מסכים לה בין ערל לאיזמל. אתה הוספת על זה שלפי זה נצטרך לומר שראיית התוספות היא דווקא מערל.

[אוצר החכמה]

ואם הסברא היא מחמת אונס לכאורה פשוט דהיכא שעושה מרצונו לא חשיב אונס וכההיא דכתובות ג' ע"ב דהפרוצות שנבעלות להגמון ברצון נאסרות לבעליהן

ויש לחלק.

הראייה יפה אבל לענ"ד החילוק העיקרי הוא שוב בין מקום שעושים מעשה למקום שאין עושים מעשה וזה תורף הנושא שלנו.
כלומר שבפרוצות הרי עושה מעשה (ואפילו שהיא קרקע עולם הנושא הוא מה שעשתה והתורה החשיבה למעשה) ורוצה להפטר מהמעשה שעשתה בטענת אונס, וע"ז אמרינן לה שכייון שעשתה ברצונה אין כאן אונס. אבל כאן המצב הוא הפוך דהיינו שכאן הוא באמת אנוס על המילה שהרי אין לו אזמל רק אנחנו אומרים לו היה עליך להביא איזמל, אבל זה אין אנו יכולים לומר לו שהרי חז"ל אסרו עליו לעשות וכשיושב ואינו עושה אפילו שבלבו כוונה אחרת עדיין א"א לדרוש ממנו שיעשה.

זה לעניינינו אבל מצד שני אפשר להסתפק אם אונסים מישהו לאכול חזיר, ולא היה בכוונתו לאכול, אבל בעצם לא איכפת לו לאכול, אם חייב ע"ז, ולכאורה יש לומר שע"ז וודאי יש ראייה מהא דפרוצות. אבל אפשר לדחות, שהרי בכל אשה הנאסרת לבעלה כיוון שהיא קרקע עולם אין לאסור אותה על המעשה כמו שאין מחוייבת לייהרג ואל יעבור, ולבעלה עיקר ההגדרה תלוי אם היא אנוסה או ברצון, וראייה לדבר הגמרא שאפילו אומרת הניחו לו שריא כי יצרה תקפה, שלא מסתבר שמי שעושה איסור בכזה יצרו תקפו לא ייענש, רק כאן הוא עניין אחר שהכל תלוי ברצון, וממילא גם להיפך הוא שאם מתרצה נאסרת לבעלה (עיין בתוספות שם בדברי ריב"ם שהבין שהגמרא כאן איכא פרוצות היינו שנאסרת לבעלה), אבל במקום שהכל תלוי במעשה אולי אפילו מעשה כזה פטור עליו. וצ"ע בחילוק זה.

[זנב לשועלים]

כאן עשה את ההבחנה שגם אתה מסכים לה בין ערל לאיזמל. אתה הוספת על זה שלפי זה נצטרך לומר שראיית התוספות היא דווקא מערל.

אבל דברי בדיוק להיפך שראיית התוס' הוא לא מערל אלא רק מאיזמל והזאה! כי בערל חז"ל ביטלו את המצוה או איך שנגדיר את זה אבל באיזמל והזאה לא ביטלו אלא זה רק אונס ודומה ממש לרדיית הפת שאחרי שהדביק היא נאפית באונס כי לא יכול לרדות.
לעיקר הדבר חשבתי אחר כך שיש לדון בזה גם בלי גזירת חז"ל מה הדין במי שאין לו איזמל למול את בנו אבל הוא מומר וגם אם היה לו איזמל לא היה מל. כהאי גוונא חשיב אונס?
ל"נ שהחילוק שחילקת בין הכא לההיא דכתובות צריך ראיה

[אוצר החכמה]

זו היתה פליטת קולמוס וכונתי היתה כמובן מאיזמל.

לא כ"כ ברור לי מתוך דבריך על מה אתה מדבר על מומר למילה כמו הציור האחרון שנתת והיינו שאפילו היה לו איזמל לא היה מל, או מומר לחילול שבת וממילא הסיבה שאינו מביא איזמל היא כי מתעצל, אבל לו היה לו איזמל היה מל כמו שהסברת קודם שהעניין הוא שאינו חושש לגזירת חז"ל, והאם לדעתך יש הבדל בין שני המקרים, אני מרגיש שאני צריך לחשוב אם להבנתי יש איזה חילוק ביניהם.


כהמשך למה ששאלתי מקודם גבי החילוק מכתובות, ולמה שציינת עכשיו גבי מילה הייתי מציג שאלה כזו, חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ואתה נותן לו לאכול כי הרי יש בו סכנה. ועכשיו הוא אומר לך דע שאני הייתי אוכל בלאו הכי כי אני מתאווה עכשיו לאכול (לא מחמת מחלתי) ולא הייתי עומד בנסיון. האם אסור עכשיו לתת לו לאכול שהרי חייב כרת?

[איש רגיל]

חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ואתה נותן לו לאכול כי הרי יש בו סכנה. ועכשיו הוא אומר לך דע שאני הייתי אוכל בלאו הכי כי אני מתאווה עכשיו לאכול (לא מחמת מחלתי) ולא הייתי עומד בנסיון. האם אסור עכשיו לתת לו לאכול שהרי חייב כרת?

לדבריו אכן אסור, אלא שפיקוח נפש דוחה אף איסור זה...

[דניאל]

כהמשך למה ששאלתי מקודם גבי החילוק מכתובות, ולמה שציינת עכשיו גבי מילה הייתי מציג שאלה כזו, חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ואתה נותן לו לאכול כי הרי יש בו סכנה. ועכשיו הוא אומר לך דע שאני הייתי אוכל בלאו הכי כי אני מתאווה עכשיו לאכול (לא מחמת מחלתי) ולא הייתי עומד בנסיון. האם אסור עכשיו לתת לו לאכול שהרי חייב כרת?

לדעתי בחולה שיב"ס אין זה אונס אלא היתר משום פיקוח נפש ולא דמי כלל למי שאין לו איזמל ואפילו אינו דומה להגמרא בכתובות גבי פרוצות דהתם נמי הגם שמאיימים עליה לעבור ההיתר משום אונס.

[דניאל]

ואם הסברא היא מחמת אונס לכאורה פשוט דהיכא שעושה מרצונו לא חשיב אונס וכההיא דכתובות ג' ע"ב דהפרוצות שנבעלות להגמון ברצון נאסרות לבעליהן

ויש לחלק.

והייתה כוונתי דהתם אם היא עושה מרצונה לא שייך לומר שאונסים אותה לזה כי א"א לאנוס מישהו שיעשה דבר שהוא רוצה לעשות אבל הכא הא מ"מ אין לו איזמל ואסור לו להביאו. וצ"ע.

[זנב לשועלים]

סליחה על העיכוב בתגובה

כהמשך למה ששאלתי מקודם גבי החילוק מכתובות, ולמה שציינת עכשיו גבי מילה הייתי מציג שאלה כזו, חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ואתה נותן לו לאכול כי הרי יש בו סכנה. ועכשיו הוא אומר לך דע שאני הייתי אוכל בלאו הכי כי אני מתאווה עכשיו לאכול (לא מחמת מחלתי) ולא הייתי עומד בנסיון. האם אסור עכשיו לתת לו לאכול שהרי חייב כרת?

לדעתי בחולה שיב"ס אין זה אונס אלא היתר משום פיקוח נפש ולא דמי כלל למי שאין לו איזמל ואפילו אינו דומה להגמרא בכתובות גבי פרוצות דהתם נמי הגם שמאיימים עליה לעבור ההיתר משום אונס.

עניין זה שהיכא דהיה עושה כן מרצנו לא חשיב אונס דברו בו כמה אחרונים ועיין למשל בקבץ הערות סי' מ"ט.
הבית הלוי כתב כן גם לגבי מי שעושה מחמת פיקוח נפש ויש שחלקו על זה.
מהפני יהושע בכתובות ב' ע"ב מוכח שהוא הדין לעניין שב ואל תעשה.
הלא כל זה מפורש על תכנת אוצר החכמה.

החילוק שחילק רבינו אוצר החכמה בין מומר לעצלן לא ירדתי לעומק דעתו הרמה.

[עושה חדשות]

אולי צריך להגדיר קודם
כאשר חז"ל העמידו דבריהם במקום כרת, מה הסיבה שהשומע לדבריהם פטור מכרת אף שנמנע מפסח או מילה, האם זה משום הא דאונס רחמנא פטריה, או גם בלא"ה?

[ביליצר]

אולי צריך להגדיר קודם
כאשר חז"ל העמידו דבריהם במקום כרת, מה הסיבה שהשומע לדבריהם פטור מכרת אף שנמנע מפסח או מילה, האם זה משום הא דאונס רחמנא פטריה, או גם בלא"ה?

יש כח ביד חכמים לעקור נאמר רק לכלל ולא לפרט ?
גם בזה דנו רע"א בשופר בשבת ובקבא דקושייתא תמה עליו מתוספות בסוכה ובאבנ"נ האריך בזה.