מעיון בדברי הפוסקים [והובא בקצרה במשנ"ב הל' חג השבועות] עולה שמנהג יזכור שורשו בקריאת עשר תעשר שבסופו מוזכר איש כמתנת ידו, ונהגו לנדור צדקה, ומזה נולד המנהג להזכיר נשמות המתים שיזכרו לטובה בזכות הצדקה, ועל כן מנהג יזכור הוא ביו"ט שני [לבד משמיני עצרת שקוראים בו עשר תעשר].
מעתה צע"ג מה מקום יש למנהג זה בארץ ישראל שאין קוראים לעולם עשר תעשר, ונתהפכו היוצרות שהצדקה באה בסיבת היזכור תחת שיבוא היזכור בסיבת הצדקה.
ולכאורה אין ראוי לנהוג מנהג זה בלא סיבה שהרי יש בו גרימת צער ביו"ט. ומעניין לציין לדברי המחזור ויטרי שכתב שכשקוראים עשר תעשר נוהגים לנדור צדקה, אבל לא יעשה כן לנשמת המתים כי יש בזה משום צער ביו"ט!
וקרוב הדבר שמנהג זה הונהג מחמת שהורגלו להזכיר נשמות בחו"ל והיה קשה בעיני העולים לבטל מנהגם. ויש לנו כיוצא בזה באמירת ותערב וניגון הכהנים בברכת כהנים של יו"ט, שאין בזה שום טעם בארץ ישראל שעולים כל יום ונשתרבב ממנהג חו"ל.