פורום אוצר החכמה

שאלה.
אדם שרואה את הים הגדול אחר שלושים יום, ושכח לברך (במקום שע"פ הלכה צריך לברך), האם בשעה שיזכר והוא עדיין רואה את הים הגדול, יוכל אז לברך? או שמכיוון והראיה הקודמת היתה לפני זמן מועט, עכשיו כבר לא יוכל לברך?
הוא הדין על ברכת שהחיינו בפרי חדש, ששכח לברך, ובאמצע האכילה נזכר, האם יש מקום לברך עכשיו? או שאולי מכיוון שבפועל כרגע זה כבר לא חדש אצלו, לא יוכל לברך?

אין דמיון בין שתי השאלות. לגבי הים הגדול יתכן שעדיין יכול לברך כיון שסו"ס עדיין לא הודה להקב"ה על הים. אך בשהחיינוף אם כבר אכל מהפרי החדש, מה יש לו לברך על הפרי בפעם אחרת שאוכל, וכי הוא מודה להקב"ה שהחייהו והגיעהו לאכול את הפרי פעם שנית?!
אך אם נזכר באמצע האכילה הראשונה, יתכן שעדיין יכול לברך.

אולי יש להוכיח ממעשה רב שהיה במוצ"ש באולמי תמיר, בו בירך הגרב"מ אזרחי שליט"א ברכת שחלק מחכמתו ליראיו (בשם ומלכות) על מרן הגריא"ל שליט"א, אפילו שהוא ראה אותו לפני כן זמן ממושך.

איש רגיל כתב:אך אם נזכר באמצע האכילה הראשונה, יתכן שעדיין יכול לברך.

מה נקרא אכילה ראשונה לעניין זה, תוך כדי דיבור?

יורם נ. כתב:

איש רגיל כתב:אך אם נזכר באמצע האכילה הראשונה, יתכן שעדיין יכול לברך.

מה נקרא אכילה ראשונה לעניין זה, תוך כדי דיבור?

אולי כל עוד הוא פטור מלברך שוב בורא פרי העץ על הפרי, נחשב לאכילה אחת.
לגוף הסברא אתה מסכים?

לא מבין כ"כ את ההיגיון. הרי הוא כבר טעם את טעמו של הפרי החדש, ושמחתו - התרגשותו פוג התפוגגה לה, עם החלקת ה'ביס' הראשון בבית הבליעה, או אפילו כבר במפגש הראשוני עם בלוטות הטעם. כיצד א"כ יוכל לברך את ברכת שהחיינו... לזמן הזה?

מנשה צוריאל כתב:אולי יש להוכיח ממעשה רב שהיה במוצ"ש באולמי תמיר, בו בירך הגרב"מ אזרחי שליט"א ברכת שחלק מחכמתו ליראיו (בשם ומלכות) על מרן הגריא"ל שליט"א, אפילו שהוא ראה אותו לפני כן זמן ממושך.

אכן כל המעשה צריך ביאור מעיקרו. אין מביאים ראיה מפוליטיקה, שייתכן וזה תחת הגדר של 'עת לעשות לה' הפרו'.

אני חשבתי שאולי היו שם עוד ת"ח בקהל שהוא לא ראה (אולי ר"ח קנייבסקי?)
בשו"ע לא כתוב לברך רק על גדול הדור אלא על כל ת"ח

חשבתי שלפני ששואלים שאלות בפורום מסתכלים במ"ב. מפורש בסימן רכה ס"ק יג, שמי שלא בירך בשעת אכילה ראשונה, עד שגמר האכילה, לא יכול לברך אחר כך אף כשאוכל פעם שנייה. ובס"ק יב מבואר שיכול לברך גם אחרי הביס הראשון.

לתועלת הרב אפרקסתא ויתר המעיינים. אז הנה המשנ"ב ס"ק יג.
"ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה שוב לא יברך על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי [אחרונים]:
לא יודע מה ראית בס"ק יב. לבטח כ"ת שגה.

יורם נ. כתב:לתועלת הרב אפרקסתא ויתר המעיינים. אז הנה המשנ"ב ס"ק יג.
"ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה שוב לא יברך על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי [אחרונים]:
לא יודע מה ראית בס"ק יב. לבטח כ"ת שגה.

אכן שגיתי. התכוונתי לס"ק יא, שם כתב המ"ב: אם טועם מעט ואח"כ מברך שהחיינו, אפשר דגם זה טוב הוא.

בע"כ צ"ל דעל אותה אכילה ראשונה, אם עדיין עוסק בה יכול לברך, ואם סיים לא יברך אף שעדיין לא נתעכל הפרי.

הבה נסכם בקצרה את הדיון שם ואת הנוגע לענייננו, ונבהיר את כוונתו בס"ק יא. אז ככה. א. ברכת שהחיינו בעצם היא על ראיית הפרי החדש. אך מכיוון וישנם כאלו שעיקר שמחתם בפרי היא בשעת אכילתם, נהגו שלא לברך על ראייה כי אם על אכילה, ומשום לא פלוג. ב. בשעת האכילה אנו נוהגים לברך שהחיינו אחר ברכת הפרי. הפמ"ג מפקפק בכך משום חשש הפסק. ולכן סובר שצריך קודם לברך שהחיינו ורק לאחר מכן את ברכת הפרי. ג. לפי זה מציע המשנ"ב בס"'ק יא, שיברך את ברכת הפרי ויטעם, ועכשיו כיוון ששמח בטעמו של הפרי, יוכל לברך את ברכת שהחיינו.
אבל כל זה הוא כשאוכל ושמח בפרי החדש, ורק משום הפסק אינו מברך את שהחיינו עד שטעם מעט (מעין ברכת על נט"י אחר הנטילה שכן אז ידיו טהורות). אבל אם שכח לגמרי לברך שהחיינו, דהיינו שהוא אכן שמח בטעם הפרי, אך אינו זוכר לברך עליו, א"כ בשעה שנזכר, כבר חלפה שמחת הטעם הראשון, וכיצד יברך.