פורום אוצר החכמה

מה אתם אומרים על רעיון זה:
מצוי שאדם מתפלל והעומד לפניו גמר, ואותו המתפלל בקושי אוחז אבות. ואותו שסיים מסתכל שוב ושוב אחורה בעצבים ומשמיע בפיו מידי פעם סימני חוסר סבלות.
לכאו' המתפלל ראוי שיקח רגליו וילך למקום אחר, והמקור ממש"כ המ"ב סי' צו סק"ז וסי' קד סק"א שאם יש הפרעה גדולה כמו תינוק בוכה או ספר שנפל למי שזה מפריע לו, מותר לעקור באמצע שמ"ע למק"א. וה"ה בזה מה לי תינוק רועש או חבירו רועש ומטריד ומפסיד הכוונה.
ובקיצור אתה מעכב מישהו וזה מפריע לכוונה - תברח !!!

זה שאוחז באבות כשזה שלפניו כבר סיים לא מתאים לו להראות שסימני חוסר סבלנות יכולים להטריד כוונתו...

אני מניח שלא מדובר בצדיק גדול, אלא הוא התחיל מאוחר את השמו"ע שלו.

במקרה כזה יש עוד שיקול, שלא היה לו לתקוע את האיש שלפניו, ואולי יש לו זכות לתבוע ממנו שילך משם. (ואינו נראה, שהרי כל האיסור לפסוע הוא כדי לא לבטל את כוונת המתפלל, ואיך נאמר לו ללכת, הרי אפשר להתיר לעומד מקדימה לפסוע)

יכול להיות מאוד מצוי שאחד שהתחיל עם הציבור נמצא עדיין באבות, וזה שלפניו פשוט מתפלל במהירות הבזק

חשבתי על הרעיון הזה כבר כמה פעמים.

יש לתמוה שהלא אם לממתין מלפניו אסור לפסוע בגלל שכינה כנגדו, למה לו עצמו מותר לפסוע כנג השכינה שכנגדו?

וכי בגלל שכביכול "סוחב" עמו את השכינה למקומו החדש זה יותר טוב?

ואם נאמר שכדי שלא תהיה הפרעה זה מותר, א"כ אולי גם מותר לעומד מלפנים לפסוע כדי שלא תהיה הפרעה לשני,
וכדמצינו לעניין לעבור עבירות לצורך פיקו"נ שלא משנה מי יעבור