פורום אוצר החכמה

כמד' שהקדמונים הרבו להקל ע"פ דברי הגמ' "דבדרבנן הלך אחר המיקל" ובדורות האחרונים ממעטים להשתמש בכלל זה וצ"ע.

הגר"י שפירא (דעת יהודה אות כה) עיקר ההנחה שלך כאילו בכל מחלוקת בדרבנן הולכים להקל אינה נכונה , ואם למדת פוסקים ומשנ"ב תראה כי בדרך כלל נקטינן לחומרא כתררוויהו ורק בשעת הדחק מקילינן וגם יש לדעת כי בכל קולא יש לפעמים חומרא, ויש תמיד חשש כי נקל בשתי קולות דסתרי אהדדי.

ראה שו"ע קס סעיף יא.
ומ"א סימן י סקי"א ובמ"ב ס"ק כז.
ובמל"מ בכורות פ"ד ה"א ד"ה והנני חוזר.
ובמחלוקת הראשונים אם מותר לכתחילה לספור העומר בביה"ש. ראה בסימן תפט ס"ב ובביאור הגר"א שם.

מי נקרא אצל כ"ת 'קדמונים'?
אם הכוונה מהאמוראים ואילך, בד"כ דנו וניסו להכריע ככל יכלתם, ורק כשבאו למסקנה שאין להכריע נזקקו לכלל זה.
וגם הראשונים נהגו באותו דרך.
והאחרונים הרבה פעמים החזיקו עצמם שאינם יכולים למצות הדיון, והוי חסרון ידיעה, ברור שאם בכל מחלוקת בין שני חיבורים נתפוס כהמיקל, לא תישאר תורה.

א. ברור דבמחלו' החכמים שקולים הרי הדין להקל.
ב. במקום שאחד הצדדים עדיף הרי צריך לפסוק כהעדיף ובשעת הדחק אפ' להקל, ומסת' שזהו מה שראית בספרי הפוסקים. עדיפות היא בין במנין ובין בסברא).
ג. לצערינו בציבור חסר המודעות לכללי ההוראה וכגון דבמחלו' דאוריתא חייבים להחמיר אם אין האחד רבו. ולהרבה פוסקים היינו אפי' רוב הפוסקים עומדים בצד אחד כל שלא דנו פא"פ ל"ח רוב.
ורק בהל' שבת כמה מחלו' בדאוריתא מצינו שהרבה מקילים בהם שלא כדין.

והוא רחום יכפר עוון כי לכל העם בשגגה

א. יש מחלוקת בפוסקים האם ספד"ר הוא היתר גמור (שחכמים לא ציוו כלל על הספק) או שעדיין יש טעם ועניין להחמיר אלא שאינו חובה. כמדומה שאותם פוסקים סוברים כהצד השני.
ב. לאור סעיף א, נראה שהם העדיפו להחמיר כשזה קל. וכן, כשהמחלוקת די שקולה וכדומה. ועוד כהנה וכהנה.

אמנם כמדומה שהרב עובדיה זצ"ל החזיר לכלל זה את עטרתו הישנה, לפחות אצל הרבנים ההולכים בשיטתו או בשיטה קרובה יחסית.

אתמול שמעתי בשיעור שיש לחלק בזה בין ספק דרבנן לבין חשש דרבנן, וכל מחלוקת היא חשש דרבנן ובזה מחמירים פעמים רבות

גם בגמרא ברוב המקרים לא מקילים בספק דרבנן.
מלבד אבל ועירובין שבהם הכלל להקל תמיד.

הרי גזרו על הדמאי גם במעשר דרבנן, ועוד כמה וכמה מקומות.
וזה אחד הכללים שהיוצא מן הכלל בהם רבה על הכלל.
השאלה היא לא למה אנו לא מקילים, אלא מה כוונת הכלל הזה בכלל כיון שמלכתחילה לא הלכו אחר הכלל הזה באופן הפשוט שאנו מבינים אותו.

יאיר1 כתב:גם בגמרא ברוב המקרים לא מקילים בספק דרבנן.
מלבד אבל ועירובין שבהם הכלל להקל תמיד.

האמוראים סמכו הרבה על שיקול דעתם ועל מסורות שהיו בידיהם. זה לא כמו אדם שלא יכול להכריע ויש לפניו שתי דעות.

יאיר1 כתב:הרי גזרו על הדמאי גם במעשר דרבנן, ועוד כמה וכמה מקומות.

זה כמו שברכה על יו"ט שני אינה סותרת את דין ספק ברכות להקל.

יאיר1 כתב:וזה אחד הכללים שהיוצא מן הכלל בהם רבה על הכלל.
השאלה היא לא למה אנו לא מקילים, אלא מה כוונת הכלל הזה בכלל כיון שמלכתחילה לא הלכו אחר הכלל הזה באופן הפשוט שאנו מבינים אותו.

כמדומה שלא צריך להפליג כ"כ לאור שתי המחלוקות האמורות למעלה - האם יש טעם להחמיר בדרבנן, והאם מחלוקת הפוסקים נחשבת ספק דרבנן.

העיקר בכל מחלוקת בין דאורייתא ובין דרבנן הוא להגיע לעיקר הדין, ולא לדון בו משום ספק וכיוצא.

כמדומה בסוגיא בעירובין לו עולים יסודות שאין כל ספק דרבנן לקולא

פשוט שיש להקל בספק דרבנן וכפי שמבואר הרבה פעמים בש"ס ופוסקים, ואף בהקדמת המ"ב כתב שהשו"ע לא פירש איזה דבר הוא מדאורייתא ואיזה דבר הוא מדרבנן ונ"מ לענין ספק. ובהמשך כתב שגם להחמיר תמיד אינו פתרון שהרבה פעמים הוא חומרא דאתי לידי קולא. ופירש דלכן כתב ספרו לבאר דברים אלו. הרי שהמ"ב סבר שהיודע מה דרבנן יוכל לסמוך על כך להקל במקום ספק, ומסר זה לקוראי ספרו.
אמנם מצינו בש"ך שכתב בפלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר (בסוף סי' רמב)
"ועוד שהרי יש כמה ספיקות דרבנן להחמיר כמו שכתבתי בדיני ס"ס דין י"ט וגם במרדכי פרק החולץ כתב תשובת רבינו ברוך דאשכחן דפליגי בספק דרבנן ופסקינן להחמיר ועוד דיש כמה דברים שהם דרבנן ונוגעים באיסור דאורייתא ומי יפריש ביניהם."
אך הש"ך עצמו בכללי ספק ספיקא ובשאר מקומות סמך על הכלל דספק דרבנן לקולא ולא ביטלו לגמרי רק שקבע בזה כללים. ועכ"פ בסוגי דברים שהתבארו בחז"ל ופוסקים שפיר עבדינן לקולא.
וכיוצ"ב כשנחלקו ב' חכמים השוים בדרבנן נפסק דעבדינן כמיקל, ושהמחמיר כדברי שניהם עליו נאמר שהכסיל בחושך יהלך. ובזמנינו רבו המחמירים כתרוייהו. ומתקיים הפסוק בזמנינו בהידור רב.
ואלו וכיוצא באלו נגרמו ממה שנתמעטו היודעים דרכי הסוגיא והפסק, ונסמכים על ספרי קיצורים ומלקטים ושמועות.

יבנה כתב:פשוט שיש להקל בספק דרבנן וכפי שמבואר הרבה פעמים בש"ס ופוסקים, ואף בהקדמת המ"ב כתב שהשו"ע לא פירש איזה דבר הוא מדאורייתא ואיזה דבר הוא מדרבנן ונ"מ לענין ספק. ובהמשך כתב שגם להחמיר תמיד אינו פתרון שהרבה פעמים הוא קולא דאתי לידי קולא. ופירש דלכן כתב ספרו לבאר דברים אלו. הרי שהמ"ב סבר שהיודע מה דרבנן יוכל לסמוך על כך להקל במקום ספק, ומסר זה לקוראי ספרו.

אמנם הוא עצמו הביא בדין קומקומוס של חמין בשבת (שבת מ' ע"ב) את מחלוקת רש"י ותוספות בביאור העניין, והסיק שלפי אחד מתוך שני הפירושים בתוספות יש להחמיר בבקבוק חם ואילו לפי רש"י והפירוש האחר בתוספות יש להקל, ואעפ"כ כתב (בלי נימוק מיוחד) שיש להקל רק במקום צורך גדול. ומן הסתם יש דוגמאות שכאלו למכביר.

עדיאל ברויאר כתב:

יבנה כתב:פשוט שיש להקל בספק דרבנן וכפי שמבואר הרבה פעמים בש"ס ופוסקים, ואף בהקדמת המ"ב כתב שהשו"ע לא פירש איזה דבר הוא מדאורייתא ואיזה דבר הוא מדרבנן ונ"מ לענין ספק. ובהמשך כתב שגם להחמיר תמיד אינו פתרון שהרבה פעמים הוא קולא דאתי לידי קולא. ופירש דלכן כתב ספרו לבאר דברים אלו. הרי שהמ"ב סבר שהיודע מה דרבנן יוכל לסמוך על כך להקל במקום ספק, ומסר זה לקוראי ספרו.

אמנם הוא עצמו הביא בדין קומקומוס של חמין בשבת (שבת מ' ע"ב) את מחלוקת רש"י ותוספות בביאור העניין, והסיק שלפי אחד מתוך שני הפירושים בתוספות יש להחמיר בבקבוק חם ואילו לפי רש"י והפירוש האחר בתוספות יש להקל, ואעפ"כ כתב (בלי נימוק מיוחד) שיש להקל רק במקום צורך גדול. ומן הסתם יש דוגמאות שכאלו למכביר.

ממה שהתיר לצורך גדול מבואר שמעיקר הדין סבר דשרי רק שחשש לכתחילה מאיזה טעם. ושמא משום דסבר שהוא דבר שאין בו צורך ודבר של מותרות, ובכה"ג ראוי לחוש לשיטת תוס', וכעין שמצינו בברכות ל. דלר' ששת רשאי לומר תפילת הדרך מהלך, אך כשהוצרך להמתין לר' חסדא שסובר דעומד עמד מהיות טוב אל תקרא רע.
או שמא היה לו טעם אחר.
לפי חיפוש במ"ב ספיקא דרבנן לקולא באופניו השונים מוזכר כ86 פעמים, הרי שהרבה להשתמש בזה.

יבנה כתב:

עדיאל ברויאר כתב:

יבנה כתב:פשוט שיש להקל בספק דרבנן וכפי שמבואר הרבה פעמים בש"ס ופוסקים, ואף בהקדמת המ"ב כתב שהשו"ע לא פירש איזה דבר הוא מדאורייתא ואיזה דבר הוא מדרבנן ונ"מ לענין ספק. ובהמשך כתב שגם להחמיר תמיד אינו פתרון שהרבה פעמים הוא קולא דאתי לידי קולא. ופירש דלכן כתב ספרו לבאר דברים אלו. הרי שהמ"ב סבר שהיודע מה דרבנן יוכל לסמוך על כך להקל במקום ספק, ומסר זה לקוראי ספרו.

אמנם הוא עצמו הביא בדין קומקומוס של חמין בשבת (שבת מ' ע"ב) את מחלוקת רש"י ותוספות בביאור העניין, והסיק שלפי אחד מתוך שני הפירושים בתוספות יש להחמיר בבקבוק חם ואילו לפי רש"י והפירוש האחר בתוספות יש להקל, ואעפ"כ כתב (בלי נימוק מיוחד) שיש להקל רק במקום צורך גדול. ומן הסתם יש דוגמאות שכאלו למכביר.

ממה שהתיר לצורך גדול מבואר שמעיקר הדין סבר דשרי רק שחשש לכתחילה מאיזה טעם. ושמא משום דסבר שהוא דבר שאין בו צורך ודבר של מותרות, ובכה"ג ראוי לחוש לשיטת תוס', וכעין שמצינו בברכות ל. דלר' ששת רשאי לומר תפילת הדרך מהלך, אך כשהוצרך להמתין לר' חסדא שסובר דעומד עמד מהיות טוב אל תקרא רע.
או שמא היה לו טעם אחר.

על מהיות טוב אי אפשר לכתוב שמותר רק במקום צורך גדול. ועוד, שבקבוק חם משמש להקלת כאבי בטן, ועל זה נסובה הברייתא בשבת, ודבר שכזה ודאי אינו בגדר "דבר שאין בו צורך ודבר של מותרות" כדברי מר.

יבנה כתב:לפי חיפוש במ"ב ספיקא דרבנן לקולא באופניו השונים מוזכר כ86 פעמים, הרי שהרבה להשתמש בזה.

86 זה יחסי!
מאות ואולי אלפי פעמים הוא מחמיר בדרבנן.
וכפי הדוגמא המצויינת שברויאר הביא ישנם רבות רבות, ולא ק במ"ב אלא גם בגמרא ובראשונים.
מי שיחזיק את השאלה הזו בראש כמה שנים, בתוך כדי לימודו יווכח עד כמה הכלל הזה אינו כפי ההבנה הפשוטה.

יאיר1 כתב:וכפי הדוגמא המצויינת שברויאר הביא ישנם רבות רבות, ולא רק במ"ב אלא גם בגמרא ובראשונים.

לגבי הגמרא והראשונים, שעוד היה להם הרבה מאוד מרחב של הכרעה מהשיקול דעת האישי בין הצדדים, אני לא מקבל את התחושה שאתה מעלה. הכלל הזה חל רק כשאדם לא יודע להיכן הדין נוטה.