טעמא דקרא
פורסם: ה' אוגוסט 06, 2015 10:40 pm
מזה תקופה אני נבוך בענין טעמא דקרא.
מחד נחלקו ר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא (והיינו להוציא נפק"מ עפ"י דרישת טעם הענין, אבל למידרש להבנת המצוה ודאי אפשר).
אבל פעמים רבות אנחנו לכאו' דורשים בלימוד התורה טעמא דקרא. ולדוגמא ידועה החקירה בריש ב"ק אם חיוב האדם בנזקי ממונו זהו מצד היות הממון שלו או מצד שלא שמר על הממון. והנה בתורה כתבו 'וכי יגח שור איש את שור רעהו', אינני חושב שאפשר להגדיר שהדיון הוא מה כתוב בתורה, כי וודאי כתוב בתורה שור איש שמשמעותו שור של איש, והיינו שלו. אלא שלכאו' הדיון הוא בהבנת חיוב האדם על נזק השור, שאין טעם לחייב אדם על נזקי שורו אא"כ מצד היותו מחויב לשומרו וממילא הנזק מחמתו וכו'. (ומחקירה זו תבוא נפק"מ למי שבידו שור אך אינו שלו). לכאו' חקירה זו איננה בפרשנות הטקסט שבתורה אלא בהבנת שורש וסיבת החיוב הראויה. ולכאו' הלוא לא דרשינן טעמא דקרא, ומהו כל הנידון הלזה. וגם מי שיערער על דוגמא זו, וידחק שזהו דיון בפרשנות הטקסט ולא טעמי חיוב מ"מ יש דוגמאות רבות בעיון הישיבתי שהם לכאו' חופפות לנושא הזה, ואמרתי אחכמה לדעת ענין טעמא דקרא.
ועוד, שגם במושג הגדרות (מה שמכונה 'מה ולא למה') הרבה פעמים הלמה נמצא בתוך המה, כי במה אפשר להכניס אין סוף אפשרויות בלתי מסתברות, ורק הלמה מצמצם את האפשרויות לאפשרויות ספורות. ז"א שכן יש משקל להבנת הטעם כאשר אנו באים לחקור בגדר הענין. האם אכן ישנו כלל שלא דרשינן אבל כאשר הנידון הוא מה ההגדרה, כן הענין נבחן לפי טעמו.
בקי'צר אני מחפש לדעת אם יש כללים נוספים מעבר לבסיס אי דרשינן טעמא דקרא או לא דרשינן.
מחד נחלקו ר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא (והיינו להוציא נפק"מ עפ"י דרישת טעם הענין, אבל למידרש להבנת המצוה ודאי אפשר).
אבל פעמים רבות אנחנו לכאו' דורשים בלימוד התורה טעמא דקרא. ולדוגמא ידועה החקירה בריש ב"ק אם חיוב האדם בנזקי ממונו זהו מצד היות הממון שלו או מצד שלא שמר על הממון. והנה בתורה כתבו 'וכי יגח שור איש את שור רעהו', אינני חושב שאפשר להגדיר שהדיון הוא מה כתוב בתורה, כי וודאי כתוב בתורה שור איש שמשמעותו שור של איש, והיינו שלו. אלא שלכאו' הדיון הוא בהבנת חיוב האדם על נזק השור, שאין טעם לחייב אדם על נזקי שורו אא"כ מצד היותו מחויב לשומרו וממילא הנזק מחמתו וכו'. (ומחקירה זו תבוא נפק"מ למי שבידו שור אך אינו שלו). לכאו' חקירה זו איננה בפרשנות הטקסט שבתורה אלא בהבנת שורש וסיבת החיוב הראויה. ולכאו' הלוא לא דרשינן טעמא דקרא, ומהו כל הנידון הלזה. וגם מי שיערער על דוגמא זו, וידחק שזהו דיון בפרשנות הטקסט ולא טעמי חיוב מ"מ יש דוגמאות רבות בעיון הישיבתי שהם לכאו' חופפות לנושא הזה, ואמרתי אחכמה לדעת ענין טעמא דקרא.
ועוד, שגם במושג הגדרות (מה שמכונה 'מה ולא למה') הרבה פעמים הלמה נמצא בתוך המה, כי במה אפשר להכניס אין סוף אפשרויות בלתי מסתברות, ורק הלמה מצמצם את האפשרויות לאפשרויות ספורות. ז"א שכן יש משקל להבנת הטעם כאשר אנו באים לחקור בגדר הענין. האם אכן ישנו כלל שלא דרשינן אבל כאשר הנידון הוא מה ההגדרה, כן הענין נבחן לפי טעמו.
בקי'צר אני מחפש לדעת אם יש כללים נוספים מעבר לבסיס אי דרשינן טעמא דקרא או לא דרשינן.