מאיר סובל כתב:תביא מקורות לכך שאומרים את זה אחרי מיטתו של צדיק.
בגמרא כתוב, וכך ההלכה, שזה דין כיבור אב. ורק בן אומרו על אביו.
הלכה מפורשת (שו"ע יו"ד סי' רמ"ב סכ"ח): כשמזכיר רבו תוך י"ב חודש צ"ל הריני כפרת משכבו. וכן מפורש ברש"י לסוכה כ, א: "אמר ריש לקיש הריני כפרת רבי חייא ובניו. יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה כשהוא מזכיר אביו
או רבו לאחר מיתתו צ"ל כן".
וצלה"ב כנ"ל - דהלא רש"י כתב להדיא (קידושין לא, ב) שהטעם שאומר הכ"מ על אביו רק עד י"ב חודש הוא "שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חודש", וא"כ איך שייך לומר זה על רבו, ולהכלילו בתוך פושעי ישראל הנידונים בגיהנם.
ואולי יש לדייק ולחלק, שאכן בקידושין מבאר רש"י שמשמעות הכ"מ היא שלוקח על עצמו את כפרת אביו - אך בסוכה, שם מדובר על תלמיד ורבו (ריש לקיש ורבי חייא ובניו), מבאר רש"י כי הכ"מ הוא ש"יסורין הבאין עלי - לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו", היינו שאת השכר על היסורין הראויין לתלמיד בגלל עוונתיו יקבל הרב (וכידוע בגמ' כמה תנאים שביקשו יסורין כדי לזכות בשכרם). אם כן, אף שהלשון אחת היא, שתי פנים לה.
אמנם זהו קצת דוחק, ובפרט שגם על רבו אומר כן דוקא י"ב חודש שהוא זמן דין הרשעים.
עוד יש להעיר, מדוע אמירת הכ"מ היא כל י"ב חודש ולא חיישינן לזלזול באביו שמחשיבו כרשעי ישראל - כפי שמצינו בקדיש שפוסק מלאומרו אחר י"א חודש.
שוב ראיתי שכן הקשה הט"ז (לשו"ע שם), ותורף תירוצו - שבקדיש הוא בשב ואל תעשה, שאם יאמר יהא זלזול באביו משא"כ אם לא יאמר אין כאן היפך הכבוד, אך כשמזכיר אביו בחודש הי"ב ואינו אומר כלום (שהרי אינו יכול לומר זללה"ה כלאחר י"ב חודש, דשמא טרם נגמר דינו ועוד לא ראה ג"ע) - זהו זלזול, ומשום כך אומר כן י"ב חודש.
ותמיהא לי טובא - דאדרבא: אם מצינו בקדיש, שגורם לעילוי הנשמה בכל פעם שנאמר, שנדחית אמירתו (וממילא - עילוי נשמת האב) חודש שלם מפני כבוד אביו, כל שכן יש לנו לנהוג באמירת הכ"מ, שאי אמירתה אינו גורם חסרון לנשמת אביו אך אמירתה מהוה זלזול באביו בהכללתו עם פושעי ישראל, ויש להפסיק לומר כן אחר י"א חודש.