פורום אוצר החכמה

ראיתי פעם בשם הג"ר ניסים קרליץ [איני מוצא כעת מקומו] שאע"פ שכאשר בא בן ספרד לפני מורה הוראה מבני אשכנז צריך המורה להורות לו כפי מנהג בני עדתו מ"מ בדין תורה צריך הדיין לפסוק כמנהגו ולא כמנהג בעלי הדין שהרי כעת נתנה התורה תוקף למעשיו לפסוק ולהכריע את הדין וכעת זו שאלה אישית שלו מה הדין שעליו לעשות בכה"ג, והנה הסברא הזאת תמוהה מאד שהרי הא מיהא ודאי שלא נתנה תורה זכות לדיין בממון הנידון שיהיה הדין נוהג כפי דעתו כדינא דידיה, אלא שמסרה התורה לו כח הכרעה לכוף ולחייב את בעלי הדין כפי דעתו ומ"מ ראוי שיהיה בדבריו כח לחייב את בעלי הדין עצמם כפי דינא דידהו וזה פשוט וברור [וכן נראה בכהן הרואה את הנגע שלא מסתבר שמשום שמסר הכתוב ההכרעה בזה לכהנים דשוב יוכל הכהן לטהר ולטמא כדינא דידיה נגד מנהגו של המצורע, ועדיין יל"ע במקום שנחלקו המצורע והכהן בדין הנגע האם יש לכהן לטהרו דמ"מ מסרה לו תורה כח ההכרעה וכדיין נגד בעל דין או שרק את קריית שם הטומאה בפועל].
ולא מיבעיא לדעת הרדב"ז בתשובותיו שאף במקום שמכריע הדיין מסברת עצמו במח' הפוסקים יכול הבע"ד לומר לו קים לי כהך פוסק שכנגדך ולא מכריעה אצלי סברתך, הרי להדיא שלעולם צריך הדיין לחייב את בעל הדין לקבל הכרעתו בכדי לפסוק ואין כאן דינא דידיה, אלא אפילו לדעת יש"ש דבכה"ג יש כח לדיין להכריע את ההלכה עדיין נראה דהיינו דס"ל שגם בכה"ג יש כח בדיין להכריע עפ"י סברתו ולחייב את בעלי הדין כפי דעתו שהרי מ"מ הדין במחלוקת שנוי ואם היו באים בעלי הדין מרצונם לסור ולשמוע אליו כבהוראת או"ה היה בכוחו להכריע וה"נ הכא, אבל בנידון דידן שההכרעה נגד מסורת אבותיו או מקומו של בע"ד ומחויב שלא לנהוג כמותה בהוראת או"ה שוב איכא למימר שאין כח ביד הדיין לכפות דעתו ומנהגותיו על בעלי הדין גם בד"מ.
ועיין בכתבי הגר"ח בענין אין הולכין בממון אחר הרוב שכתב דבכל פסיקת ב"ד ברוב נגד מיעוט הנה מלבד דין רובו ככולו שנותן תוקף לרוב ומחשיב את דבריו לפסיקת בית הדין כולו, מלבד זאת צריך גם את דין הלך אחר הרוב בכדי שבאמת תתברר ההלכה ע"י סברא זו שמן הסתם האמת עם הרבים יותר מן היחיד, ואף בדבריו מבואר שאין הדיין עצמו צריך לידע את הדין בשביל להכריע בו כלפי עצמו, אלא צריך לחייב את הבע"ד בהכרעה זו, וזה ע"י דין הלך אחר הרוב.
אכן יש לקייים הפסק הנ"ל שלא מטעמיה, והיינו שדרך הוראת חכם הוא שכאשר יפול ספק לאדם בהלכה והלך לדרוש אלהים אצל מורה ההוראה הרי מקבל על עצמו את הוראותיו ויש תוקף בהוראתו שהשואל צריך ללכת אחריו [וכמבואר בדיני חכם שאסר], והנה בן ספרד הרי כבר מעיקרא חלו עליו הוראות ופסקי גדולי עדתו וממילא כאשר בא לשאול את הרב הרי כל קבלתו את המורה עליו בהוראה זו מוגבלת מעיקרה להליכות בני ספרד ולכן אין כח ביד המורה להנהיג בו אלא כפי מנהג עדתו, משא"כ בדיין הדן את הדין שנתמנה ע"י התורה נגד רצון בעלי הדין ואין כוחו ומעשיו תלויין בקבלתם את עצמו עליהם הרי יש לו כח לחיב את בעלי הדין בדעתו אף נגד מסורת אבותיהם ורבותיהם, שהרי ח"ו לא נפרדה התורה לכמה תורות אחת לבני אשכנז ואחת לבני ספרד ח"ו, אלא שלעולם בן ספרד יש לו מעיקרא רב אחר מבן אשכנז, ומשא"כ בנידון הב"ד הזה שגזרה התורה לילך אחר דיין זה לא אכפ"ל מי הם רבותיו דרך כלל.

שו"ת יביע אומר חלק ז - חושן משפט סימן ב
בעניני קים לי
נשאלתי באדם שתבע את חבירו לדין תורה, והתובע ספרדי והנתבע אשכנזי, ושניהם תושבי ארץ ישראל, ובדין ההוא מרן הש"ע פסק לחייב את הנתבע, והרמ"א פסק לפוטרו, האם יוכל הנתבע שהוא המוחזק לטעון קים לי כהרמ"א נגד מרן, או לא, שיש מקום לומר שאע"פ שאין לטעון קים לי נגד פסק מרן שהוא מרא דאתרא, זהו כשהנתבע ג"כ ספרדי, משא"כ כשהנתבע אשכנזי אפשר שיוכל לומר קים לי כהרמ"א, הואיל ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א.

עיין שם שמדברי הרבה פוסקים שהובאו שם יש ללמוד דלא ס"ל כחוט שני הנ"ל.

ואני שמעתי מדיין מומחה שכמעט ואין הרכב ספרדי יכול לדון אשכנזים וכן להיפך, האשכנזים אינם יודעים מה זה תקיעת כף ואילו הספרדים אינם יודעים מהו חרם דרבינו גרשום ועוד הרבה כהנה.

לומד_בישיבה כתב:ואני שמעתי מדיין מומחה שכמעט ואין הרכב ספרדי יכול לדון אשכנזים וכן להיפך, האשכנזים אינם יודעים מה זה תקיעת כף ואילו הספרדים אינם יודעים מהו חרם דרבינו גרשום ועוד הרבה כהנה.

אינם יודעים? כל הדיינים אמורים ללמוד את כל השיטות והפסיקות

מניין לך הרב בברכה שכל דיין חייב להתמחות בכל הסוגיות וכבר ראיתי דברים שונים ומשונים כמו היתר לפני עשרים וארבע חודש שהרבה דיינים אינם ניגשים לדון בעניין.

אחרת איך הוא יכול לגשת ולפסוק בעניינים חמורים של אשת איש?
(וגם בממונות חמור הדבר להוציא ממון בטעות ח"ו)

אתה שואל טוב הרב בברכה אך מה לעשות ואני מכיר דיינים ברבנות שבקושי עברו מבחן על אבן העזר. מה לעשות זה המצב.

שני נידונים הנוהגים בכל כפסקיו של מרן המחבר בעל ה'שולחן ערוך' באו לפני בית דין, והדיינים הם אשכנזים הנוהגים בכל כפסקי הרמ"א, ופסק ההלכה תלוי במחלוקת הרמ"א והשלוחן ערוך, היאך צריך הדיין לפסוק כמו מנהג הדיין או כמו מנהג הנידונים לפניו ??
שמעתי בשם ר' ניסים קרליץ שהולכים אחרי הדיין כי דיין בשונה מפוסק מחיל חלות דין.

בעיני זה פלא מה שכתב שבאיסור והיתר הדיין רק כמראה הדין. גם שם אם זה לא כביעתא בכותחא היינו דין פשוט ומפורש שהשואל רק היה חסר את ידיעתו, אלא דבר המסור לעיון ושיקול הדעת גם אז לכאורה הרב הוא הפוסק, ועל עיקרון זה נבנה כל הדין של באתריה דפלוני ודומיהם ובאמת מאי שנא מדיינים.

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, עיניו, ולא עיני אחרים.

יש דיינים שפוסקים להדיא לבעלי הדין: "אם אתה אשכנזי אז הדין הוא כך וכך, ואם אתה ספרדי אז הדין הוא כך וכך".
כמובן לפעמים זה יכול ליצור פלונטר, כגון כשאחד מבעלי הדין הוא אשכנזי והשני ספרדי - באופן שיש התנגשות בין שתי שיטות הפסיקה; ומיהו מסתמא בכה"ג אותם דיינים ילכו אחרי המוחזק, או יכריעו באופן אחר שלפיו נוהגים להכריע במקרים של ספק.

איך הכלל בדיני ממונות כד איכא פלוג' בין המחבר והרמ"א,
אם הדיין אשכנזי ושני בעלי הדין ספרדים, או איפכא, ומה הדין באופן שהתובע אשכנזי והנתבע ספרדי ולהיפך, [דהיינו באופן שאין ענין של "קים לי" להשאיר הממון אצל המוחזק בכל אופן], ומה קורה כשהנתבע זה שני שותפים אחד ככה ואחד ככה, האם זה מתחלק בין שניהם, או דלעולם אזלינן בתר הדיין וכו', ודאי כל הני הוו מעשים שבכל יום, והיכי נהיגי. (וראיתי ע"ז פעם בחוט שני להגרנ"ק וכעת ל"מ).

הנהוג שהרבנים פוסקים לפי בעלי הדינים.
לספרדים לפי המחבר ולאשכנזים לפי הרמ"א.
אמנם הגר"נ קרליץ זצ"ל פסק שפוסקים לפי הרבנים ולא משנה מה מוצא עדת בעלי הדין.

מה הטעם לפסוק לפי הרבנים של הדיין?
לכאורה צריך לפסוק לכל נידון כפי רבותיו, ולעולם אי אפשר להוציא ממנו ממון או לחייבו ממון.

הוא מבאר שם שבי"ד של ממון זה קבלו עלייהו את הדיין. ממילא הוא הפוסק. לא המחבר ולא הרמ"א. ולכן דיין אשכנזי צריך לפסוק לפי הרמ"א גם לספרדים, ולהיפך.
אבל נדמה לי שזו דעתו ולא מקובל כך, אלא כפי שכתבת.

הוה אמינא כתב:הוא מבאר שם שבי"ד של ממון זה קבלו עלייהו את הדיין. ממילא הוא הפוסק. לא המחבר ולא הרמ"א. ולכן דיין אשכנזי צריך לפסוק לפי הרמ"א גם לספרדים, ולהיפך. אבל נדמה לי שזו דעתו ולא מקובל כך, אלא כפי שכתבת.

יש"כ. האם נדפס בחו"ש היכן שהו?

חו"ש נדה עמ' קא.

ויעויין בהרחבה במצ"ב

סגן אלוף כתב:http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=17&t=17647&hilit=

פלוריש כתב:http://simla.otzar.org/viewtopic.php?f=17&t=17647
viewtopic.php?t=20299

יישר כחכם.
אוחדו ג האשכולות.

הרב רפאל סויד (אספקליא, וישלח תשפ"א, עמ' רד [עם מספר הגהות לשוניות]):

מעשה שהיה בבחור ישיבה שמצא עט שכתוב עליו שם בעליו, אלא שמחמת גודלה של הישיבה לא הכיר את בעליו, וע"כ שאל את חבירו האם מכיר את בעל העט, ומשהשיב בחיוב ביקש ממנו שיעביר את העט לבעליו. אולם הבחור שקיבל את העט היה מבני ספרד, ואילו המוצא היה מבני אשכנז, וא"כ הא הוי פלוגתת השו"ע והרמ"א אי פסקי' דשומר אבידה כשומר חינם או כשומר שכר, וא"כ המוצא מגרע בשמירתו שמעביר את העט לשומר חינם. והג"ר עמרם פריד שליט"א אמר שבלא"ה פשע המוצא משום שאסור להחזיר אבידה ע"י שליח, ובסיפרי יליף לה מקרא.
יל"ע במקרה שתהיה תביעה בין בן ספרד לבן אשכנז, בהלכה בחו"מ ששנויה במחלוקת השו"ע והרמ"א, וכגון בר מצרא בשכירות, שלדעת השו"ע אף בשוכר אמרי' בר מצרא, ואילו לדעת הרמ"א לא אמרי' בר מצרא בשכירות, ומעתה יל"ד האם התובע האשכנזי יוכל לתבוע מספרדי לקיים דין שהספרדי מחוייב בו והאשכנזי אינו מחויב בו, וצ"ע.
ומצאתי חידוש נפלא בחוט שני להגר"נ קרליץ זצ"ל שבשונה ממו"ץ שצריך לפסוק לשואל עפ"י דרכו בין ספרדי ובין אשכנזי, בדיין הדין השונה, כלומר שאף אם שני בע"ד ספרדים והדיין אשכנזי, הוא מחויב לפסוק עפ"י השו"ע, משום שהדיין אינו מייעץ מה לעשות, אלא הוא פוסק את הדין והוא מחיל את הדין, ושאלתי את מו"ח הגר"י טולידנו שליט"א המכהן כדיין בביה"ד מיסודו של הגר"'נ קרליץ זצ"ל, ואמר שאף בבי"ד זה לא נוהגים כן