פורום אוצר החכמה

איתא בשם האריז"ל (טעמי המצוות לפ' קדושים), שהסיבה לכך שהיה אומר וידוי בכל יום אף שידע בעצמו שלא חטא, היא משום ערבותו עם שאר ישראל, שודאי ישנו יהודי שחטא באחד מן החטאים המנויים שם. וביארו בזה בספרי חסידות שהוא כענין אהבת ישראל, שכל ישראל הם גוף אחד וכשהרגל חולה אזי נרגש הכאב גם בראש.
שאֵלָתִי - האם הכוונה היא שמחמת חולי הרגל (חטאו של יהודי אחר) נגרמת ירידה במדריגת הצדיק, אף שהיא ירידה קלושה (וחיצונית - רק מחמת הערבות), ועליה הוא מתודה ואומר 'אשמנו'; או שהצדיק נשאר במדריגתו הקדומה, ורק שנוגע לו כ"כ החטא של אותו יהודי כפי שנוגע לראש כאבה של הרגל, ומחמת שמרגיש כן ה"ה מתודה (וא"כ, אולי, הוידוי הוא בעיקר עבור אותו יהודי, וצ"ע).

עוד ראיתי בספרי חסידות, שפעמים הצדיק מתלבש בלבושי החוטא (ברוחניות) בשעה שנותן לו תיקון. וכן ישנם כמה מעשיות מצדיקים שחיפשו בעצמם, בדקות עכ"פ, מעין ענין החטא, ורק כשמצאו נתנו עליו תיקון.
שאֵלָתִי - האם התלבשות זו היא מעין לימוד זכות, שכשמתלבש בלבושי החוטא ויודע מה היה מצבו הנפשי בשעה שחטא - עי"ז מלמד עליו זכות בשמים ומתקן הפגם, או שע"י שמתלבש בלבושיו הוא יודע מהו התיקון הנכון שעל החוטא לעשות כדי להיות רצוי לפניו ית'. בין כך ובין כך, מדוע מצינו שהצדיק מחפש בנפשו מעין החטא בדקות, ואין די דכך ש'מתלבש' בלבושי החוטא (שגם ענין זה דרוש הסברה) כדי לידע מצבו.

כמדומני שאין בין נידון זה ולא כלום עם ענין ה'עבירה לשמה'. אבקש את חכמי הפורום וחסידיו להחכימני, ממקורות ראויים ומהימנים.

משאלת הגמרא אם נראתה קשת בימיך מבואר לכאורה שפגם ביהודי פשוט פוגם גם בצדיק. וכן יש לדון לגבי כה"ג שהיה לו להתפלל שלא ירצח.

ז"ע מצאתי כתוב, כי מוהר"ש מליובאוויטש לאחר כמה שעות שקיבל על יחידות הי' נצרך להחליף הקפוטה מאחר והיתה ספוגה זיעה. וביאר בזה, כי בכל פעם שנשאל לעיצה בעבודת ה' עליו 'להתפשט' מלבושיו הרוחניים, 'להתלבש' בלבושיו הרוחניים של השואל ולהתבונן במצבו, לפשטם ולהתלבש שוב בלבושיו הוא ואז הריהו מתבונן ומייעץ לו. וסיים - לפשוט וללבוש כה הרבים פעמים הוא טרחה גדולה, וכוונתו שטרחה זו נרגשה אצלו בגשמיות שלכן הי' מזיע ביותר.
והדברים נפלאים.

האין ביד אחד מחברי הפורום מראי-מקומות או ציונים בנושא זה?

בס"ד
אולי כאן (ד"ה ולדרך השני והלאה).

קולמוס הסופר כתב:בס"ד
אולי כאן (ד"ה ולדרך השני והלאה).

ערבי נחל.PDF

יישר כח! ביאור מתוק מדבש.
מענין שדבריו המתארים את הצדיק כראש ומוח של שאר העם, תואמים לדברי בן-דורו, בעל התניא, שכתב (בתניא פ"ג) שהצדיקים הם ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארצות, שהם כאברים המקבלים חיותם מהם.
היש תח"י עוד מ"מ כגון זה?

ליקו"מ ח"ב סימן ס"ו:
הצדיק הוא מוכרח לעשות תשובה בעד ישראל, דהיינו כשיוצא אחד חוץ לשורה ופורק עול, אזי הצדיק מוכרח לעשות תשובה בשבילו. על פי משל, שפעם אחד נסעו שני בני אדם עם סוס מבוהל ומשוגע, ונשא אותם הסוס והשליכם מן העגלה, ועמד אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף והיכה אותו הרבה, ושחק ממנו השני ואמר לו, הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו, רק אתה צריך לקח רצועה שמכין בה הסוסים להכות אותו. והלך ועשה כן ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס, ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה, וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש וטיט, והסוס ברח לו להלן, נמצא שגם זה אינו עצה טובה, ויעצו אותו שיעשה כך, שיקח חבל יפה, ויקשור את הסוס לאיזה אילן ויכה אותו הרבה, ובזה ילמדו להיטיב, ועשה כך, והיכה הסוס הרבה ונתייגע, וראה שגם זה אינו עצה טובה, כי אינו כדאי הסוס כלו בעד היגיעה והקוצר רוח שיש לו על ידי ההכאה, ואין תקנה לסוס כזה רק לירות אותו על ידי קני שרפה, וזה צר לו.
כך כשאחד יוצא לחוץ ואינו מתנהג כשורה אין יכולין למצוא עצה מה לעשות לו, כי היה אפשר להעניש אותו בעצמו או על ידי שליח או באופן אחר, אך כל העונשים הם נוגעים להצדיק בעצמו, כמו שמצינו אצל השי"ת ש'בכל צרתם לו צר' (ישעיה סג), כי הם חלק אלוק ממעל, ועל כן כשיש להם צרה חס ושלום, לו צר כביכול, כמו כן אצל הצדיק גם כן, כי 'גם ענוש לצדיק לא טוב' (משלי יז), כי העונש שמעניש את אחד הוא נוגע להצדיק בעצמו, כי האדם נתהוה מארבעה יסודות אש רוח מים עפר, וכל אלו הארבעה יסודות נמשכין מיסוד הפשוט שהוא בחינת הצדיק, בחינת 'צדיק יסוד עולם' (שם י), שהצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, בבחינת 'ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים', 'נהר יצא מעדן' זה בחינת 'צדיק יסוד עולם', בחינת יסוד הפשוט, אשר 'משם יפרד' הארבעה יסודות, שהם בחינת ארבעה ראשים כנ"ל. נמצא שכולם נמשכין מהצדיק, ועל כן אם הוא מעניש את אחד נוגע את הצדיק בעצמו, ועל כן 'גם ענוש לצדיק לא טוב' כנ"ל.
וזה שאמרו הבעלי מוסר שכשבאים לצדיק ורואים אותו, בבחינת 'והיו עיניך ראות את מוריך' (ישעיה ל), ראוי שימצא את עצמו בתוך הצדיק, שיסתכל בעצמו על כל המידות איך הוא אוחז בהם על ידי ראית פני הצדיק. כי כל המידות נמשכין מהארבעה יסודות הנ"ל, כמובא, ועל כן כשרואה את הצדיק שהוא בחינת יסוד הפשוט שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, ראוי לו שיסתכל וירגיש על ידי זה איך הוא אוחז בכל המדות שבאין מן הארבעה יסודות שנמשכין מהצדיק שהוא בחינת יסוד הפשוט כנ"ל.
וזה: והיו עיניך רואות את מוריך ראשי תיבות אש רוח מים עפר, שהם הארבעה יסודות שמהם נמשכין כל המדות, שכולם נמשכין מהצדיק כנ"ל, ועל כן כשרואין את הצדיק, שזה בחינת 'והיו עיניך ראות את מוריך', על ידי זה רואין בעצמו איך הוא אוחז בכל המדות שבאין מארבעה יסודות אש רוח מים עפר שנמשכין מהצדיק כנ"ל.