עתניאל בן קנז כתב:מגן אברהם סימן רעד ס"ק ב
כתב הרא"ש פ' ערבי פסחים טעימו מידי וכו', ועל מה שלא היו אוכלין בליל שבת לא היה מקפיד דיכול לקיים ג' סעודות למחר עכ"ל. ועסי' רצ"א, וכ"מ סימן ער"א ס"ו, וע"ש בב"י בשם הר"ן ורא"ש.
ומכל מקום צריך לשתות יין אחר הקידוש, כמ"ש סי' ער"ג ס"ה.
וכן משמע בפ' כל כתבי דף קי"ט, דאמרינן 'לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאין צריך אלא לכזית, ולעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת וכו''. וכי היכא דההיא דמוצאי שבת אינה חובה כל כך, הוא הדין בערב שבת.
ומ"מ יש להחמיר, דהא אפי' מבעוד יום אסור לאכול כדי שיאכל בלילה לתיאבון, כמ"ש סי' רמ"ט.
אלא דאין חובה כל כך, ואם יש קצת אונס יכול לדחות הסעודה עד למחר. ובלבד שיקדש היום כמ"ש סימן ער"ג ס"ה
מה שהביא המג"א ראייה מפרק כל כתבי, לכאו' אינה ראייה כל כך, דהא כל המימרא עוסקת בעניין סידור השולחן, ובזה באמת אין חובה כל כך. אבל לסעוד שפיר אפשר לומר שיש חובה גמורה יותר מבסעודה רביעית.
ובאשר לעיקר הדין - לדעת בה"ג באמת אין צורך לחלק את הסעודות לפי היום. אולם לכאורה יש להביא כמה ראיות שהיה פשוט לתנאים שמחלקים לפי היום (אם כי אין הכרח שחובה לחלק כך):
משנה שבת פט"ז מ"ב
כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות בשחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מזון סעודה אחת
תלמוד בבלי שבת קיח ע"א
תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה.
וכן היה פשוט לאמוראים, עי' שם בגמרא בכל הדיון בדעת ר' חידקא ורבנן, שפשוט שהוא אוכל באורתא.
[ועי' ברא"ש שבת פט"ז סי' ה, שהוכיח מהברייתא דלא כבה"ג לעניין סעודה שלישית, שצריכה להיות דווקא לאחר המנחה. ולפי דבריו, לפום ריהטא, נראה שהיה לו להוכיח כן גם לעניין סעודת הערב!]