פורום אוצר החכמה

כידוע נאמרו שני טעמים מ"ט מדרבנן לא סגי בביטול, והצריכו בדיקה וביעור, א. שמא לא ביטל יפה. ב'. שמא יבוא לאוכלו.
ולכאו' נפק"מ בחמץ הפקר שלא היה שלו מעולם, דטעם א' אינו שייך בו, וטעם ב' שייך בו.
אמנם י"ל שגם לטעם ב' אין זה עומד כתקנה בפני עצמה שלא להחזיק ברשותו חמץ של הפקר, אלא שלא סמכו על הביטול לענין ב"י והצריכו ביעור, וממילא בכה"ג לב' הטעמים ליכא חובת ביעור.
ונפק"מ רבתי בזה לחובת בדיקה במקלט, למי שיודע שאין שם חמץ שלו, או לחובת ביעור בחמץ שבפחי האשפה של הבנין, למי שנזהר שהוא לא יניח שם חמץ.
ואמנם עדיין יש חובת מחיצה, אמנם לענין זה י"ל שזה שזה בפח סגי בזה, וצ"ע.

בתחילה חשבתי שיש ראיה משוכר שהטילו עליו חובת בדיקה, אמנם למבואר שם בפוסקים שהוא גם צריך לבטל, כיון שהוא זוכה בחמץ, אין זה ראיה לנדו"ד, דהכא ודאי אינו זוכה בחמץ, ודו"ק.

נדון מעניין, איפה כל גאוני הפורום.

באמת לא נראה שיש נפק"מ גדולה כזאת בין שני הטעמים, השאלה אם לומר שלשני הטעמים חייבו ביעור, שלמעשה תיקנו חובת ביעור גם בחמץ הפקר, או שלשני הטעמים אינו חייב ביעור, שאין הביעור תקנה לעצמה, אלא רק תיקנו שהביטול לא מספיק כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, ואשרי היודע.

מתאבק בעפר חכמים כתב:אמנם י"ל שגם לטעם ב' אין זה עומד כתקנה בפני עצמה שלא להחזיק ברשותו חמץ של הפקר, אלא שלא סמכו על הביטול לענין ב"י והצריכו ביעור, וממילא בכה"ג לב' הטעמים ליכא חובת ביעור.

בשיטת תוס' ריש פסחים והראשונים שהקשו למה כל איסורי הנאה א"צ בדיקה ולא תירצו משום בל יראה מוכח דלא כסברא זו

סגן אלוף כתב:

מתאבק בעפר חכמים כתב:אמנם י"ל שגם לטעם ב' אין זה עומד כתקנה בפני עצמה שלא להחזיק ברשותו חמץ של הפקר, אלא שלא סמכו על הביטול לענין ב"י והצריכו ביעור, וממילא בכה"ג לב' הטעמים ליכא חובת ביעור.

בשיטת תוס' ריש פסחים והראשונים שהקשו למה כל איסורי הנאה א"צ בדיקה ולא תירצו משום בל יראה מוכח דלא כסברא זו

אמת, ועכ"פ אולי זה יהיה היישוב על שיטת רש"י שם.

צופה כתב:

סגן אלוף כתב:

מתאבק בעפר חכמים כתב:אמנם י"ל שגם לטעם ב' אין זה עומד כתקנה בפני עצמה שלא להחזיק ברשותו חמץ של הפקר, אלא שלא סמכו על הביטול לענין ב"י והצריכו ביעור, וממילא בכה"ג לב' הטעמים ליכא חובת ביעור.

בשיטת תוס' ריש פסחים והראשונים שהקשו למה כל איסורי הנאה א"צ בדיקה ולא תירצו משום בל יראה מוכח דלא כסברא זו

אמת, ועכ"פ אולי זה יהיה היישוב על שיטת רש"י שם.

אבל הראשונים תירצו תירוצים אחרים, ואמנם יש שתירצו וגם בתוס' ובר"ן דמשום בל יראה אבל הכוונה כיון שהחמירה תורה בבל יראה.

סגן אלוף כתב:

מתאבק בעפר חכמים כתב:אמנם י"ל שגם לטעם ב' אין זה עומד כתקנה בפני עצמה שלא להחזיק ברשותו חמץ של הפקר, אלא שלא סמכו על הביטול לענין ב"י והצריכו ביעור, וממילא בכה"ג לב' הטעמים ליכא חובת ביעור.

בשיטת תוס' ריש פסחים והראשונים שהקשו למה כל איסורי הנאה א"צ בדיקה ולא תירצו משום בל יראה מוכח דלא כסברא זו

אמת שמדברי התו' מבואר כן, אבל שיטת רש"י יל"ד ליישב כן, וכמש"כ הצופה.
וראיתי לשון רבנו דוד שכתב כן להדיא, וז"ל מעתה כשבודקין את החמץ, לא משום חששא שלא יבוא לאוכלו בודקין, אלא כדי לקיים מצות התורה שצוותה לבער את החמץ, ואפשר כמו"כ ע"י ביטול, אלא שתקנת חכמים, שלא יסמוך על הביטול, אלא שיעשה ביעור במעשה כפשוטו כדי שלא יבוא לאוכלו, עכ"ל.
ובדברי התו' מבואר לא כן וכמש"כ סגן אלוף, ויותר הוא מבואר בדבריו י' ב' דס"ל דאיכא חובת בדיקה גם לאחר המועד, ועוד מדס"ל ד' א' גבי משכיר ושוכר דהמשכיר הוא עובר בב"י מדאורייתא, ומ"מ חיוב הבדיקה על השוכר, [וספק הגמ' הוא כשהשכירו ביד' ובתחילת יד' היתה חובת הבדיקה על המשכיר].
והר"ן ג"כ ס"ל דיש חובת בדיקה לאחר המועד, ומבואר לכאו' שהוי תקנה עצמית. [עוד כתב הר"ן גבי שוכר ומשכיר, שגם באופן שחובת הבדיקה על המשכיר, אם לא בדק, חייב השוכר לבדוק, וז"ל והכא בעי אי אמר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה אי נמי דליתיה למשכיר במתא, ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור, דהא אמרינן לקמן וחמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה י', נראה דס"ל דאף על של נכרי יש חובת בדיקה לעשות מחיצה, וכ"ז ודאי מוכיח דס"ל דהוי תקנה לעצמה].
ובעיקר הנדון יש להעיר מדברי המשנה ט' א' דאמרו אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום, דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף, ולכאו' מחצר שאינו שלו לחצר שלו, ומעיר לעיר, הרי זה חמץ שלא היה שלו מעולם, ומה בכך, ויש לדחות דכונת המשנה שאם נחשוש לזה, אין תועלת לעולם בבדיקה, וצ"ע עוד.

מתאבק בעפר חכמים כתב:

סגן אלוף כתב:

מתאבק בעפר חכמים כתב:אמנם י"ל שגם לטעם ב' אין זה עומד כתקנה בפני עצמה שלא להחזיק ברשותו חמץ של הפקר, אלא שלא סמכו על הביטול לענין ב"י והצריכו ביעור, וממילא בכה"ג לב' הטעמים ליכא חובת ביעור.

בשיטת תוס' ריש פסחים והראשונים שהקשו למה כל איסורי הנאה א"צ בדיקה ולא תירצו משום בל יראה מוכח דלא כסברא זו

אמת שמדברי התו' מבואר כן, אבל שיטת רש"י יל"ד ליישב כן, וכמש"כ הצופה.
וראיתי לשון רבנו דוד שכתב כן להדיא, וז"ל מעתה כשבודקין את החמץ, לא משום חששא שלא יבוא לאוכלו בודקין, אלא כדי לקיים מצות התורה שצוותה לבער את החמץ, ואפשר כמו"כ ע"י ביטול, אלא שתקנת חכמים, שלא יסמוך על הביטול, אלא שיעשה ביעור במעשה כפשוטו כדי שלא יבוא לאוכלו, עכ"ל.
ובדברי התו' מבואר לא כן וכמש"כ סגן אלוף, ויותר הוא מבואר בדבריו י' ב' דס"ל דאיכא חובת בדיקה גם לאחר המועד, ועוד מדס"ל ד' א' גבי משכיר ושוכר דהמשכיר הוא עובר בב"י מדאורייתא, ומ"מ חיוב הבדיקה על השוכר, [וספק הגמ' הוא כשהשכירו ביד' ובתחילת יד' היתה חובת הבדיקה על המשכיר].
והר"ן ג"כ ס"ל דיש חובת בדיקה לאחר המועד, ומבואר לכאו' שהוי תקנה עצמית. [עוד כתב הר"ן גבי שוכר ומשכיר, שגם באופן שחובת הבדיקה על המשכיר, אם לא בדק, חייב השוכר לבדוק, וז"ל והכא בעי אי אמר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה אי נמי דליתיה למשכיר במתא, ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור, דהא אמרינן לקמן וחמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה י', נראה דס"ל דאף על של נכרי יש חובת בדיקה לעשות מחיצה, וכ"ז ודאי מוכיח דס"ל דהוי תקנה לעצמה].
ובעיקר הנדון יש להעיר מדברי המשנה ט' א' דאמרו אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום, דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף, ולכאו' מחצר שאינו שלו לחצר שלו, ומעיר לעיר, הרי זה חמץ שלא היה שלו מעולם, ומה בכך, ויש לדחות דכונת המשנה שאם נחשוש לזה, אין תועלת לעולם בבדיקה, וצ"ע עוד.

שאלה לפוסקים שבין חכמי הפורום, אחר שנראה מתוך דברי המתאבק שהנדון במחלוקת ראשונים, האם אפשר להקל בזה מדין ספק דרבנן לקולא ?.

בפשוטו שיטת רש"י שכל הראשונים הקשו עליה, אף בצירוף שיטת רבנו דוד, ל"ח כספק נגד כל רבותינו הראשונים ז"ל.