פורום אוצר החכמה

בברכות ה' א' איתא: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, וכו'.
משמע, שיש אפשרות לנצח את היצר הרע, גם בלי לימוד התורה.
וצ"ע, דבקידושין ל' ב' איתא בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ואם אין אתם עוסקים בה אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ובמסילת ישרים פ"ה האריך לבאר, שאין שום עצה ורפואה ליצה"ר בשום פו"א אלא התורה לבדה, עי"ש. וצ"ע.

הגמרא בקידושין מדברת באופן כללי על ההתגברות על היצר (בראתי יצה"ר), בגמרא בברכות מדובר על מקרה של אדם שיצרו תקפו ומנסה להשקיטו, לפעמים די בהרגזת היצה"ט ולפעמים צריך דברים אחרים וגם עסק התורה לא די בו כמבואר שם עד שיזכיר לו יום המיתה.

אוצר החכמה כתב:הגמרא בקידושין מדברת באופן כללי על ההתגברות על היצר (בראתי יצה"ר), בגמרא בברכות מדובר על מקרה של אדם שיצרו תקפו ומנסה להשקיטו, לפעמים די בהרגזת היצה"ט ולפעמים צריך דברים אחרים וגם עסק התורה לא די בו כמבואר שם עד שיזכיר לו יום המיתה.

קצת דחוק לפ"ז הלשון לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר, שהמשמעות היא שמדובר על מלחמה תמידית מול היצה"ר, ואעפ"כ ישנה אפשרות לעשות זאת בלי לימוד תורה.
ועיין לשון הזוהר פרשת מקץ [דף קצג עמוד א] בגין כן אבעי ליה לב"נ לארגזא יצריה כל יומא לאדכרא קמיה ההוא יומא דייקום בדינא דמלכא דקא עאלין ליה תחות ארעא לאתרקבא ונשמתא אתפרשא מניה, ותנן לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וישתדל אבתריה אי אזיל מניה יאות ואי לאו ישתדל באורייתא דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא אי אזיל מוטב ואי לאו ידכר ליה יומא דמותא בגין לתברא ליה
משמע גם מלשונו, שמדובר במלחמה תמידית על היצה"ר, ולא במקרה חד פעמי, ואעפ"כ יש אפשרות לעשות זאת בלא תורה. ואכן הזהר עצמו מסיים, דלית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא, והיינו שאין כמו התורה לשבור את היצה"ר, אבל מ"מ ישנה אפשרות כזאת.

הביטוי לעולם כל כך מצוי בכל מיני הקשרים שלא נראה לי שאפשר לדייק שמשמע על מלחמה תמידית ולהקשות
בכל מקרה להבנתך הקושיה העיקרית היא להיפך שמשמע שיכול להיות שלא מנצח עם התורה.

זה לא קשה, כי ודאי יתכן שרפואת התורה לא תועיל לאדם מסויים, אלא בצירוף זכירת יום המוות. אך הקושיא היא איך יתכן להתגבר בלי תורה, לפי דברי המס"י שאין שום אפשרות בעולם להתגבר אלא ע"י תורה, עי"ש בלשונו.

[בחיפוש אחרי משהו אחר נתקלתי במקרה במה שהביא אי"ס מאמת ואמונה פה.]

צטוט מתוך פרי צדיק עם מובאות וביאורים, על ר"ח שבט א.

ו'לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא' (זוהר מקץ רב.).

ובביאורים

לשון הזוהר "ותנן לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וישתדל אבתריה, אי אזיל מניה יאות, ואי לאו ישתדל באורייתא (ראה ברכות ה.), דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא ...". והיינו דבדברי הזוהר חזינן שאין שום עצה אחרת נגד היצר אלא התורה בלבד. (וכל שאר העצות המובאות בגמ' ברכות ובזוהר שם בהמשך, הם רק לאחר שכבר עוסק בתורה, ובנוסף על כך). וכפי שמדגיש רבינו (תקנת השבין עמ' ה) "כי רק התורה תבלין ליצר הרע ואי אפשר זולת זה". ורבינו מביא זאת כאן, כהקדמה להמשך דבריו, שאף שאר הגדרים המובאים נגד היצר, אף הם נצרכים לתורה.

אישי כתב:

אוצר החכמה כתב:הגמרא בקידושין מדברת באופן כללי על ההתגברות על היצר (בראתי יצה"ר), בגמרא בברכות מדובר על מקרה של אדם שיצרו תקפו ומנסה להשקיטו, לפעמים די בהרגזת היצה"ט ולפעמים צריך דברים אחרים וגם עסק התורה לא די בו כמבואר שם עד שיזכיר לו יום המיתה.

קצת דחוק לפ"ז הלשון לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר, שהמשמעות היא שמדובר על מלחמה תמידית מול היצה"ר, ואעפ"כ ישנה אפשרות לעשות זאת בלי לימוד תורה.

לעולם, בכל התמודדות, זו "עזרה ראשונה" טובה כנגד היצר כשהוא מתעורר. אבל ברור שמכוח התורה יש לו את הדעת והכוח להרגיז את היצר הטוב על הרע. ועי' בדברי המסיל"ש עצמו שברור שהוא לא מתכוון שדווקא בשעה שהיצר מתעורר אז יזכר האדם לעסוק בתורה וזה יציל אותו.

בענין כח התורה להתגבר על היצה"ר, רצוני להביא לפני הת"ח ביאור מחודש בדברי הגמ', ולשמוע חו"ד.
עירובין י"ג ב': ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו.
על מאמר זה יש להקשות ג' קושיות:
א. הרי כתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, וזה קאי על בריאת האדם, ואיך יתכן לומר שאינו נוח לאדם?
ב. מה שייך לומר שנוח לו לאדם שלא נברא, הרי אם לא היה נברא לא היה קיים, ולמי היה נוח?
ג. מה נ"מ למעשה במחלוקת זו, עד שנחלקו ב' שנים ומחצה, וכי נחלקו על דבר שלא היה ולא נברא?
ונראה לבאר:
ב"ש וב"ה נחלקו על בריאת גוף האדם, אם נוח לו בכך יותר מאשר להיות נשמה בלי גוף. דמחד גיסא י"ל, שע"י הגוף אין לו מנוחה ממלחמת היצר, ומאידך גיסא י"ל, שכח הדעת אלים יותר מכח היצר, ואדרבה נוח לו בכך, שמתענג בשבירת המידות. אכן עמדו למנין ומצאו, שאצל רובם יפה כח היצר מכח הדעת, ואין נוח לו במצב זה של מלחמת היצר.
ומעתה מיושבים ג' הקושיות:
א. דודאי טובה היא לאדם במה שנברא, כדי שיקבל שכר על בחירתו בטוב, אבל מ"מ הוא נזקק למלחמה תמידית נגד יצרו, ואין לו מנוחה מחמת כן.
ב. מה שאמרו נוח לו שלא נברא, היינו נוח לו בזמן שהיה נשמה בלא גוף, והיה מתענג בהשגת הדעת, בלא יצה"ר.
ג. הנ"מ למעשה היא מה שאמרו: עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. כלומר, דאם היו מכריעים שנוח לו משנברא, לא היה צריך לעיין ולפשפש במעשיו, שהרי יפה כח הדעת מכח היצר, ואין לו אלא להגביר חיל בלימוד התורה, וממילא יתבטל היצר. אכן עכשיו שהוכרע שנוח שלא נברא, וכלומר שכח היצר גדול מכח הדעת, א"א לו להתגבר על יצרו, אלא ע"י התבוננות תמידית ופשפוש המעשים, שרק בדרך זו יוכל להנצל מיצה"ר.
נמצינו למדים: שנחלקו ב"ש וב"ה, אם יש בכח האדם להתגבר על יצרו ע"י לימוד התורה לבד, והגברת כח הדעת, או שנצרך הוא לפשפוש המעשים ועיונם תמיד, ונמנו וגמרו, שרוב בני אדם א"א להם אלא ע"י מוסר ופשפוש המעשים.

מתוך אורות התורה למרן הראי"ה קוק זצ"ל פרק י"א
פיסקה ח':
"התורה דוקא היא היא תבלין ליצר הרע ולא שום השגה עולם
ולא שום הרגשות עליונות
"בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" אמנם התורה צריכה
להתפשט בכל בחינותיה ואז אורה מאיר בכל ההשגות ובחינות
ומדות רוח הקדש וגלויים וכיוצא בזה וכשהם מאירים באור התורה
מתברכת היא התורה מאוד והיצר הרע בעצמו הולך ומתעלה"

פיסקה ט': התורה היא רפואה כללית לכל בשרו מתקנת בעומק את כל החיים כולם על ידי
התרבות ציורי התורה ואור חייה מתעלה האדם והעולם כולו בלא אור התורה בכל המון
החזיונות ורגשי היראה והתפלה יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם מעלה את באשו
ורקבונו אף על פי שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהיה גדולה ואיתנה אמנם
לפי המדה שהתורה מתחברת אל ההופעה מתגלה טובה ויפעת קדשה ושם שמים
מתקדש וגבורת הקודש עושה חיל

פרק י"ב:
ו. אל יחשוב אדם שאפשר לחיות חיים רוחניים בלא אור התורה כשם שאי אפשר
לחיות בלא אור ואויר בלא מזון ומשתה עוד יותר ויותר מזה אי אפשר לחיות בלא חיות
התורה ואם רואים אנו בני אדם רחוקים מן התורה וחיים באמת מדת רוחניותם היא רק
לפי אותו הערך שהם קשורים אל התורה או אל אותם שהם חיים חיי התורה או שיש
בהם בסתר נשמתם איזה אוצר של ירושה מהשפעת חיי התורה שאבותיהם זכו להם
בדורות קדומים ותלמידי חכמים העומדים בסוד ד' דינם עם רזי תורה כדין כל העם עם
כלל התורה הם מוכרחים לקבל חייהם היסודיים על ידי שפעת סתרי תורה

ז. כשם שאין כנסת ישראל מוציאה אל הפעל את סגולותיה כי אם בארץ ישראל כן
אין אדם מישראל מוציא את סגולותיו הרוחניות כי אם על ידי התורה שהיא הארץ
הרוחנית המתאימה לסגולת הנשמה הישראלית כל המדעים דומים הם לחוץ לארץ
ביחושם אל הגידול הנשמתי אשר לישראל

לשון רש"י בסנהדרין דף קיא: ד"ה ומתגבר ביצרו: מרגיז יצר טוב על יצר הרע, אם היצר הרע אמר לו עשה עבירה זו לא דיו שנמנע מן העבירה אלא הולך ועושה מצוה.
משמע באמת כדברי הרב אוצר החכמה, שמדובר בהתגברות בשעת מעשה.

אישי כתב:בענין כח התורה להתגבר על היצה"ר, רצוני להביא לפני הת"ח ביאור מחודש בדברי הגמ', ולשמוע חו"ד.
עירובין י"ג ב': ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו.
על מאמר זה יש להקשות ג' קושיות:
א. הרי כתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, וזה קאי על בריאת האדם, ואיך יתכן לומר שאינו נוח לאדם?
ב. מה שייך לומר שנוח לו לאדם שלא נברא, הרי אם לא היה נברא לא היה קיים, ולמי היה נוח?
ג. מה נ"מ למעשה במחלוקת זו, עד שנחלקו ב' שנים ומחצה, וכי נחלקו על דבר שלא היה ולא נברא?
ונראה לבאר:
ב"ש וב"ה נחלקו על בריאת גוף האדם, אם נוח לו בכך יותר מאשר להיות נשמה בלי גוף. דמחד גיסא י"ל, שע"י הגוף אין לו מנוחה ממלחמת היצר, ומאידך גיסא י"ל, שכח הדעת אלים יותר מכח היצר, ואדרבה נוח לו בכך, שמתענג בשבירת המידות. אכן עמדו למנין ומצאו, שאצל רובם יפה כח היצר מכח הדעת, ואין נוח לו במצב זה של מלחמת היצר.
ומעתה מיושבים ג' הקושיות:
א. דודאי טובה היא לאדם במה שנברא, כדי שיקבל שכר על בחירתו בטוב, אבל מ"מ הוא נזקק למלחמה תמידית נגד יצרו, ואין לו מנוחה מחמת כן.
ב. מה שאמרו נוח לו שלא נברא, היינו נוח לו בזמן שהיה נשמה בלא גוף, והיה מתענג בהשגת הדעת, בלא יצה"ר.
ג. הנ"מ למעשה היא מה שאמרו: עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. כלומר, דאם היו מכריעים שנוח לו משנברא, לא היה צריך לעיין ולפשפש במעשיו, שהרי יפה כח הדעת מכח היצר, ואין לו אלא להגביר חיל בלימוד התורה, וממילא יתבטל היצר. אכן עכשיו שהוכרע שנוח שלא נברא, וכלומר שכח היצר גדול מכח הדעת, א"א לו להתגבר על יצרו, אלא ע"י התבוננות תמידית ופשפוש המעשים, שרק בדרך זו יוכל להנצל מיצה"ר.
נמצינו למדים: שנחלקו ב"ש וב"ה, אם יש בכח האדם להתגבר על יצרו ע"י לימוד התורה לבד, והגברת כח הדעת, או שנצרך הוא לפשפוש המעשים ועיונם תמיד, ונמנו וגמרו, שרוב בני אדם א"א להם אלא ע"י מוסר ופשפוש המעשים.

יפה מאד!

על הקושיא הראשונה ידועה תירוץ העולם, שכן יש טוב ערב ומועיל כידוע, ואכן בריאת האדם הנה באמת "טוב" מאוד, אבל "נוח", היה נוח יותר לאדם אילו לא נברא כלל

1. האם הקב"ה העמיד מבריאת העולם ועד רגע זה יהודי בנסיון של יצר הרע שהוא לא יכול להתגבר עליו ? - לא. (מלבד המבואר בספרים אודות מקרים חריגים כיהודה, המלאך הממונה וכו').
2. האם יש יהודים שיכולים לצאת ידי תלמוד תורה ע"י קרי"ש שחרית וערבית ? - כן.
3. האם היהודים מסעיף 2 יש להם פטור מהתגברות על היצה"ר, שלא ע"י מצוות ת"ת ? - לא.

אוצר החכמה כתב:

אישי כתב:... עד שנחלקו ב' שנים ומחצה...

יפה מאד!

שפתיים ישק !
ובזה מיושב לי מה שכתב הרה"צ ר' אביגדור מילר זצ"ל על מאחז"ל זה : "שתי שנים ומחצה נחלקו" ובלשונו הזהב (המתורגמת): אנו יכולים לתאר לעצמינו כמה כרכים עבי כרס של הגות עברו בשנתיים וחצי הללו בין 2 בתי המדרש הגדולים של בית שמאי ובית הלל.
אפשר להוסיף, שאחר שנתיים ומחצה, כל אחד מהתלמידים נשאר בעמדתו לאחר חשבון-הנפש הנוקב שעשה עם עצמו, לבדוק מה הסך הכללי - המאזן של רווח מול הפסד. שנים של מחקר מעמיק בכוחות הנפש, יצר הרע מול יצר הטוב.
לאחר שנתיים וחצי, לכל אחד היתה עמדה ברורה - ממנה הוא לא זז,
ואז "נמנו וגמרו" - אמרו אה"נ יש 2 גישות,אולם מה הרוב ? - הרוב נוח לו וכו'