פורום אוצר החכמה

בזמן האחרון אני שומע טוחנים הרבה בעניני המיתות המשונות שהיו, מי אשם היה רשלנות או לא וכו'. יש לי איזה הרגש ואולי יעמידוני על האמת. לפי המקובלנו מחז"ל הקדושים, אין בכח שום אדם כלל להזיק לחבירו בכמלא הנימא אם לא נגזר עליו (ואיני רוצה להכנס לענין האוה"ח הידוע שלכאו' כתב לא כן) ואפי' נקיפת אצבע היא רק אחרי הכרזה בב"ד של מעלה. א"כ אין שום שייכות כלל וכלל למה שהרוצח רצח לבין המציאות שקרובו מונח ללא רוח חיים. זה שהוא מת זה בלאו הכי ולא היה עוזר להפוך את העולם. "במקרה" פלוני היה המוציא לפועל ואם זה לא היה הוא המחלה הייתה גומרת אותו או שאר שליחים.
עכשיו מאידך הרוצח עשה עבירה חמורה ביותר ואנו מלאים עליו כעס. האין זה בגלל שאנו משייכים את המוות אליו ? ואם מצד שהוא חוטא גדול במה שעשה, אמת אבל למה לא מרגישים כך כלפי כל אינו שומר תו"מ שעובר רח"ל על עריות שהוא גם בכלל ג' עבירות [מעניין לדון האם יש בכל זאת דירוג בין הג' עבירות - לדוגמא אחד אומר אני עכשיו עובר עבירה יהיה מה שיהיה והוא שואל מה לעשות זה, האם עריות קיל מרציחה או דל"ש. אולי עריות הוא רק בין אדם למקום ואילו רציחה גם בין אדם לחבירו וחמיר וצ"ת], ואנו יכולים לשוחח איתו ולהתבדח איתו וכדו'. בעצם יש לידע שאין שום קשר בין בין הרצח לרוצח ויש להסתכל עליו כמו שאר חוטאים ואם היה בשוגג, אז להסתכל עליו כמו שאתה מסתכל על שאר השוגגים.
משום מה האוירה היא לא כך, האם אין שום מקום לכעוס או להקפיד על הרוצח שלכאו' מעשה שלו תלוש לגמרי מעצם המיתה של הנרצח ?

אספר מעשה קטן שבשבילי זה לימוד גדול מאד. בהיותי אברך צעיר ממש, יצאתי בוקר אחד מהבית הכנסת והיה בכביש בלאגן עם כל הילדים שהולכים לחיידר ואוטובוסים. פתאום ראיתי ילד אחד רץ לכביש ורכב העובר לא הספיק לבלום ופגע בו והוא נזרק למרחק עשר מטר. הילד שכב על הכביש, הנהג ג"כ השכיב עצמו על הכביש (חילוני) והתחיל בוכה ואומר ללא הרף אוי אוי הרגתי אותו הרגתי אותו וכו'. מיד ירדה אימו של הילד מביתה בששמעה מהומה מתחמת לבנין. באה ראתה בנה שרוע על הכביש, הייתה בהלם, ומרוב הלם חזרה לביתה כאילו לא היה כלום, ובדרך חזרה לביתה נגשה לנהג ואמרה לו "אנחנו לא מאשימים אף אחד". אתם מבינים לבד שמילים אלו לא יכולים לצאת מפה מישהו שלא חי אמונה חזקה. כל בן אדם אחר היה עובר ונותן לו בעיטה. [סוף דבר שמיד הגיעו ההצלה וקבעו שהוא חי, וב"ה תוך כמה חודשים חזר לחיים בריאים ושלימים כאילו לא קרה כלום חוץ מאיזה צלקת קטנה בגרון. ניסי ד']

מה זה גואל הדם, ולהרוג רודף?
בוודאי משייכים את המוות לרוצח. רק שהוא היה השליח הרע לעשות רצון ה' להמית את הנרצח.

בס"ד
בוודאי שגזירת המיתה היא גזירה מהשמיים והרבה דרכים למקום, מה שאנו כועסים על הרוצח אינו כי אנו מייחסים לו את תוצאת המוות, אלא על מה שהוא בחר לבצע את המוות, וזה שונה מאד משאר עבירות שהוא עובר ממזיד, כי על שאר עבירות הוא חושב בעיוות מחשבתו שאין בזה בעיה והוא רחוק מהכרת האמת, משאי"כ לעניין רציחה שכל אדם יודע חומרת הדבר.
דוגמא לדבר, אם נראה חילוני מזלזל בכבוד אביו נכעס עליו מאד, ומדוע אין אנו כועסים עליו כך כשהוא מחלל שבת בפרהסיה, אלא שזה אנו תובעים ממנו ובזה אנו מבינים שאינו מבין חומרת העבירה.

זה מה שקראו הראשונים מצוות שכליות. וראש וראשון לכולם הוא איסור רציחה.

אינני מתאים לענות בדברים כאלו העומדים ברומו של עולם, אך אבאר מה שלמדתי מתורת רבותי ויה"ר דאימא מילתא דתתקבל. הכל אמת ויציב ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה בכל נושא וענין שבעולם. וגם עוונותיו של האדם מתגלגלים על ידו לפי היראת שמים שבו, וזה אפילו במזיד גמור כי בשעת נסיון נוטלים מהאדם את כל מדרגותיו ואין עמו אלא את היראת שמים שקנה. ובנוגע למעשה שהבאת, גם הוא לפעמים גרורה של עברה אחרת שעשה עד שהגיע לזה. עיין בדברי האור החיים על ענין הגלות. וה' יזכנו שנגיע באמת ליראת שמים אמתית, ולעבדו יחד שכם אחד. ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.