פורום אוצר החכמה

מישהו יודע האם מנהג זה הוא קדום, והאם מקורו בארצות אשכנז או בארצות ספרד?

ראה בסידור יעב"ץ מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת וכו' שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד וכו'.

ראה על ברכת הילדים במקור חיים סי' ער עמ' רצג ושסז, יוסף אומץ פפד"מ סי' ע, ובסידור עמודי השמים ליעב"ץ ב"הנהגת ליל שבת" סע' ז.
וראה מנהגי ורמיזא לר"י שמש סי' קכב הערה 14

מ' חלמיש, בספרו 'הנהגות קבליות לשבת', אסף חומר רב בנושא. כך זכור לי.

פה
http://www.otzar.org/aspcrops/164306_314_6302158234-7112013.asp

ע"ע בזה בקובץ טללי אורות גליון ח מקורות בזה.
וראיתי להרב דב ליאור בתשובה שכתב שלא להפסיק בזה בין קידוש לסעודה. וכ"כ הרב דינר בקובץ מים חיים (גליון רצו). אולם לפי המבואר בקונטרס הפסקים ובספר אהלי שם על הש"ע ח"ה שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק (וע"ע במש"כ בזה הרב יהונתן לוי בשו"ת מטה לוי). ע"ש. לכאורה גם כאן יש מקום להקל.

לפלא הוא בעיני שאצל החסידים כמעט לא מצאנו ברכת האבות לבנים, אפילו בעריוה''כ. מה הסיבה והמקור לכך.
לכאורא הוא פסוק מפורש בך יברך ישראל וכו

שמעתי שבמקור ברכת הבנים היא כל פעם שחוזרים מהתפילה, ולא נהגו לברך את הבנים בעיו"כ אלא רק בלילה בסיום תפילת ערבית כבכל ליל שבת ויו"ט.

ברכת הילדים בליל שבת
נאמר בפרשת השבוע (מט' כ'): וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וגו'. ופי' רש"י: הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה.
כתב בספר מעבר יבוק (שפתי רננות, פרק מ"ג): מנהג לברך בשבת קודש, ובפרט בליל שבת סוד שבת מלכתא וכו', ועוד כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה וכו', וצורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת, ואם יש לו בת גם יברכנה, ובפרט בליל שבת, והמשכיל יבין מעצמו כי כנים הדברים, ע"ש.
בסדור יעב"ץ (הנהגת ליל שבת אות ז') כתב: מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת (אחד האבות ואחד הרבנים) אחר התפילה או בכניסה לבית, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד שאין בכחם להמשיך שפע במעשיהם, אבל ע"י גדול אמצעי משובח הוא יורד וחל ונאחז יותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא ועל ידיהם הוא מתפשט יותר, אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם ונכון הוא. ובסדור אוצר התפילות (ערבית לשבת) כתב: מצאתי, מה שנוהגין כל ישראל לברך את בניהם ובנותיהם בכל שבת ויום טוב, מפני שלפעמים בימות החול האב והאם מקללין את בניהן מרוב צער או מחמת איזה סיבה שאירע להם, ולכן עתה בזמן השמחה מבטלין אותן הקללות ע"י הברכות ויהפוך ה' את הקללה לברכה והעת גורמת שגם המלאך רע יענה אמן על זה. ואגב נוהגין ג"כ לברך שאר אנשים כגון דודים ודודות זקנים וזקנות הכל מרוב שמחה ולהראות שהם כולם אהובים ורעים זה לזה ומברכים זה את זה.
ובאלף למטה (מט"א, סי' תרי"ט, סעי' ה') כתב: מצינו באבות העולם שבירכו בניהם לפני מותם, וכן משה רבינו ע"ה, לפי שאז נתעלו בקדושה יתירה ומחשבה טהורה ופנוים מעסקי עוה"ז, ולכן נהגו לברך הבנים בשבת לפי שהמחשבה פנויה מעסקים, ע"ש. ובספר החיים כתב, טעם שמברכין את הבנים בכניסת שבת, משום שאז צינורי הברכות נפתחים ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (מובא בס' המטעמים).
הנחת הידים בברכה
כתב בסדור יעב"ץ (עמ' קנ' ז'): מניחין ב' ידיהם על ראשיהם כמו שמצינו בכל המברכים, כדרך שנהג מרע"ה עין יפה כך ראוי למברך לעולם, כי טוב עין הוא יבורך, וכן כהנים בברכת כהנים בב' ידים, וכן מצינו במלאכים וכו', ע"ש. שאמרו ז"ל, שמניחין ידיהם על ראשו של אדם כשמברכין אותו, ומה שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שברך אפרים ומנשה כל א' ביד א'? לא היתה עינו צרה ח"ו, אלא מפני ההכרח הוצרך לעשות כן, כדי שלא להטיל קנאה ביניהם, מאחר שבאו לפניו בבת אחת להקל ברכתו, ובדין היה שיקדים מנשה הבכור אבל הוא בחר באפרים להקדימו, כמו שמפני כך שכל ידיו וישת יד ימינו על ראש אפרים וגרם הקפדת יוסף, וכ"ש אם היה מקדימו לפני מנשה היתה הקפידא יותר בודאי לכן נשמט מזה בכל האפשרות למעט הקפדה, זה דבר ברור לפי פשוטו של ענין, מלבד שבלתי ספק יש בו ג"כ טעם ע"פ סוד, שלא רצה הקב"ה שיתברכו משתי ידיו (אולי מפני שצפה הקב"ה בירבעם ומה שגרם גדעון) לפיכך סבב הדבר באופן שיצטרך יעקב לברכה רק ביד אחת מפני השלום כאמור, וכן היה מנהג אמ"ה ז"ל, ולא כחסרי דעת שחושבין שיש קפידא לברך דוקא ביד אחת, וסוד הידים לברכה גדול, ואומרים המברכים – ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, גם יברכך וגו' וכל אחד יוכל להוסיף ברכה שלו כפי צחות לשונו, ע"כ. אולם ראיתי בא' מן הספרים שכתב: ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגים בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי מבואר שזה הוי סדר ברכה זו מיוחדת לכהנים (עי' במנחות י"ח ע"א), וכתב שם ששמע מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, ואכן הג"ר נפתלי הערץ זצ"ל בסידורו הביא ששמע בשם הגר"א זיע"א שבעת ברכת הבנים מניחים רק יד אחת על המתברך, דאין לברך בשתי ידים (לבד מכהן), ובסידור אזור אליהו כתב דלדעת הגר"א אין לומר ברכת כהנים כלל בברכת הבנים ויאמר ישימך וגו' או יוסיף ע"ז נוסח עצמי לברכם שיגדלו לתורה וכו'. ובספר פחד יצחק כתב, שמנהגם היה לברך את הנשוי בב' ידים, בכונה לברך אותו ואת אשתו, ואת הרווק רק ביד אחת, וכתב בספר זיו המנהגים כתב, וזכורני שאבותי ורבותי נ"ע ברכוני בב' ידים, אבל לא שמו ידיהם ממש על הראש, אלא צדדו ידיהם בצורה מאונכת לצד הפנים, ע"ש. ועוד כתב, דמדוע נותנים יד על ראש האדם בברכה, משום שביד האדם ישנם ט"ו פרקי עצמות (שלשה פרקים בכל אצבע) כנגד ט"ו מילים שבברכת כהנים, כך כתב בספר מעבר יבק, ולכאו' משמע מזה שמספיק אם נותנים רק ביד אחת (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי).

נוהגים לברך את הבנים בליל שבת, תוך הנחת יד על ראשם. וגם בבנות מקובל כן.
ויש להעיר דלדברי החזו"א [שהובאו כאן-https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=53&t=40092] , בשעה שנוגע בה אסור הוא בדברי תורה, וא"כ אינו יכול לומר אז את פסוקי יברכך [כאשר הילדה מעל גיל שלש להמ"ב, ולהחזו"א כבת ד' ה'].
ושמא נגיעה בשערה אינה כמו נגיעה בגוף.
אשמח לכל הארה.

מצורף בזה כל הפרטים.כמובן אם מצטטים להביא בשם אמרו.