פורום אוצר החכמה

מה המקור לדברי חז"ל אלה?
האם יש מהאחרונים שהרחיבו על המשמעות של זה מבחינה מעשית?

שני יהודים ביחד לא מצליחים למצוא את המקורות וההרחבות?

יבמות סה:

אוהב אוצר כתב:שני יהודים ביחד לא מצליחים למצוא את המקורות וההרחבות?

אכן...

בן החבורה כתב:יבמות סה:

תודה!

בגמ' יבמות ס"ה: איתא:
"ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר חובה, שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך"
בפשטות ה"מצוה" לומר דבר הנשמע מפורשת בתורה: במצות "הוכח תוכיח את עמיתך"
אך מה היא ה"מצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע? היכן היא בתרי"ג מצוות?
וא"ת שאין כוונת הגמרא ממש למצוה כלשהי, אלא כוונת הביטוי לומר שכך "ראוי" לעשות, כי אין בכך מצוה של "הוכח תוכיח". אך זה קשה, כי הגמ' אומרת במפורש "כשם שמצוה וכו'", ואיך ה"ראוי" לשתוק - נחשב כ"מצוה" - בדיוק כמו ש"מצוה" להוכיח? מה ההשוואה הנערכת כאן בין "מצוה" ממש למה שרק "ראוי" לעשות?

לעצמי ביארתי, עפ"י דברי החינוך במצוות הוכח תוכיח [רלט]:

משרשי המצוה לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויתקבל התנצלותו וישלים עמו ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים כמו שנא' ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום

ולפי"ד זהו ההשוואה, מכיוון שתכלית מצוות הוכחה היא לעשות טובה בין אנשים, מילא אף בכה"ג שלא להוכיח הוא מצווה כדי לעשות טובה בין אנשים, ונכלל בחלקי מצוות התוכחה.

בשבת העירוני, דדברי אינם מוכרחים, דאינו מוכרח שישמעו להמוכיח כלל אם הוא דבר שאינו נשמע, ולא בהכרח שיתפתח מדנים מפני תוכחתו, ויפר שלום בין האנשים.
אכן כעת שמתי ליבי שהחינוך גופיה כתב על זה ביאור אחר וז"ל:

וזהו אמרם ז"ל [יבמות סה:] כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח.

והדק"ל מה עניין זה למצוות תוכחה.

ובאר לי חכ"א בפשטות, שלכאורה תכלית מצוות תוכחה, כדי להציל השני מחטאו ועוונו, ומדין כל ישראל ערבים וכו', ומילא במקום שאם יוכיח הלה לא ישמע לו, הרי שמגדיל עוונו של החוטא, שעובר העבירה על אף התוכחה, ולכך אמרו כשם שמצוות תוכחה היא להוכיח למעט החטא, כן מצווה שלא להוכיח, במקום שיגדיל החטא לחוטא.

ועל עצם דברי החינוך הנ"ל בטעם המצווה שהבאתי, אחר הדברים נראה דהוא פלא, דלכא' דבריו אזלי אמצוות שבין אדם לחבירו, ומה יאמר במצוות שבין אדם למקום, שכתב בריש המצווה שיש להוכיח על זה, דשם לא שייך שישטמנו אם לא יוכיחו על זה וכו', ויל"ע.

יוצר אור כתב:ובאר לי חכ"א בפשטות, שלכאורה תכלית מצוות תוכחה, כדי להציל השני המחטאו ועוונו, ומדין כל ישראל ערבים וכו', ומילא במקום שאם יוכיח הלה לא ישמע לו, הרי שמגדיל עוונו של החוטא, שעובר העבירה על אף התוכחה, ולכך אמרו כשם שמצוות תוכחה היא להוכיח למעט החטא, כן מצווה שלא להוכיח, במקום שיגדיל החטא לחוטא.

כלומר, לביאורו של אותו חכ"א, במצות תוכחה כלולות שתי הוראות שמטרתן אחת, להמעיט בעוון חברו ולא להגדילו.
וכמו מי שמוכיח מקיים מצות "הוכח תוכיח" בהמעיטו את עוון חבירו, כך מי ששותק במקום שלא יישמעו דברי תוכחתו, מקיים מצות "הוכח תוכיח" כי אינו גורם להגדיל העוון.
ובלשון אחר, יש לדבריו לכאורה איסור עשה לומר דברים שאינם נשמעים, וממילא מי ששותק ונמנע מהאיסור הזה, מקיים עשה.
אלא, שלפי זה, "חובה" לשתוק, ולהימנע מאיסור עשה.
וא"כ קשה לכאו' המשך דברי הגמ' שם:
"ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך."
הלא גם לדברי ר' אילעא הרי זו "חובה"? ומה חידש רבי אבא?
ועוד קשה לכאו': למה צריך להתבסס על פסוק ממשלי, בנימוק של "פן ישנאך"? הלא חובה לשתוק, כדי שלא יגדל עוונו של החבר, מצד "הוכח תוכיח" עצמו.

כמובן, אין בכחנו לחדש זאת בגוף המצווה, כל עוד לא כ' להדיא שהוא במצוות עשה, ורק קראוהו מצווה, והוול"ל בנוסח המשתמע מכך בהחלט, שהאומר כן 'עובר' במצוות תוכחה. גם מדברי ר' אבא גופא מבואר אכן שלא החשיבוהו כמצוות עשה ממש, אלא למדוהו מרצון התורה במצווה הזו, וכעין מה שאמרו הקדמונים שכל דברי התורה אבות הן, ותולדותם זיל גמור.

ובכל אופן, לענ"ד ההפרש בין חובה למצווה, שזהו עשה וזהו בלא תעשה, [כהשמר ופן דהוו ל"ת] אף שהוא מדברי קבלה. ולרמב"ן [סה"מ בשורש ב'] שדברי קבלה הוא דאורייתא, [עיי"ש במפרשים דגם הרמב"ם מודה לזה] ודאי אתי שפיר.

וכעת ציינו לעיין במהרש"א, שפי' חובה, היינו בנוסף למצווה, ולדבריו ודאי א"ש.