הוראות חכמים בשוק החיים
פורסם: א' יוני 07, 2015 12:00 am
היהורים בענין הוראת חכם בשוק החיים
הנהגת החיים עפ"י התורה נחלקת לשניים. החלק האחד והוא הברור, אלו מצוות התורה המעשיות, כמו שבת, תפילין, ציצית וכדו'. אלו מצוות מוגדרות למעשים מסוימים, וידוע לאדם מה חובתו ומה דינו, וכאשר נולד ספק שואלים לחכם, ונוהגים כדבריו. אבל ישנם מצוות והנהגות שאין הם מעשים מוגדרים שהורתה עליהם התורה אם לאיסור ואם להיתר, אך משמעותם רבה לבנין האמונה, לירא"ה, לאהבת ה', ושאר עניני דעות וחובת הלבבות. אלו הנהגות שבהרבה אופנים השפעתם על האדם רבה מאוד, ולעיתים ספיקות רבים ועדינים המצריכים לשקול במאזני ההגיון. ובעוד הוראת חכם בספיקות המעשים היא דבר ברור ומקובל, הרי ההוראה בעניני הדעות ודרכי ההנהגה הנכונה עמומה. ויל"ד על שני ענינים. ראשית, אם מחויב האדם המסתפק בדרכי הנהגתו לשאול את החכם. והשנית, אם מחויב הוא לציית אל החכם כפי שמחויב הוא לציית להכרעת החכם בכל ההוראות. אמנם ודאי יש כח ביד חכמים לגזור גזירות ולתקן תקנות, ומחויבים כל ישראל לציית אל דברי החכמים, וגם בזה יש לעיין, מיהו הראוי לגזור גזירה ולתקן תקנה, אם רשאי לזה כל חכם או דוקא בי"ד, וזהו ענין לשעצמו, מ"מ ענינינו הוא לגבי היחיד אם צריך לשאול בענינים אלו את החכם.
והנה מתוך העיון במקרא, לא מצינו בכתבי הקודש שיזכירו נוהג זה ללכת אצל החכם להורות בענינים אלו. בפר' ההוראה בפר' שמיני נאמר 'ולהורות וכו' את כל החוקים', סתם ולא פירש הכתוב עוד. וכן בפר' כי יפלא, הוזכר בתחילה מיני ספיקות שונים, ובגמ' בסנהדרין ביארו את הספיקות הללו, ואין מוזכר שם ספק בהנהגת החיים.
התלמוד כל ענינו הוא ההוראה, (וכמו שד' חז"ל ולהורתם זו התלמוד), ולא מצינו בש"ס הוראה ליחיד על הנהגת החיים, אלא הוראות באו"ה או תקנות וגזירות.
והנה אף בבי"ד הגדול היה מתפקידם להורות לבנ"י ולמלך בנ"י בעניני ציבור כללים, (כמו יציאה למלחמה וכדו'), אך ג"כ הרי"ז ענינים כללים ציבוריים. וכן מש"כ החזו"א בענין זה הוא על כה"ג. מכל הני לא מצינו שהחכמים מורים לציבור בעבודת ה' המיוחדת לכל אדם.
ועי' דברי הגר"א במשלי טז ד כי בימים עברו היו הולכים אצל הנביא לדרוש כל אחד את ענינו, ולאחר שבטלה הנבואה הרי שרוח הקודש מפעמת בלב כל איש, ולא אמר כי לאחר שבטלה רוה"ק ילך אצל חכם. (ונראה מדבריו כי לענין זה יש אצל כל אדם בחינת רוח הקודש).
ולכאו' נראה כי הנה בכדי להורות לאדם על הנהגתו האישית, הרי מן הצורך כי יכיר המורה היטב נפש השואל, ודבר זה אינו שייך במורה הוראה. ואדרבא האדם בעצמו הוא המכיר נפשו והוא ידע מה ירוממו, ומה יפחיתו. ועל כן לא מצינו כי ישאלו לחכמים בהנהגת האדם, אלא אדרבא זהו רצון ה' שידע האדם מצבו, והוא יורה לעצמו.
משא"כ בכל ההלכות אשר בהם קיימים הנחיות ברורות השייכות לכל אדם באשר הוא, ע"ז שייך תורת ההוראה שיורה חכם את תלמידו.
ולבאר הדברים על מכונם, נביא כדוגמא. איש ישראלי אשר חלה, והרי הוא מתלבט מה ינהג למעשה, אם אכן ראוי לו להשתדל ברפואות או להאמין באלוקיו ולבטוח בו, והרי הוא ניגש אל החכם אשר יורהו עיצה בזה. לכאו' אין החכם יכול להשיבו שהרי התשובה היא כי השואל צריך לבדוק בנפשו, אם אכן הוא בעל ביטחון כראוי, ודבר זה לעולם לא יוכל החכם לשער נפש השואל. וכהנה רבות.
בא וראה הלוא הלכה פסוקה היא כי חולה רשאי להתנהג כפי תחושת לבבו ומאכילין אותו ביוה"כ עפ"י דבריו, ואף שגדולי הרופאים עומדים מנגד. משום שגם המומחה הגדול, לא יצדק לעולם ופעמים ישגה, ומאידך האדם הוא בעל יכולת הבחנה עצמית מעולה מעבר לסיפטומים חיצונים, ולכך מתנהגים עימו כפי דבריו. והלוא הדברים ק"ו ומה אם בחולי הגוף כך, הלוא הדברים ק"ו בחולי הנפשות, שלב ידע מרת נפשו, ורק אלוקיו ידע יותר ממנו מצבו וצרכיו, שמסתב' כי הנהגת האדם מסורה לו.
ואמנם בשנים האחרונות חדר למחנינו הנוהג ללכת לשאול גם שאלות הנהגה אישיות. ולכאו' מקור הנהגה הגיע זו מהחסידים, שם הרבי הוא המורה לאדם לכל אשר יעשה כל ימי חייו (ובאמת לא ניתן שלא להיפלא על חלק מאנשי החסידות היאך יאמינו במי שאין בו דעת ה' ותורתו, אלא זכות אבות בלבד..אמנם ודאי ישנם אדמורי"ם המופלגים בדעת ה' ותורתו ולא עליהם תלונתינו), והגישה הזו הגיעה מהחסידים ומתוכם נכנס גם למחנינו. אבל ברור הדבר שלא היה כן מנהג ישראל במשך הדורות. ואמנם בוודאי שניתן להיועץ בת"ח כי התורה מחכימתו, וכמו שאמרו חז"ל באבות 'ונהנין ממנו בעיצה ותושיה', אך אי"ז חובה כי לא נמסר תחום זה לחכמים מהטעם האמור. וכמו"כ בודאי מי שהוא נבוך בהחלטה, רשאי לשמוע אל דברי החכמים ולהיועץ בהם, ולהחליט עפי"ז, אך בוודאי אף אם שמע דברי החכמים אין הוא מחויב לדבריהם, ולו יחוש בלבבו כי עצתם נכונה למצבו רשאי להחליט לבדו, ואין בזה תורת חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר כפי כל הלכות או"ה. (ואמנם בוודאי שיש מה להשכיל מהחכמים, מאידך יש לידע כי אם ירגיל האדם לתלות כל מעשיו בחכמים אחרים, ויניח לשכלו מלהנהיגו, הרי שיסור מלבבו כל תחושת האחריות על מעשיו, ויש בזה חיסרון למתבונן).
ועוד נראה כי מצוות הלב כמו האמונה האהבה והיראה וכו', נכתבו בתורה כציווים כלליים לאדם, ולא סוימו בפרטים מסוימים. (ואמנם חז"ל הגדירו מעשים מסוימים בכדי לקנות מידות ודעות אלו, כמו שתיקנו חובת אמירת מאה ברכות בכל יום משום יר"ש). ולא משום שמצוות אלו קלות הן, אלא אדרבא הם עיקר החיים, ועליהם כל עבודת האדם במשך כל חייו, אלא שצורת עבודת האדם בהם הרי אינדוידואלית, ולא ניתן לקבוע בהם מסמרות ומעשים קבועים לכל הנבראים. ע"כ יכאב כל לב על חוסר מודעות בני ישראל (החיים בזה"ז) למצוות אלו, ולרום ערכם כי רק ע"י תוצאות חיים, אושר ועונג ביצירה העכשוית, וביצירה הצפונה.
אשמח לקבל הערות או הארות
rachelik4795@gmail.com
הנהגת החיים עפ"י התורה נחלקת לשניים. החלק האחד והוא הברור, אלו מצוות התורה המעשיות, כמו שבת, תפילין, ציצית וכדו'. אלו מצוות מוגדרות למעשים מסוימים, וידוע לאדם מה חובתו ומה דינו, וכאשר נולד ספק שואלים לחכם, ונוהגים כדבריו. אבל ישנם מצוות והנהגות שאין הם מעשים מוגדרים שהורתה עליהם התורה אם לאיסור ואם להיתר, אך משמעותם רבה לבנין האמונה, לירא"ה, לאהבת ה', ושאר עניני דעות וחובת הלבבות. אלו הנהגות שבהרבה אופנים השפעתם על האדם רבה מאוד, ולעיתים ספיקות רבים ועדינים המצריכים לשקול במאזני ההגיון. ובעוד הוראת חכם בספיקות המעשים היא דבר ברור ומקובל, הרי ההוראה בעניני הדעות ודרכי ההנהגה הנכונה עמומה. ויל"ד על שני ענינים. ראשית, אם מחויב האדם המסתפק בדרכי הנהגתו לשאול את החכם. והשנית, אם מחויב הוא לציית אל החכם כפי שמחויב הוא לציית להכרעת החכם בכל ההוראות. אמנם ודאי יש כח ביד חכמים לגזור גזירות ולתקן תקנות, ומחויבים כל ישראל לציית אל דברי החכמים, וגם בזה יש לעיין, מיהו הראוי לגזור גזירה ולתקן תקנה, אם רשאי לזה כל חכם או דוקא בי"ד, וזהו ענין לשעצמו, מ"מ ענינינו הוא לגבי היחיד אם צריך לשאול בענינים אלו את החכם.
והנה מתוך העיון במקרא, לא מצינו בכתבי הקודש שיזכירו נוהג זה ללכת אצל החכם להורות בענינים אלו. בפר' ההוראה בפר' שמיני נאמר 'ולהורות וכו' את כל החוקים', סתם ולא פירש הכתוב עוד. וכן בפר' כי יפלא, הוזכר בתחילה מיני ספיקות שונים, ובגמ' בסנהדרין ביארו את הספיקות הללו, ואין מוזכר שם ספק בהנהגת החיים.
התלמוד כל ענינו הוא ההוראה, (וכמו שד' חז"ל ולהורתם זו התלמוד), ולא מצינו בש"ס הוראה ליחיד על הנהגת החיים, אלא הוראות באו"ה או תקנות וגזירות.
והנה אף בבי"ד הגדול היה מתפקידם להורות לבנ"י ולמלך בנ"י בעניני ציבור כללים, (כמו יציאה למלחמה וכדו'), אך ג"כ הרי"ז ענינים כללים ציבוריים. וכן מש"כ החזו"א בענין זה הוא על כה"ג. מכל הני לא מצינו שהחכמים מורים לציבור בעבודת ה' המיוחדת לכל אדם.
ועי' דברי הגר"א במשלי טז ד כי בימים עברו היו הולכים אצל הנביא לדרוש כל אחד את ענינו, ולאחר שבטלה הנבואה הרי שרוח הקודש מפעמת בלב כל איש, ולא אמר כי לאחר שבטלה רוה"ק ילך אצל חכם. (ונראה מדבריו כי לענין זה יש אצל כל אדם בחינת רוח הקודש).
ולכאו' נראה כי הנה בכדי להורות לאדם על הנהגתו האישית, הרי מן הצורך כי יכיר המורה היטב נפש השואל, ודבר זה אינו שייך במורה הוראה. ואדרבא האדם בעצמו הוא המכיר נפשו והוא ידע מה ירוממו, ומה יפחיתו. ועל כן לא מצינו כי ישאלו לחכמים בהנהגת האדם, אלא אדרבא זהו רצון ה' שידע האדם מצבו, והוא יורה לעצמו.
משא"כ בכל ההלכות אשר בהם קיימים הנחיות ברורות השייכות לכל אדם באשר הוא, ע"ז שייך תורת ההוראה שיורה חכם את תלמידו.
ולבאר הדברים על מכונם, נביא כדוגמא. איש ישראלי אשר חלה, והרי הוא מתלבט מה ינהג למעשה, אם אכן ראוי לו להשתדל ברפואות או להאמין באלוקיו ולבטוח בו, והרי הוא ניגש אל החכם אשר יורהו עיצה בזה. לכאו' אין החכם יכול להשיבו שהרי התשובה היא כי השואל צריך לבדוק בנפשו, אם אכן הוא בעל ביטחון כראוי, ודבר זה לעולם לא יוכל החכם לשער נפש השואל. וכהנה רבות.
בא וראה הלוא הלכה פסוקה היא כי חולה רשאי להתנהג כפי תחושת לבבו ומאכילין אותו ביוה"כ עפ"י דבריו, ואף שגדולי הרופאים עומדים מנגד. משום שגם המומחה הגדול, לא יצדק לעולם ופעמים ישגה, ומאידך האדם הוא בעל יכולת הבחנה עצמית מעולה מעבר לסיפטומים חיצונים, ולכך מתנהגים עימו כפי דבריו. והלוא הדברים ק"ו ומה אם בחולי הגוף כך, הלוא הדברים ק"ו בחולי הנפשות, שלב ידע מרת נפשו, ורק אלוקיו ידע יותר ממנו מצבו וצרכיו, שמסתב' כי הנהגת האדם מסורה לו.
ואמנם בשנים האחרונות חדר למחנינו הנוהג ללכת לשאול גם שאלות הנהגה אישיות. ולכאו' מקור הנהגה הגיע זו מהחסידים, שם הרבי הוא המורה לאדם לכל אשר יעשה כל ימי חייו (ובאמת לא ניתן שלא להיפלא על חלק מאנשי החסידות היאך יאמינו במי שאין בו דעת ה' ותורתו, אלא זכות אבות בלבד..אמנם ודאי ישנם אדמורי"ם המופלגים בדעת ה' ותורתו ולא עליהם תלונתינו), והגישה הזו הגיעה מהחסידים ומתוכם נכנס גם למחנינו. אבל ברור הדבר שלא היה כן מנהג ישראל במשך הדורות. ואמנם בוודאי שניתן להיועץ בת"ח כי התורה מחכימתו, וכמו שאמרו חז"ל באבות 'ונהנין ממנו בעיצה ותושיה', אך אי"ז חובה כי לא נמסר תחום זה לחכמים מהטעם האמור. וכמו"כ בודאי מי שהוא נבוך בהחלטה, רשאי לשמוע אל דברי החכמים ולהיועץ בהם, ולהחליט עפי"ז, אך בוודאי אף אם שמע דברי החכמים אין הוא מחויב לדבריהם, ולו יחוש בלבבו כי עצתם נכונה למצבו רשאי להחליט לבדו, ואין בזה תורת חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר כפי כל הלכות או"ה. (ואמנם בוודאי שיש מה להשכיל מהחכמים, מאידך יש לידע כי אם ירגיל האדם לתלות כל מעשיו בחכמים אחרים, ויניח לשכלו מלהנהיגו, הרי שיסור מלבבו כל תחושת האחריות על מעשיו, ויש בזה חיסרון למתבונן).
ועוד נראה כי מצוות הלב כמו האמונה האהבה והיראה וכו', נכתבו בתורה כציווים כלליים לאדם, ולא סוימו בפרטים מסוימים. (ואמנם חז"ל הגדירו מעשים מסוימים בכדי לקנות מידות ודעות אלו, כמו שתיקנו חובת אמירת מאה ברכות בכל יום משום יר"ש). ולא משום שמצוות אלו קלות הן, אלא אדרבא הם עיקר החיים, ועליהם כל עבודת האדם במשך כל חייו, אלא שצורת עבודת האדם בהם הרי אינדוידואלית, ולא ניתן לקבוע בהם מסמרות ומעשים קבועים לכל הנבראים. ע"כ יכאב כל לב על חוסר מודעות בני ישראל (החיים בזה"ז) למצוות אלו, ולרום ערכם כי רק ע"י תוצאות חיים, אושר ועונג ביצירה העכשוית, וביצירה הצפונה.
אשמח לקבל הערות או הארות
rachelik4795@gmail.com