ראש חודש

[כולל יונגערמאן]

כמה שאלות בעניני ר"ח

א) ראשית שאלה פשוטה לכאורה אך מסופקני כמה יודעים התשובה עליה. מהי ביאור ב' ימי ר"ח? למה כשהחודש מלא עושים ב' ימים? והאם בזמן שבית המקדש קיים הקריבו קרבנות בב' הימים? והנה זה וודאי אינו. אלא שא"כ, למה מצינו אצל שאול המלך שחגג ב' ימי ר"ח בסעודה? (ובאמת זה ניתן להסביר כי רואים במקרא ובחז"ל שהיום ר"ח היה בואיזה ענין של חג וביטול מלאכה, אז אולי כמו בר"ה שגם בא"י עושין שתי ימים מחמת שלא ידעו מתי יקדשו והחזיקו יום הראשון בקדושה, אולי נהגו כן גם בר"ח. וכשאירע שלמעשה החודש נתקדש ביום ל' החזיקו שני יימים).

אלא שטעם זה לא מספיק למנהגינו, דממ"נ אי בקיאינן בקביעא דירחא אז גם בחודש מלא נחזיק רק יום אחד, ואי מנהג אבותינו בידינו אז גם בחודש חסר נעשה ב' ימים (כמו שאנו אכן עושים בר"ה הבא אחר חודש אלול שלפי הלוח שלנו לעולם חסר).

ב) האם בכלל יש מקורות במשנה ובש"ס לב' ימי ר"ח (נפק"מ לקריה"ת, הלל היכא דנהוג וכן ליעלה ויבוא וחיוב לחזור ולהתפלל אם שכח, תפילת המוספין). משהו אני זוכר מנדרים אבל אולי רק הר"ן מביאו שם.

ג) מה החילוק בין תפילת ערבית שאין חוזר ומתפלל אם שכח, ולא בתפילת שחרית? גם בשחרית יתכן הרבה פעמים שעדיין לא קידשו החודש. ובשלמא במנחה שעשו איזה תקנה בר"ה (ושייך לכאורה גם בשאר ראשי חדשים) שאין מקבלין מן המנחה ולמעלה, שייך לומר שמנחה באופן תמידי הוא כבר ר"ח, אבל שחרית אין הכרח. ואין לומר שבלילה משום שאין מקדשין בהכרח אי אפשר שכבר יחול דא"כ בלילה הב' שכבר קידשוהו שמים יהא חייב לחזור, ובשלמא להסוברים אכן כן מובן החילוק בין שחרית לערבית.

ד) מי ששכח בשבת בברכת המזון יעלה ויבוא, למה לא יהא חייב לחזור? כמו בתפילה, דכיון דלא סגי דלא צלי, אי שכח חייב להחזיר, אף שאין היום גורם חיוב התפילה, כמו כן נימא בשבת אף שאין ר"ח גורם חיוב האכילה יהא חייב לחזור?

והנה מסתמא רוב או כל הענינים כבר נידונו בגמ' ראשונים ופוסקים המצויים בהישג יד כל אדם, מכל מקום נא לקיים אל תמנע טוב מבעליו.

[מלך זקן וכסיל]

משהו אני זוכר מנדרים אבל אולי רק הר"ן מביאו שם.

ומהא שמעינן דבשטרות נמי כשהוא כותב ביום החדש הראשון כותב ביום החדש פלוני ואין כותבו על שם חדש שעבר ואם עשה כן השטר מוקדם ופסול שהשטר נעשה בחדש השני ויאמרו שקודם לכן נעשה שאין יום ראשון של חדש שני נקרא על שם החדש שעבר בלשון בני אדם וביום החדש השני כותב ביום שני לחדש פלוני ומחרתו יום שלישי ואם יכתוב יום שני יפסל משום מוקדם דכיון דלענין נדרים אמרי' דיום ראשון דחדש חסר ריש ירחא קרו ליה הכי נמי דיינינן בשטרות דהא לקמן בסוף פרקין מדמינן שטרות לנדרים וכן בדין דשטרות וחיובין בלשון בני אדם הן בכל מקום מיהו כתב הרשב''א ז''ל בשם התוספות דבגיטין צריך לכתוב ביום שלשים לחדש תשרי שהוא ראש חדש מרחשון כדי להחמיר: איבעיא להו כו' דיניה כהיום. דלשתרי לכשתחשך או כיום אחד דליתסר מעת לעת:

[כולל יונגערמאן]

בגמ' שם זה מבואר כמעט להדיא, הגמ' אומרת על המשנה שהנודר מחודש זה אסור כל החודש ור"ח להבא, דלכאורה פשיטא הרי ר"ח כבר שייך לחודש הבא, ומתרצת הגמ' דהחידוש הוא בחודש חסר דסד"א ר"ח לשעבר, קמ"ל כיון דקרו אינשי ריש ירחא. וגם בלי לרדת לפרטים הקטנים רואים מהגמ' שיש חילוק בין החדשים ושיש הו"א שר"ח יהיה לשעבר, וקמ"ל דסו"ס בלשון בני אדם זה כבר ראש חודש ושייך לחודש הבא ולכאורה רק ענין זה של ב' ימי ר"ח יכולים לפרש כוונת הגמ'.

[עזריאל ברגר]

א. הרמב"ם בהלכות קידוש החודש כותב שעושים את יום שלושים ראש חודש "הואיל ומקצתו ראש חודש" (ומלשונו שם ניתן לדייק שבזמן שקידשו על הראיה לא היו עושים יומיים ר"ח).
כמו"כ בענין "ממחרת החודש השני" שכתבת לפרשו כיום שני של ראש-חודש - יש מפרשים אחרת, ואומרים שהכוונה ליום ב' בחודש (עיין במפרשי המקרא).
רש"י בסוגיא ד"תנורו של עכנאי" בפירוש דברי הגמרא שהתחלף לה בין מלא לחסר כותב במפורש שרבי אליעזר נפל על פניו בל' בחודש, כיוון שנדחה ר"ח למחרתו!
בענין קרבנות המוסף - פשוט במפרשי המשנה ר"ה גבי "נתקלקלו הלווים בשיר" שעכ"פ מוסף של ר"ה לא הקריבו עד לאחר שנתקדש החודש בפועל, ומסברא נראה שה"ה בשאר ימי ר"ח, וצריך חיפוש.
ג. אולי י"ל "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו", ותפילת ערבית איננה ראויה לבילה, משא"כ שחרית. ועדיין צ"ע למה היה פשוט לגמרא שבליל ב' דר"ח טעם זה שייך ג"כ, למרות שכבר "קידשוהו שמים".

[כולל יונגערמאן]

מצאתי באתרים מסתובב נוסח זה

מן התורה אין ראש חֹדש אלא יום אחד בלבד, והוא הראשון לחֹדש החָדש. ..היה נהוג לחוג לפעמים את ראש חדש שני ימים.


אימתי חגגו ראש חדש יום אחד ואימתי שני ימים? -:


לאחר שעברו עשרים ותשעה יום מן החדש שעבר ונכנס ליל שלשים - כבר חשבוהו לראשון של החדש הבא וחגגוהו בסעודה ובשמחה. ובית דין שבירושלים היו ממתינים כל אותו הלילה וכל יום המחרת לעדים שיבואו להעיד שראו את הלבנה החדשה:


באו עדי החֹדש ביום השלשים, הקריבו קרבן מוסף באותו היום, ולמחרת היה חול. לא באו עדי החדש באותו היום, כבר לא המתינו לעדים וקדשו החדש ביום המחרת, נמצא שהוחגו שני ימים ראש חדש: והמקומות המרוחקים מירושלים, שלא הגיעו אליהם שליחי בית דין להודיע באיזה יום נקבע ראש חדש, היו חוגגים ראש חדש, מפני הספק, שני ימים בכל ראשי החדשים:


ובזמננו שאנו מקדשין ראשי חדשים לפי החשבון, אף על פי שאנו יודעים מראש מתי יחול היום הראשון של החדש הבא, עדיִן מנהג אבותינו בידינו לחוג שני ימים ראש חדש, אלא שאנו נוהגים כמנהג אבותינו שהיו נוהגים בירושלים, היינו מקצת החדשים - שני ימים, ומקצתם - יום אחד בלבד:

וזה בערך כמו ששיערתי, אלא שעדיין קשה למה בר"ה כן החזיקו בב' ימים אף שחודש אלול תמיד חסר, ובפשיטות יש לחלק דר"ה שאסור במלאכה החמירו יותר.

וכמובן עצם הדבר צריך מקור. וכפי שכבר הביאו משמע בפשטות ברש"י וכן בקצת מפרשי המקרא לא כן.

[עזריאל ברגר]

מצאתי באתרים מסתובב נוסח זה

מן התורה אין ראש חֹדש אלא יום אחד בלבד, והוא הראשון לחֹדש החָדש. ..היה נהוג לחוג לפעמים את ראש חדש שני ימים.


אימתי חגגו ראש חדש יום אחד ואימתי שני ימים? -:


לאחר שעברו עשרים ותשעה יום מן החדש שעבר ונכנס ליל שלשים - כבר חשבוהו לראשון של החדש הבא וחגגוהו בסעודה ובשמחה. ובית דין שבירושלים היו ממתינים כל אותו הלילה וכל יום המחרת לעדים שיבואו להעיד שראו את הלבנה החדשה:


באו עדי החֹדש ביום השלשים, הקריבו קרבן מוסף באותו היום, ולמחרת היה חול. לא באו עדי החדש באותו היום, כבר לא המתינו לעדים וקדשו החדש ביום המחרת, נמצא שהוחגו שני ימים ראש חדש: והמקומות המרוחקים מירושלים, שלא הגיעו אליהם שליחי בית דין להודיע באיזה יום נקבע ראש חדש, היו חוגגים ראש חדש, מפני הספק, שני ימים בכל ראשי החדשים:


ובזמננו שאנו מקדשין ראשי חדשים לפי החשבון, אף על פי שאנו יודעים מראש מתי יחול היום הראשון של החדש הבא, עדיִן מנהג אבותינו בידינו לחוג שני ימים ראש חדש, אלא שאנו נוהגים כמנהג אבותינו שהיו נוהגים בירושלים, היינו מקצת החדשים - שני ימים, ומקצתם - יום אחד בלבד:

וזה בערך כמו ששיערתי, אלא שעדיין קשה למה בר"ה כן החזיקו בב' ימים אף שחודש אלול תמיד חסר, ובפשיטות יש לחלק דר"ה שאסור במלאכה החמירו יותר.

וכמובן עצם הדבר צריך מקור. וכפי שכבר הביאו משמע בפשטות ברש"י וכן בקצת מפרשי המקרא לא כן.

נשמע לי סגנון של ספר התודעה. סברתו יפה וכן הדעת נוטה בשטחיות, ולכן הבאתי את המקורות הנגדיים.

[אוצר החכמה]

בראש השנה יש טעם אחר משום שגם כשקבעו את היום השני בוודאות נהגו את שני הימים קודש כמו שביאר רבא בתחילת ביצה (ה ב) ובתוספות שם.

[עזריאל ברגר]

בראש השנה יש טעם אחר משום שגם כשקבעו את היום השני בוודאות נהגו את שני הימים קודש כמו שביאר רבא בתחילת ביצה (ה ב) ובתוספות שם.

דווקא המקרה שגרם לקבוע את שני הימים קודש (שנתקלקלו הלוויים בשיר) - מתאים לכל ראש חודש!
ואת"ל שנהגו קודש ביום השלושים לכל חודש לענין איסור הספד ותענית וכיו"ב - לכאורה היה מקום לתקנת ריב"ז בכל חודש ולא רק בר"ה, ועצ"ע.

[המעיין]

לא. בגלל שאין מושג של קדושה אחת ביום שאינו יום טוב.

[עזריאל ברגר]

לא. בגלל שאין מושג של קדושה אחת ביום שאינו יום טוב.

אני לא מדבר על קדושה אחת.
אני מדבר על עצם הענין של להמשיך לנהוג קודש ביום הראשון גם כאשר יודעים שלא יתקדש החודש עד מחר (עיין תוס' שם).
לדוגמא: אם נניח שגם בר"ח רגיל אין מקבלים עדים כאשר אין זמן להקריב את קרבן המוסף של היום, ונניח שלוקח שעה להקריב קרבן מוסף וכו', ואנו נמצאים חצי שעה לפני השקיעה ועדיין לא באו עדים (או שבאו עכשיו) - האם עכשיו מותר להספיד?

[אוצר החכמה]

תקנת ריב"ז היא להיפך שמקבלים עדות החודש כל היום, רק רבא מעיר שגם אחרי תקנת ריב"ז יש מציאות של המצב הקודם שצריכים לנהוג קדושה בשני הימים.
וכדברי המעיין שנוהגים אותו היום זה דווקא בר"ה כתב רש"י שם במשנה ר"ה ל ב על נוהגים אותו היום קודש ולמחרת. בראש השנה קאי וכולי.

[אוצר החכמה]

בעצם אני לא מבין בכלל מה אתה רוצה. הדין של שני ימים טובים של גלויות לא נתקן רק ביום טוב (אין דין שני ימים של ר"ח בחו"ל) לכן בראש השנה שזה יו"ט יש את הדין הכללי של שני ימים טובים של גלויות ולכן אנו נוהגים את יום ראש השנה ביום וביום שאחריו. אע"פ שזה מקרה שלא נהגו בו יומים בזמן הבית כי אלול יש בו רק כט ימים. וכשם שאנו נוהגים ב ימים ביו"ט של פסח וביו"ט של סוכות בכל שנה. ההסבר של רבא הוא למה זה קדושה אחת ולא שתי קדושות כמו בכל יו"ט שני.

מה שאנו עושים שני ימים ר"ח במקרה שיש ל יום בחודש שעבר זה עניין אחר כי אז עשו שני ימים גם במקדש ולא בחו"ל משום ספק שיבואו העדים ביום הראשון.

[עזריאל ברגר]

מה שאנו עושים שני ימים ר"ח במקרה שיש ל יום בחודש שעבר זה עניין אחר כי אז עשו שני ימים גם במקדש ולא בחו"ל משום ספק שיבואו העדים ביום הראשון.

על זה בדיוק הדיון כאן, ורש"י כותב במפורש שלא כדבריך (ראה לעיל).

[אוצר החכמה]

אם כוונתך לרש"י על ר' אליעזר הוא לא כותב לא כדברי אלא כן כדברי. אם כוונתך לרש"י אחר תסביר לי בבקשה למה אתה מתכוון.

בזמן הבית נהגו שני ימים, הראשון נהגו מספק עד שנודע שלא יהיה היום ר"ח, והשני נהגו רק אם לא נתקדש הראשון היינו שהיה ל בחודש שעבר.
כיוון שאז נהגו מספק במקדש את חלקו של היום ר"ח גם אנחנו עושים אותו ר"ח. (לא ראיתי את לשון הרמב"ם בפנים אבל אולי זה כוונת מה שהבאתם בשמו)
כל זה אין לזה קשר לר"ה שהוא מדין שני יו"ט של גלויות שזה עניין אחר לגמרי.

[אוצר החכמה]

כל מה שכתבתי לגבי ר"ח אתה עצמך כתבת למעלה, כך שאינך צריך לדידי ולכוותי. רק הקשית על זה מראש השנה ועל זה השבתי לך שראש השנה זה עניין אחר כי הוא נובע מהדין של שני ימים של גלויות שזה עניין אחר לגמרי.

[עזריאל ברגר]

ראשית לתועלת המעיינים אביא את שני המקורות כלשונם:

יום שלושים, לעולם עושין אותו ראש חודש בחשבון זה: אם היה החודש שעבר חסר, יהיה יום שלושים ראש החודש הבא. ואם היה החודש שעבר מלא, יהיה יום שלושים ראש חודש, הואיל ומקצתו ראש חודש, ויהיה תשלום החודש המלא שעבר; ויהיה יום אחד ושלושים ראש החודש הבא, וממנו הוא המניין, והוא יום הקביעה. ולפיכך עושין ראשי חודשים בחשבון זה, חודש אחד יום אחד בלבד, וחודש אחד שני ימים

בין מלא לחסר - סבורה היתה שיהא החדש חסר וקבוע ביום ל' ולא יפול ביום החדש על פניו והיה מלא ולא נקבע עד יום שלשים ואחד ולא נזהרה בו ביום ל' ונפל על פניו

סברתך (שנהגו ראש חודש עד להחלטה שהחודש מתעבר) אכן מיישבת את הכל, ובפרט את לשון הרמב"ם "הואיל ומקצתו ראש חודש", כלומר:
הואיל ובפני בית-דין תמיד היה נהוג שיום שלושים הוא כראש חודש מתחילת הלילה לפחות עד סמוך לשקיעה, אז גם לנו היה ראוי לנהוג כן, אלא שאין זה מתאים שיהיה מקצתו ראש-חודש ולכן נוהגים שכולו ראש-חודש.
נהניתי מההסבר, ואולי אכניס אותו למהדורה הבאה של הביאור שלי על הל' קידוש החודש (אם תעביר לי בפרטי את שמך - אוכל לכתוב דבר בשם אומרו).

[כולל יונגערמאן]

לכאורה הכוונה במקצתו ר"ח שמקצת יום ל' לעולם היא אחר המולד.

ואני חושב עכשיו שאין ראיה ממעשה דר"א, אולי היה זה בשעת מנחה סמוך לשקיעה כשכבר היה א"א לקבל עדות החודש והיא חשבה שלמעשה נקבע היום ר"ח.

אוצר, השאלה מר"ה היתה למה נוהגים בא"י שני ימים הגם שאלול בעצם הוא חודש חסר, ולא נוהגים להחזיק שני ימים ר"ח בחודש חסר. אף שבאותן מקומות בא"י שנהגו יום שני קודש מחמת שלא הספיקו השליחים להגיע בעצם היום ולספר להם שהוא חול, והלא אותן מקומות נהגו כן גם בר"ח
במה שנוגע בר"ח. וכשם שבר"ה נמשכין דייקא אחר אותן מקומות נעשה כן גם בכל ר"ח אף חודש חסר. וע"ז כתבתי שיש לחלק בין איסור מלאכה לדיני יעלה ויבוא.

ואולם לפי דבריך שרק במקדש נהגו ב' ימי ר"ח ובמדינה כלל לא, אז לא שייך לימשך אחר מנהג מקומות אחרים רק אחר מנהג שבמקדש.

[עזריאל ברגר]

לכאורה הכוונה במקצתו ר"ח שמקצת יום ל' לעולם היא אחר המולד.

א. זה לא "לעולם" - לדוגמא תמוז ה' תשע"ח (בחיפוש מהיר בקלוח מצאתי את זה).
ב. פעמים רבות המולד הוא בכ"ט ולפעמים בכ"ח כידוע לבקיאים בהלכות לוח-השנה.
ג. ואם הוא אחר המולד - למה זה אומר שצריך לחגוג בו ר"ח, וכי אנו חוגגים את המולד?

ואני חושב עכשיו שאין ראיה ממעשה דר"א, אולי היה זה בשעת מנחה סמוך לשקיעה כשכבר היה א"א לקבל עדות החודש והיא חשבה שלמעשה נקבע היום ר"ח.

לפי הביאור של אוצר - ניתן להעמיד כך. לפי מה שחשבתי בהתחלה - שלא נהגו בקדושת ר"ח עד שהתקדש בפועל - אז זה אחרת לגמרי.

אוצר, השאלה מר"ה היתה למה נוהגים בא"י שני ימים הגם שאלול בעצם הוא חודש חסר, ולא נוהגים להחזיק שני ימים ר"ח בחודש חסר. ומה השייכות ליו"ט של גליות השאלה על א"י.

יו"ט שני של ר"ה הוא כיו"ט שני של גלויות כמעט לכל דבר. לדוגמא זה שלא מניחים בו תפילין (עקרו חז"ל מ"ע מדאורייתא בשב ואל תעשה, כידוע).

[בין הזמנים]

בענין ב' ימי ראש חודש אצל שאול.
עי' שם במפרשים דמשמע שלא היו שני ימים ראש חודש, ולשון 'החודש השני' שכתוב שם הכונה ליום ב' בחודש. וז''ל המצודות

חדש מחר. רצה לומר : ראש חדש, והיה מדרך כל אוכלי שלחן המלך, לבוא בו אל השולחן ולא יעדרו, אבל בשאר הימים היה מי מהם לפעמים נמנע מלבוא : ואנכי וכו'. דרכי לשבת עם המלך לאכול על שולחנו : ושלחתני. רצה לומר : לזאת העצה היעוצה, שהיום תשלחני להסתר היום ומחר, ומחרתו עד הערב עד עת תוכל להודיעני אחר הסעודה : {ו} אם פקוד. אם יזכור בי לשאול עלי, אז תשיב לומר שנשאל ממני ללכת לעירו על הזבח הקבוע לבני משפחתו בכל שנה [ וחשב כי בזולת ראש חדש לא ישאל עליו, כי אין הדבר קבע לבוא בכל יום, ואף בראש חדש לבד, לא ישאל, בחשבו שמקרה הוא, וכאשר היה באמת שחדל לשאול בראש חדש, אולם כשלא יבוא בראש חודש וגם ביום שלאחריו, אז קרוב הדבר שישאל עליו ]

[עזריאל ברגר]

יש לי בבית ספר מקראות גדולות עם "פירוש רבינו ישעיה" והוא כותב כך:

ויהי ממחרת החודש השני - פירוש שני ימים היה ראש חודש. החודש שעבר היה מלא כמו שאנו עושים עכשיו ומקדשים ראש חודש שני ימים יום שלושים ויום אחד ושלושים. יום שלושים כדי לקדשו בזמנו ויום ל"א למנינו. ותרגם והוה ביומא דבתרוהי דהוא עיבור ירחא. שיום ל"א הוא מורה על יום שלושים שהוא של חודש שעבר ונתעבר להיות מלא

[אנונימי]

כמה שאלות בעניני ר"ח

א) ראשית שאלה פשוטה לכאורה אך מסופקני כמה יודעים התשובה עליה. מהי ביאור ב' ימי ר"ח? למה כשהחודש מלא עושים ב' ימים? והאם בזמן שבית המקדש קיים הקריבו קרבנות בב' הימים? והנה זה וודאי אינו. אלא שא"כ, למה מצינו אצל שאול המלך שחגג ב' ימי ר"ח בסעודה? (ובאמת זה ניתן להסביר כי רואים במקרא ובחז"ל שהיום ר"ח היה בואיזה ענין של חג וביטול מלאכה, אז אולי כמו בר"ה שגם בא"י עושין שתי ימים מחמת שלא ידעו מתי יקדשו והחזיקו יום הראשון בקדושה, אולי נהגו כן גם בר"ח. וכשאירע שלמעשה החודש נתקדש ביום ל' החזיקו שני יימים)

.בקצרה כיון שספרים אין איתי
על הטעם לעשיית ראש חודש שני ימים ועל קדמותו עיין שו"ת תשב"ץ ח"א סימן קנ"ג שו"ת הרי"ד סימן לב ושבלי הלקט סימן קסח ושו"ת תשב"ץ וע"ע כאן http://asif.co.il/?wpfb_dl=1858 .
וע"ע בעמק ברכה מה שהביא ע"ז מהרבה אחרונים אם הוא כעין ספיקא דיומא ומשום שנוהגים יום ראשון קדש כמ"ש בתשב"ץ או משום שהמולד חל בין שניהם [וכבר הקשה הגר"ח קנייבסקי בשקל הקדש שאי"ז תמיד].

[בין הזמנים]

יש לי בבית ספר מקראות גדולות עם "פירוש רבינו ישעיה" והוא כותב כך:

ויהי ממחרת החודש השני - פירוש שני ימים היה ראש חודש. החודש שעבר היה מלא כמו שאנו עושים עכשיו ומקדשים ראש חודש שני ימים יום שלושים ויום אחד ושלושים. יום שלושים כדי לקדשו בזמנו ויום ל"א למנינו. ותרגם והוה ביומא דבתרוהי דהוא עיבור ירחא. שיום ל"א הוא מורה על יום שלושים שהוא של חודש שעבר ונתעבר להיות מלא

עלה בדעתי השערה כזאת, גם רש''י כתב:

הנה חדש מחר. חידוש הלבנה, וכל אוכלי שולחן המלך אין נמנע איש מלבא ביום טוב אל הלחם

ולכאו' למה כתב רש''י 'חידוש הלבנה' ולא 'ראש חודש', אך עפ''י האמור יבואר, דאותו חודש היה מלא מחמת איחור העדים לבוא, אך למעשה ביום ל' היה חידוש הלבנה ע''פ חשבון ולא ע''פ הראיה! והנה סעודה בזמנם לא היו יכולים לאחר ההכנה לדחותו ביום, הרי ודאי שמנהג המלך היה לזמן אורחים ליום חידוש הלבנה עפ''י חשבון, ואז אם לא באו עדים הרי לא היו מפסידים את הסעודה [שלא היו יכולים לשמר את הבשר וכדו' מיום לחבירו] ולכן כל המוזמנים באו לסעוד על שולחן המלך.
ונמצא דאכן 'במקרה' באותו חודש היה 'יום החודש' שהוא יום חידוש הלבנה, ו'החודש השני' שרק לו היה קדושת ר''ח, וממילא אין להוכיח שהיו נוהגים ב' ימים ר''ח.
תקנו אותי אם כתבתי דברים שאינם ניתנים להאמר.

[כולל יונגערמאן]

יש לי בבית ספר מקראות גדולות עם "פירוש רבינו ישעיה" והוא כותב כך:

ויהי ממחרת החודש השני - פירוש שני ימים היה ראש חודש. החודש שעבר היה מלא כמו שאנו עושים עכשיו ומקדשים ראש חודש שני ימים יום שלושים ויום אחד ושלושים. יום שלושים כדי לקדשו בזמנו ויום ל"א למנינו. ותרגם והוה ביומא דבתרוהי דהוא עיבור ירחא. שיום ל"א הוא מורה על יום שלושים שהוא של חודש שעבר ונתעבר להיות מלא

אכן וכן תירגם יונתן וגם הרד"ק הביאו ונוטה לדבריו. והנה פשטות הכתובים כן שבר"ח לא נפקד מקום איש מהסעודה ואי יום השני הוא סתם יום מה ה"יחוס" עמו ולמה לא יפקד מקום איש.

[כולל יונגערמאן]

לכאורה הכוונה במקצתו ר"ח שמקצת יום ל' לעולם היא אחר המולד.

א. זה לא "לעולם" - לדוגמא תמוז ה' תשע"ח (בחיפוש מהיר בקלוח מצאתי את זה).
ב. פעמים רבות המולד הוא בכ"ט ולפעמים בכ"ח כידוע לבקיאים בהלכות לוח-השנה.
ג. ואם הוא אחר המולד - למה זה אומר שצריך לחגוג בו ר"ח, וכי אנו חוגגים את המולד?

הנקודה היא לא המולד. רצף דברי הרמב"ם הם שבאמת כל חודש היא כט וחצי יום, רק שבא בקבלה שאין עושין חדשים אלא ימים שלמים, וממילא נצרך לעשות חודש אחד מלא וחודש אחד חסר, ומ"מ יום השלשים תמיד ר"ח מפני שבאמת חציו היה צריך להיות ראש חודש אלא שאין מונין שעות לחדשים.

ואני באמת חוכך לומר שלפי הרמב"ם ראש חודש האמור בתורה בחודש מלא הכוונה לשני ימים ואכן מקריבין קרבנות. וכל סוגיות הש"ס מיירי או מיו"ט של ר"ה או מהתחלת חודש הבא ולא על עצם היום. ואפ"ל גם שבוודאי כל עוד מקדשין ע"פ הראיה לא שייך חשבון זה. אבל אם למשל יבנה ביהמ"ק בלי סמוכין לקדש החודש אז עושין ר"חב' הימים מן התורה.

שוב מצאתי במפרשי הרמב"ם בהיברו בוקס מי שכתב כן שהרמב"ם דייק בלשונו "לפי חשבון זה" לאפוקי כשמקדשין ע"פ הראיה. (ולפי זה מובן שפיר כל הסוגיות בגמ' דשם מיירי ממקדשין ע"פ הראיה אבל לפי חשבון זה - שהוא הל"מ כשאין סמוכין ושייך גם אי ביהמ"ק קיים כדכתיבנא - באמת יש ב' ימים).

ובספר אחר שם (שהם וישפה - מישהו מכיר?) דוחה האפשרות שהרמב"ם נתכוון להמנהג בימים ההם, והבין כמו שכתבתי שזה בעצם דין בר",ח שיש ב' ימים כיון שבכל אופן מקצתו ר"ח. אלא שמק' על טעם זה דלכאורה אם חודש שעבר היה חסר נמצא שעכשיו ביום ל' כולו עדיין לא כלה חודש שעבר וגם מקצתו אינו ר"ח.