איתא בשם האריז"ל (טעמי המצוות לפ' קדושים), שהסיבה לכך שהיה אומר וידוי בכל יום אף שידע בעצמו שלא חטא, היא משום ערבותו עם שאר ישראל, שודאי ישנו יהודי שחטא באחד מן החטאים המנויים שם. וביארו בזה בספרי חסידות שהוא כענין אהבת ישראל, שכל ישראל הם גוף אחד וכשהרגל חולה אזי נרגש הכאב גם בראש.
שאֵלָתִי - האם הכוונה היא שמחמת חולי הרגל (חטאו של יהודי אחר) נגרמת ירידה במדריגת הצדיק, אף שהיא ירידה קלושה (וחיצונית - רק מחמת הערבות), ועליה הוא מתודה ואומר 'אשמנו'; או שהצדיק נשאר במדריגתו הקדומה, ורק שנוגע לו כ"כ החטא של אותו יהודי כפי שנוגע לראש כאבה של הרגל, ומחמת שמרגיש כן ה"ה מתודה (וא"כ, אולי, הוידוי הוא בעיקר עבור אותו יהודי, וצ"ע).
עוד ראיתי בספרי חסידות, שפעמים הצדיק מתלבש בלבושי החוטא (ברוחניות) בשעה שנותן לו תיקון. וכן ישנם כמה מעשיות מצדיקים שחיפשו בעצמם, בדקות עכ"פ, מעין ענין החטא, ורק כשמצאו נתנו עליו תיקון.
שאֵלָתִי - האם התלבשות זו היא מעין לימוד זכות, שכשמתלבש בלבושי החוטא ויודע מה היה מצבו הנפשי בשעה שחטא - עי"ז מלמד עליו זכות בשמים ומתקן הפגם, או שע"י שמתלבש בלבושיו הוא יודע מהו התיקון הנכון שעל החוטא לעשות כדי להיות רצוי לפניו ית'. בין כך ובין כך, מדוע מצינו שהצדיק מחפש בנפשו מעין החטא בדקות, ואין די דכך ש'מתלבש' בלבושי החוטא (שגם ענין זה דרוש הסברה) כדי לידע מצבו.
כמדומני שאין בין נידון זה ולא כלום עם ענין ה'עבירה לשמה'. אבקש את חכמי הפורום וחסידיו להחכימני, ממקורות ראויים ומהימנים.