פורום אוצר החכמה

האם המושג אלו ואלו דא"ח הוא מושג שגם אנו מתיחסים אליו, וזה נפק"מ אם האוסר יכול להאכיל את המתיר דבר שלדעתו אסור. (וכן איפכא) כיון דלכ"א ההלכה כהשגתו.
או"ד זהו מושג אלוקי השייך למערכת השמיים, אבל אנחנו בהאי עלמא מתיחסים שיש אמת אחת, ואין שני הצדדים אמתיים.

בגמ' נאמר שב"ש וב"ה הודיעו זה לזה כדי שלא ייכשלו באסור להם

ציטוט ממאמר שתחת ידי

לשון הגמ' "'בעלי אספות' - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם, היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר 'כולם נתנו מרעה אחד' - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".
והנה בביאור ענין 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', כיצד יתכן בשני שיטות חלוקות לגמרי ששניהם אמת. יש אריכות גדולה בדברי המפרשים. [ראה ריטב"א (ערובין יג:), ומסקנתו שיש סוד בדבר. וראה של"ה הק' (תולדות אדם, בית חכמה תליתאה, סי' רפב ואילך) שהאריך טובא בביאור הענין, דכל שיטה יש לה שורש לפי בחינתה למעלה. וראה גם בדברי האריה"ק (שער הכוונות ר"ה דרוש א' בפלוגתא דר"א ור"י) דכל א' לפי בחינתו. וראה עוד בריקאנטי (יתרו כ, א), משנת חסידים (חלק עולם קטן, פי"ד), מהר"ל (באר הגולה, באר הראשון פ"ו) ועוד. ואכמ"ל].
אמנם הפירוש הפשוט המתאים ברוב המקומות, שאכן שני הסברות צודקות, אלא שכל א' מתאים לגבי ענין אחר. וכדברי רש"י ז"ל (כתובות נז. ד"ה הא קמ"ל, והובא רבות באחרונים) "... כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא, אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתירא, ומר יהיב טעמא לאיסורא. מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא. ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא, וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט".

בברכה המשולשת כתב:בגמ' נאמר שב"ש וב"ה הודיעו זה לזה כדי שלא ייכשלו באסור להם

וכך נפסק ברמ"א יו"ד סי' קי"ט ס' ז'- "מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור". וע"ש בש"ך ס"ק כ' שהאריך בפרטיו.

בברכה המשולשת כתב:בגמ' נאמר שב"ש וב"ה הודיעו זה לזה כדי שלא ייכשלו באסור להם

הוא שואל הפוך, האם האוסר מותר לו את האסור לו למי שסובר שמותר לו.

בברכה המשולשת כתב:בגמ' נאמר שב"ש וב"ה הודיעו זה לזה כדי שלא ייכשלו באסור להם

כמדומני שהגמ' שם מדברת מ"ט לא פרשו זמ"ז, וזה כ"א מצידו, אבל לא מוכרח שיש בעיה לאחר להאכיל דבר האסור לו. אבל מד' הרמ"א הנ"ל לכאו' יש ראיה.

יעויין חולין קיא: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי.

ונוגע גם לשאלת אמירה לישראל במחלוקת- כגון פתיחת בקבוקים וכה"ג

שבט הלוי ח"א סי' נ"ג כותב שגם הסובר שדבר אסור, אסור לומר למי שסובר שהוא מותר לעשותו עבורו, ואוסר לו ליהנות מכך. והביא ראיה ממ"א סי' רס"ג ס"ק ל"ג. הנידון שלו הוא במי שסובר לענין שבת כר"ת מצד הדין, והסתפק במי שרק מחמיר כן. וכן אסר במי שצם ב' ימים של יוה"כ.

סוכה דף י ע"ב בריטב"א מחלק שאיסור הניכר לחבירו מותר שהרי אם לא יחפוץ לא יאכלהו. ועוד כתב שם שאם נפסק הלכה לא כמוה וודאי יש בו לפני עוור.

במאור השבת ליאדלר כרכים א' ב' וד' דן עם רש"ז אוירבך אם אשכנזי יכול לומר לספרדי להחזיר בשבת קדרה באופן שאסור לאשכנזי, ובכרך א' גם הביא תשובת הציץ אליעזר בענין. בהערות שם דן באריכות בענין והביא דברי השדי חמד ואגרות משה ע"ש.

יבנה כתב:במאור השבת ליאדלר כרכים א' ב' וד' דן עם רש"ז אוירבך אם אשכנזי יכול לומר לספרדי להחזיר בשבת קדרה באופן שאסור לאשכנזי, ובכרך א' גם הביא תשובת הציץ אליעזר בענין. בהערות שם דן באריכות בענין והביא דברי השדי חמד ואגרות משה ע"ש.

יש"כ,
אין תח"י ספר זה. תוכל תציין את המקורות.

לענין הציץ אליעזר תשובתו נדפסה גם בציץ אליעזר חלק י"ח סימן ל"ב אות ד', ושם ציין לאגרות משה אורח חיים חלק ג' סימן ע"ג.
לענין דברי רש"ז תוכל לראות חלקם בקישור הבא בעמ' 12 http://olamot.net/sites/default/files/pdf/288.pdf

למיטב זכרוני יש על זה גם דיון של הגראש"ל הגר"י יוסף בילקו"י שבת (לגבי בישול אחר בישול בלח)
ויש על זה גם מאמר בתחומין מלפני כמה שנים

עיי' כתובות נז. רש"י ד"ה הא קמ"ל, שאם דברי האחד סותרים בהכרח את דברי רעהו לא שייך לומר אלו ואלו דא"ח

עתניאל בן קנז כתב:ציטוט ממאמר שתחת ידי

אמנם הפירוש הפשוט המתאים ברוב המקומות, שאכן שני הסברות צודקות, אלא שכל א' מתאים לגבי ענין אחר. וכדברי רש"י ז"ל (כתובות נז. ד"ה הא קמ"ל, והובא רבות באחרונים) "... כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא, אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתירא, ומר יהיב טעמא לאיסורא. מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא. ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא, וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט".

הריני כמוסיף:
זכורני ששמעתי פעם, שזה קשור לכך התורה ניתנה במ"ט פעמים טהור ומ"ט פנים טמא
וההלכה נקבעת ע"פ הכללים, ולא בשמים היא,
אבל יש מקום לשני הצדדים,
וכן במקרה שרוב החכמים בדור אחר נראה להם הצד השני,
לא נקרא שאחד מהם טעה.
(לדוגמא במעשה דעקביא בן מהללאל ובנו במשנה עדיות, אני שמעתי מפי המרובין וכו')

צונאמי כתב:הריני כמוסיף:
זכורני ששמעתי פעם, שזה קשור לכך התורה ניתנה במ"ט פעמים טהור ומ"ט פנים טמא
וההלכה נקבעת ע"פ הכללים, ולא בשמים היא,
אבל יש מקום לשני הצדדים,
וכן במקרה שרוב החכמים בדור אחר נראה להם הצד השני,
לא נקרא שאחד מהם טעה.
(לדוגמא במעשה דעקביא בן מהללאל ובנו במשנה עדיות, אני שמעתי מפי המרובין וכו')

ריטב"א עירובין דף יג:
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.

אולי גם הקטע דלהלן שייך לענין:

שבלי הלקט תפילה סי' ה "ודברים אילו כמה הם אדירים וחזקים ואין אדם יכול לצלול בהם ולהעמידן. וכל איש מקבל שכר על מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולות כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ואמר רב חזינא לתפילין דבי חביבי דתפורי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה. ובודאי ר' חייא הגדול הי' לו שכר תפילין כשאר החסידים ואע"פ שתפורות בפשתן".

עושה חדשות כתב:אולי גם הקטע דלהלן שייך לענין:

שבלי הלקט תפילה סי' ה "ודברים אילו כמה הם אדירים וחזקים ואין אדם יכול לצלול בהם ולהעמידן. וכל איש מקבל שכר על מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולות כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ואמר רב חזינא לתפילין דבי חביבי דתפורי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה. ובודאי ר' חייא הגדול הי' לו שכר תפילין כשאר החסידים ואע"פ שתפורות בפשתן".

ראה כאן מקבילה מדברי חזו"א בקובץ אגרות viewtopic.php?f=7&t=21720&p=222461&hilit=#p222461

יבנה כתב:ריטב"א עירובין דף יג:
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.

עוד ידיעה חשובה בענין, מצו"ב.

ויש גם שער המלך אם יכול האוסר אכילת ה"בדינג'אן" להאכילם לחברו המתיר.

תשובה שכתבתי בנושא זה.

וירטואלי כתב:

עושה חדשות כתב:אולי גם הקטע דלהלן שייך לענין:

שבלי הלקט תפילה סי' ה "ודברים אילו כמה הם אדירים וחזקים ואין אדם יכול לצלול בהם ולהעמידן. וכל איש מקבל שכר על מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולות כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ואמר רב חזינא לתפילין דבי חביבי דתפורי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה. ובודאי ר' חייא הגדול הי' לו שכר תפילין כשאר החסידים ואע"פ שתפורות בפשתן".

ראה כאן מקבילה מדברי חזו"א בקובץ אגרות viewtopic.php?f=7&t=21720&p=222461&hilit=#p222461

ציטוט מהמהר"ל בנתיב התורה טו -

ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החבורים לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך

ודלא כהר"י מיגאש
וכבר נדון באשכול אחר

אמירה ליהודי - דין אמירה לחברו כשהדבר אסור לו ומותר לחברו - הרב אליסף יעקבסון:
http://asif.co.il/?wpfb_filepage=12-1-18-pdf
אמירה ליהודי - דין אמירה לחברו כשהדבר מותר לו ואסור לחברו - הרב אליסף יעקבסון:
http://asif.co.il/?wpfb_filepage=12-1-17-pdf

לגבי הנדון הכללי כאן, כמה מראי מקומות:
זכור לי שבשולחן הטהור מאריך בענין זה גבי תפילין דר״ת (היינו שיש לזה מקום בתור דעה הלכתית אף שלא נפסקה להלכה, ודלא כטוענים שכל ענינם ע״פ קבלה רק (כבכ״מ בתשובות והנהגהות).
לגבי לדון ע״פ מה שנראה לנו. להעיר מהקדמת הקצות וההקדמה לאגר״מ שהאריכו ולקטו קצת בנדון זה.

ביאור מה נחשב "דברי אלהים".
עירובין י"ג:, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל. ויוסבר איך בת קול מכריעה הרי לא בשמים היא.
גיטין ו':, ותזנה עליו פילגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד אמר רב יהודה זבוב בקערה ונימא באותו מקום זבוב מאיסותא ונימא סכנתא איכא דאמרי אידי ואידי בקערה זבוב אונסא ונימא פשיעותא. ויוסבר איך ותזנה גם זבוב וגם נימה, ומנין שבזבוב לא הקפיד ומהכתוב משמע הקפדה. (הדיון כולו מתוך היסק מהכתוב ולא נבואת אליהו, "אביתר כך אומר").
ביאור "דברי אלהים" הוא על פי רש"י חגיגה ג': אל אחד אמרן, אין לך מבני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר. היינו שאמירת הקב"ה היא ע"י שמסיקים מתוך דבריו. וההיסק אינו בראיות גמורות. ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. וכהקדמת המלחמות לרמב"ן, שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה.
כל מה שהוסק כראוית בעזרת השערות ראויות נחשב דברי אלהים. וזאת גם כאשר השערה כזו מביאה למסקנה לא נכונה.
בגיטין אין משמעות ותזנה עליו זנות ממש של מקודשת לו שהרי לא היה מחזירה ואם פנויה גמורה אין הזנות "עליו". אלא המשמעות כעין ירושלמי כלאים פ"א ה"א, אמר רבי יונה (זונין) מין חטין הם אלא שהפירות מזנין. כהדא דתני ולא תזנה הארץ מיכן שהפירות מזנין. התוכן המיידי של ותזנה הוא שפשעה נגדו במשהו. בפתרון מה פשעה דורש ר' אביתר משמעות נוספת מ"תזנה" שפשעה בעניין מזון ור' יונתן בעניין אישות הנרמז בזנות ממש. מבחינת הדרשה כשלעצמה ענייןמזון עדיף מבחינת התוכן של גרימת קפידה גדולה עדיפה דרשת ר' יונתן. ההכרעה איזו עדיפות גדולה יותר נתונה להשערה, ושתי ההשערות ראויות. ההכרעה כסכנתא משאירה את זבוב כקרוב יותר לפשט ואין מקרא יוצא מפשוטון ונוסף שבוב מצא ולא הקפיד.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל תלויה למשל בעדיפויות כמות ואיכות. והן תלויות בבעיה האם דרשת תדיר קודם קרובה יותר מדרשת מקודש קודם או להיפך. אין כאן מקום להאריך.
כיון ששתי ההשערות ראויות ויש לכל אחת מהן שם תורה, והרוצה לעשות כדברי ב"ש או ב"ה עושה, שוב השמים לא יוצרים תורה חדשה, ויכולים להטות למד בית הלל.

כדאי לעיין עוד באמרי בינה דיני עדות סי' מה בחידוש שהביא מהחק"ל ומה שדן בדבריו.

הריני מעתיק את נקודת חידושו העיקרית -

דאף להסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת זה דוקא בספק דמציאות אבל בספק שנחלקו הראשונים ושתי הכיתות שוות דקיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ספק זה קיל הוא ולכ"ע מן התורה מותר ואסור רק מדבריהם והטעם על פי מה שכ' ריטב"א משם חכמי צרפת עירובין (דף י"ג) גבי בת קול דב"ה אלו ואלו דברי אלקים חיים אף על גב דאיסור והיתר סתרי אהדדי היינו דהתורה ניתנה למרע"ה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ואמר לו הקדוש ברוך הוא שההכרעה תלויה בחכמי הדור וכן כתב רמב"ן פ' שופטים והחינוך (סי' ס"ז) דרצון הבורא לעשות כמו שדנו רוב סנהדרין אף אם טעו וכן מבואר ירושלמי פ"ד דסנהדרין אמר ר"י אלו נתנה התורה חתוכה לא הוי לרגל עמידה אמר לפניו רבש"ע הודיעני איך הוא ההלכה אמר לו אחרים רבים להטות וכיון שניתנה ההכרעה לחכמי הדור ולא הוכרע מן השמים מניין לנו לאסור ספק כזה כל זמן שלא הוכרע כיון דאין צד שיעבור על ודאי איסור וא"ד לספק מציאות דקמי שמיא גליא אמיתת הענין ואולי פוגע באיסור ולכך אסור מה"ת אבל בספק בדין שלא הוכרע מחכמי הדור לא משכחת ודאי איסור יש לומר דלכ"ע ספק כה"ג מה"ת לקולא

יש פה כמה דברים בענין יתכן וכבר קדמוני חברי ולא עיינתי מספיק בכל מה שכתבו:

הנה בשער המלך הל' אישות פ"ט הלט"ז כתב להסתפק כנידון הנ"ל אלא באופן ההפוך. והוא בשוחט שאומר שלא שחט וב' עדים מעידים ששחט, אי שרי לשוחט למיספי הבשר לאחריני כיון דשרי להון עפ"י ב' העדים ורק לו אסור [שהביא לפני כן מתשו' רשב"א שהובא בב"י יו"ד סו"ס א דכה"ג לעולם שריא לאכול ולשוחט אסור מדאסר אנפשיה]. וכתב להוכיח מהא דנדרים (צ:) דאשה שאמרה שנאנסה אינה נאמנת ומותרת לבעלה כהן והקשו תוס' דהא אסרה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואיך נבעלת לו ותי' דלא מצינו שזונה אסורה להינשא לכהן ורק הוא מוזהר עליה ולא איפכא. והקשה השעה"מ דמ"מ ליאסר משום לפ"ע שמכשילה בעלה ואע"כ דכיון שמותר לה אין בזה לפ"ע אם נותנת לבעלה.
וכתב דמצא בשיטמ"ק (צ:) בשם שיטה לא נודעת למי שהקשה כן וז"ל "ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה עצמה חתיכא דאיסורא על עצמה ועוברת גם בלפ"ע וי"ל דלפ"ע ליכא שהרי בעל כרחה נבעלת לו וכו'" והעלה מדבריו לדינא דאע"ג דלמקבל שרי אפ"ה כיון דלגבי הנותן איסורא קא עביד עבר אלפני עור. וע"כ מי שנוהג שלא להדליק הטיטון מנר של חלב אסור גם ליתן לאחר אף אם מקל בזה.
ומסקנתו צ"ב דמאחר והדבר היתר לשני מפני שהותר עפ"י שני עדים או בהאי עובדא דלא המניהו חז"ל לאשה שאמרה שנאנסה, א"כ הוי כהיתר גמור ואמאי אסור להאי דשוויה אנפשיה ח"ד למספי ליה. ואפ' אי יודע ודאי שהדבר איסור והעדים שקר קאמרי מ"מ התו' האמינתם [עכ"פ לאלו שלא ידעו ששוא הם מדברים] ואין איסור כלל למי שסומך אדיבורם ואפ' כאונס לא חשיבי.
אך שני ת"ח דלפיגי אהדדי שפיר מסתברא לאסור למיספי למתיר כיון שהנותן יודע שטעה בלימודו ולדינא איסורא הוא. וכבר כתבנו לעיל ונמצא גם בפר"ח דמה שהותרו ב"ה וב"ש למיספי זל"ז על סמך שהודיעו הוא מפני דהדבר לעולם תלוי בדעת האוסר ואפשר שחזר בו ועתה מתיר ואינו כמושיט יין לנזיר דלעולם נזיר אסור בו.
ובשו"ת כת"ס יו"ד סי' עז חלק על השעה"מ והביא לכך ראיות יעו"ש דבריו. ושם דחה הראיה מהשיטמ"ק שלכאו' אוסר, והחילוק, דהשיטה מיירי שיודעת האשה המציאות שהיא אסורה לבעלה ואלא שהוא א"צ להאמינה דכה"ג לולי שהיה בעל כורחה היה אסור מפני שהוי ככל לפ"ע שהנכשל אינו יודע שאיכא איסור לפניו. אבל כששניהם יודעים שיש מתירים ויש אוסרים ומכרע ליה כהמתירים או שהם עצמם חולקים אהדדי משיקול הדעת, ענין אחר הוא דהתו' לא בשמים היא ואפשר דליכא כה"ג לפ"ע, וסיים "והענינים רחוקים זמ"ז כרחוק מזרח וכו'". וכעין זה כ' גם באו"ח סי' סו ושם הוסיף דיש סתירה בדברי השעה"מ גופא שבהל' אישות כ' שאסור ליתן לחבירו עישון טאבאק אם הוא אוסר ובהל' לולב מבואר דשרי (ולכאו' מש"כ בהלכ' אישות הוא עיקר ששם דן בעיקר הנושא אי להכשיל במידי דלו אסור ולאחרים שרי ובהל' לולב אינו עיקר הנידון כלל אלא יותר גבי מוקצה ועי').
ומדברי שניהם עולה דכל שהמתיר התיר מחמת שטעה במציאות, אין מקום להתיר לספות לו וכנידון הטבח שיודע בוודאות שהבשר לא נשחט, אין לו לספות לאחרים אף שיש שני עדים המעידים איפכא. והוא מטעם שאף שהתו' התירה להאמין לב' עדים יותר מלאחד, מ"מ כל שיודע ששקר קאמרו בין במזיד ובין שטעו בדמיונם שחשבו שנשחט, חייב הוא להתנהג כאילו לא היה עדות כלל ולילך עפ"י האמת.

על דברי האמרי ביה שהביא עושה חדשות.
דברי הריטב"עא עירובין י"ג:מקורם (כנראה) בתוס' הר"פ שם ד"ה אלו ואלו.
ועיי"ש בסוף הדיבור, אלא חד מוכח מקרא דבדין הי' לו להיות הכי וחד מוכח מקרא דבדין היה לו להיות הכי והא דקאמר אילו ואילו רברי אלהים חיים פי' דמתוך הפסוקים יש משמעות למידרש כמר וכמר אבל ודאי לא היה אלא בעניין אחד. ע"כ. ועי' דרשות הר"ן דרוש שביעי ד"ה וועכשיו, על אגדת ב"מ ספק שיער לבן קדפ לבהרת, ב"מ פ"ו., כי עם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת, היו אומרים טמא, שמאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אף על פי שהוא בהפך האמת, שכן חייב השכל האנושי, והשאר אף על פי שאומרים אמת אין ראויין לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טיהרו בעל מחלוקתו של רבי אליעזר אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים. שהלכה כדבריו. ולא נסתפק להם שהענין מאת השם יתברך, כמו שלא סופק על אלו, ואף על פי כן אמר(ו לו) [לא] בשמים היא. ולפיכך אמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני
הבנת האמרי בינה כנראה שבמקום של אלא ואלו דא"ח הדין נוצר רק ע"י קביעת ההחכה ע"י חכמים.
כוונתי לעיין בחק"ל ובאמרי בינה, אין זו דרך ארץ בלא זה, ולא מיהרתי להשיב אלא מחשש שהעניין ירד מהאתר.

עיינתי בחקרי לב יו"ד עמ' 263-4 ושם הביא מתמורה ט"ו. שרש"י ותוס' כתבו שמה שהלכו אחרי הרוב בדורו של משה אינו אלא במה שנשתכח אחר מותו. כלומר הכל כבר ניתן מסיני ובמקביל ניתן להסיק את הכל, ובזה הולכים אחר הרוב. בדעת תוס' רבינו פרץ הריטב"א ודרשות הר"ן (הביא את דרשה י"א) לא פסיקא ליה והניח בצ"ע.
נוסח תוס' הר"פ לפנינו, ומ"מ קשה ממעשים שכבר היו כגון ממזבח דחד מוכח מקרא דהיה ששים וחד מוכח מקרא דהיה עשרים והתם היכי שייך לומר אילו ואילו דברי אלהים חיים דהא ליכא למימר הלך אחר רוב חכמי הדור דהא לא היה אלא בחד ענינא וי"ל דגם כולהו לא היה אלא בחר ענינא אלא חד מוכח מקרא דבדין הי' לו להיות הכי וחד מוכח מקרא דבדין היה לו להיות הכי והא דקאמר אילו ואילו רברי אלהים חיים פי' דמתוך הפסוקים יש משמעות למידרש כמר וכמר אבל ודאי לא היה אלא בענין אחד.
החק"ל הביא את תוס' הר"פ מתוך ספר משפטי שמואל סי' ט' (עמ' 11) ושם הלשון "וי"ל דגם כולהו "מודו" דלא הוו אלא בחד עניינא" וזה ניתן להתפרש שבענייני הלכה לא נאמר גם בעל פה דבר חתוך והכל לפי שיבינו. ובעניין המזבח אין זה אלא ואלו דברי אלקים לקבוע דין המזבח למעשה אלא דיון במשמעות הפסוקים בלבד. אכן הנוסח ההוא נראה שאינו עיקר, לא מובנת המילה "דגם".

בענין ד' הגמ' בחולין - חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי
ונפסק ברמ"א יו"ד סי' קיט ודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור,
וע"ע כאן - viewtopic.php?f=17&t=17388&p=165612&hilit#p165612
יל"ע מה בנוגע לויכוחים התלויים במציאות, (זריקות בשוק...), דלכאו' בזה הרי המיקל סובר שהמחמיר טועה במציאות.

בעולמות יש שיעור בענין http://www.olamot.net/shiur/%D7%9C%D7%A ... 7%99%D7%A8.

לגבי דברי המהר"ל המובאים לעיל, ובעוד מקומות בפורום, והמסתעף,
הריני מצרף מה שראיתי היום בהקדמת חכם אחד לחיבורו, ולפו"ר לא הוטבו הדברים בעיני.
אשמח לקבל חו"ד.

באמת מוזר.