פורום אוצר החכמה

האם יש באיזה מקום הגדרת החילוק בין מאמרי חז"ל ש"נשים דעתן קלות עליהן" לבין המאמר ש"בינה יתרה ניתנה להם"?

פשיטא שיש הבדל בין "דעת" ל"בינה". כמו שלקטנים יכול להיות חכמה ובינה, ומה שאין להם זה דעת. שזהו מלשון חיבור כמו וידע אדם את חווה שזה הדרך להשתמש עם החכמה כלומר להביא את החכמה והבינה לידי מעשה וממילא בינה יתירה יש להם אבל דעתן קלה שזה להביאן לידי מעשה וההתנהגות על פי הבינה (והמתבונן יכול לראות את זה בפועל)

גאולה בקרוב כתב:האם יש באיזה מקום הגדרת החילוק בין מאמרי חז"ל ש"נשים דעתן קלות עליהן" לבין המאמר ש"בינה יתרה ניתנה להם"?

בס"ד

כאן יש כמה תירוצים.

הנני כתב:פשיטא שיש הבדל בין "דעת" ל"בינה". כמו שלקטנים יכול להיות חכמה ובינה, ומה שאין להם זה דעת. שזהו מלשון חיבור כמו וידע אדם את חווה שזה הדרך להשתמש עם החכמה כלומר להביא את החכמה והבינה לידי מעשה וממילא בינה יתירה יש להם אבל דעתן קלה שזה להביאן לידי מעשה וההתנהגות על פי הבינה (והמתבונן יכול לראות את זה בפועל)

תירוץ זה נכון הוא רק לכאורה, כי אחר העיון בגמ' המפרשת הטעם שהאשה מקדימה לבוא לכלל גדלות בגיל י"ב שנים בכך שבינה יתירה ניתנה באשה, הרי גדלות תלויה ב'בן דעת', וא"כ אין התירוץ מספיק.
ב'ישמח לב' שהביא הרב 'קולמוס' ישנם תירוצים המיישבים אל נכון גם קושיא זו, וביותר התירוץ שהביא מ'עץ יוסף' בתחלת המאמר ודפח"ח.

יישר כח לרב קולמוס, שכרגיל ב"ה מביא לנו דברים נפלאים מהאוצר,
אני שמחתי לתירוצי התורה תמימה והאזניים לתורה, אמנם מה יותר נכון קשה לדעת [מחודש מאד לומר שהבינה יתרה היתה פעם וניטלה מהן!]

אולי אפשר לחלק בין מחשבה שכלית טובה שיש להן, אולי בפיזיקה ומתמטיקה, אבל הן נוחות להתפתות וליפול מכל מיני ענינים שמפתים או מאיימים. כמדומה שחלק ניכר מהמקורות על "דעתן קלות" מדובר באופן זה, וכן הביאור הלכה הידוע בסי' תקכט על בזבוזי הכסף של הנשים על מותרות.

יש בזה ביאור נפלא מאוד ונכון מאוד מהגר"א שר זצ"ל.
בינה היא להבין דבר מתוך דבר, כח המדמה, דעת הוא ההפך לחלק דבר מדבר, אם אין דעת הבדלה מנין, לנשים כח המדמה גדול אך להבדיל ולתת פורפורציה וכו' דעתם קלה ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ.

ראה בספר שלוש שלומות הן.

"איתתך גוצא- גחין ותלחוש לך" במילי דעלמא-
אם דעתן קלות, מדוע שמוע להן אפילו במילי דעלמא?
ואולי הכוונה רק לשמוע דעתה, ואח"כ לשקול בדעת הגבר, האם דבריהן מתוך ה"בינה יתרה" או מתוך "דעתן קלות"...

החלוק פשוט, שמה שאמרו דעתן קלות הכונה כמו שאנו אומרים על אדם שהוא "קל דעת", והכונה שחסרה לו רצינות ואחריות ו"ישוב דעת", ויתכן אדם "נבון" מחד ו"קל דעת" מאידך.
ובגמרא כשנאמר זאת על הנשים הוא רק לענין זה דבקדושין פ: פרש"י דנוחות להתפתות ולכן לא יתיחד איש עם שתי נשים, אע"פ שבשני אנשים מותר. וכן בשבת לג: במעשה דרשב"י ובנו חששו שמתוך שדעתן קלות יגלו את מקום מחבואן, כלומר שלא יעמדו בלחץ. וכן בספרים כשהוזכר מושג זה הכונה לחוסר אחריות או חוסר ירא"ש, ואי"ז סותר כלל לרמת המשכל או האינטואיציה.

עיי"ש בתוס' הרא"ש ר"ן ריטב"א במקומו דבינה יתירה היינו שממהרת לבוא משנת י"ב אבל לעולם דעתן קלה.
באו"א עיי"ש בחת"ס.

גאולה בקרוב כתב:"איתתך גוצא- גחין ותלחוש לך" במילי דעלמא-
אם דעתן קלות, מדוע שמוע להן אפילו במילי דעלמא?
ואולי הכוונה רק לשמוע דעתה, ואח"כ לשקול בדעת הגבר, האם דבריהן מתוך ה"בינה יתרה" או מתוך "דעתן קלות"...

שמעתי על אחד הרבנים ז"ל שהציעו לו שישב בראשות בית דין וענה למציע איזיל ואמליך בדביתהו ולמחר אענה לך שאני מקבל...

והוא מפורש גם בגמרא על "איזיל ואימליך", ברכות כז, ב, שהיא אמרה לו טענות והוא השיב לה

כמדומני שיש בזה משהו מאביו של הרבי - המקובל רלוי"צ שניאורסאהן זצ"ל.

חתם סופר מסכת נדה דף מה עמוד ב

בינה יתירא באשה יותר מבאיש אם הדבר כפשוטו הוא תמוה קצת ומוכחש בחוש והנ"ל בזה ע"ד שאמרו אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה והמובן מפשוטו הוא כי הבינה הוא העיון החריף ההולך לעיין למרחוק והוא טועה ברוב ע"ד אגב חורפא שבשתא. וע"כ צריך לזה מדה אחרת והוא הדעת ליישב הדברים בלבו ולעיין באחריתם הטובה היא אם רעה. והנה אין בינה לבעלי חיים מפני כן אינם יודעים לעשות רע ולהשכיל על דבר. אמנם בן אדם שיש לו בינה צריך להיות ממוזג בדעת ואם אין לו דעת אזי בינה שלו כסילות הומי' וסכלות (חשוב) [תשוב] וע"כ אחז"ל כל ת"ח שאין בו דע"ה דייקא אלא כולו בינה לא מיבעיא שבהמה בחייה טובה הימנו דנהי דבינה אין לבהמה מ"מ יש לה חכמה בשלה כידוע מכמה חכמות לבעלי חיים ואם כן [פשיטא] שהבהמה טובה הימנו אלא אפי' נבילה שגם חכמה משוללת גם היא טובה הימנו והנה נדרים המה סייג לפרישות וכל העלול ומכור לתאותו צריך נדרים לעשות סייג לפרישות. ולהיות כי הנשים אין דעתם שלימה ולהדיא מרגלא בפומי' דחז"ל נשים דעתם קלות ובינה שלהם יתירא מהדעת שלהם ואינו ממוזג ע"כ צריכין סייג לפרישות יותר משום כן הקדים להם שנה לפלות נדר או נדבה כנ"ל לפרש. וכן בתינוק להיותו מתחבר בקטנותו עם רעים רבים בבית הספר ואיננו מתבודד רחוק הוא מהפרישות והוצרך לנדרים לעשות סייג לפרישות וק"ל:

מצו"ב מאמר בנושא זה שהתפרסם במדור דף הקהילה בגליון דברי אמונים של תולדות אברהם יצחק: