פורום אוצר החכמה

בדינא דמצוה לשפשף הניצוצות שעל רגליו שלא ייצא לעז על בניו שהוא כרו"ש וכו', והובא באו"ח סוסי' ג, ותמיד תמהתי שבזה"ז אין החשד הזה ריאלי, אף אחד לא מסתכל על הניצוצות, ולא מחשבן את הסיבה לזה וכו', וזה פשוט שמעולם לא שמענו שמישהו חושד בשני כזה דבר. ולא מצאתי שידברו בזה.

מענין לענין, איתא בברכות מג, ב שלא יצא ת"ח לשוק מבושם. היינו נתינת בושם על בגדיו. ודוקא במקום שחשודים על מש"ז (מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם. רש"י). והנה שמעתי באומרים שיש לת"ח להמנע מלהתבשם משום הגמ' הנ"ל. ויל"ע דאף שבעו"ה בזמנינו יש חשודים על ההוא מילתא, אבל נראה שבפועל החשד הזה לא יעלה על דל מחשבת אף אחד, דהיציאה לשוק בזמנם היתה למקום שמצויים ענינים פרוצים (כמאמר רשב"י על הרומאים, שווקים להושיב בהם וכו'), ובזמננו החשד הזה לא נדבק. וגם כנראה בזמנם היה דבר חריג לאיש להתבשם, משא"כ בזמננו.

הערת אגב: במקרה של ניצוצות זה אינו חשד לעבירה שלו אלא לעז ליוחסין של בניו ודלא כעניין הבושם שזה חשד על עבירה שלו.
ומצאנו ברבותינו הראשונים חשש לרינוני יוחסין במקום שבגמ' לא נזכר (כגון עניין כהן גבאי שלא יעלה לתורה כהן אחר- כדברי רבינו אפרים)

בדינא דמצוה לשפשף הניצוצות שעל רגליו שלא ייצא לעז על בניו שהוא כרו"ש וכו', והובא באו"ח סוסי' ג, ותמיד תמהתי שבזה"ז אין החשד הזה ריאלי, אף אחד לא מסתכל על הניצוצות, ולא מחשבן את הסיבה לזה וכו', וזה פשוט שמעולם לא שמענו שמישהו חושד בשני כזה דבר. ולא מצאתי שידברו בזה.

מצד שני לא כ"כ מובן למה בזמנם חשדו בזה ולא תלו בניצוצות. ואם נאמר שחז"ל תיקנו כאן אפילו בדבר שאינו סביר כלל כעין סנדל המסומר וירדן וספינה מאיזה שהוא טעם אם כן אין מקום כ"כ לטענתך.

בברכה המשולשת כתב:הערת אגב: במקרה של ניצוצות זה אינו חשד לעבירה שלו אלא לעז ליוחסין של בניו ודלא כעניין הבושם שזה חשד על עבירה שלו.
ומצאנו ברבותינו הראשונים חשש לרינוני יוחסין במקום שבגמ' לא נזכר (כגון עניין כהן גבאי שלא יעלה לתורה כהן אחר- כדברי רבינו אפרים)

אה"נ, לא באתי לדמות הדברים אלא בנקודה שיש כאן חשד שקשה לכלכל אותו בדעת בני אדם היום. איברא לקושטא דמילתא אם הוא כרות שפכה הרי שגם הוא עבר עבירה של "לא יבא כרו"ש בקהל ה'", ואמנם לא זהו החשד שהוזכר בחז"ל, אלא מה שהוטרדו ממנו הוא הלעז על הבנים.

אוצר החכמה כתב:

בדינא דמצוה לשפשף הניצוצות שעל רגליו שלא ייצא לעז על בניו שהוא כרו"ש וכו', והובא באו"ח סוסי' ג, ותמיד תמהתי שבזה"ז אין החשד הזה ריאלי, אף אחד לא מסתכל על הניצוצות, ולא מחשבן את הסיבה לזה וכו', וזה פשוט שמעולם לא שמענו שמישהו חושד בשני כזה דבר. ולא מצאתי שידברו בזה.

מצד שני לא כ"כ מובן למה בזמנם חשדו בזה ולא תלו בניצוצות. ואם נאמר שחז"ל תיקנו כאן אפילו בדבר שאינו סביר כלל כעין סנדל המסומר וירדן וספינה מאיזה שהוא טעם אם כן אין מקום כ"כ לטענתך.

אכן זו תימה. וזו עוד ואריאציה של הקושיא המפורסמת על חשד בחנוכה, שכשרואים צד אחד של הבית בלי נרות אומרים שכמו שבצד הזה אין, גם בפתח שבצד השני, ותימה דאדרבה, אולי מפני שבצד השני יש, לכן לא הדליק בצד הנגדי. אלא ידוע להוכיח מכאן שאנשים חושדים גם בלי הגיון, אלא זהו המושכל ראשון לדון לחובה. אמנם בנידו"ד יותר קשה, כי בשלמא בחנוכה זה מקרה לא מצוי שיש שני פתחים וכו', אבל בניצוצות הלא אם לא היתה הלכה לשפשף, כולם היה להם ניצוצות על הרגליים. ואטו יחשדו בכל העולם. ונראה שחששו חז"ל למקרה שיש ניצוצות רבים וגדולים על הרגליים ואז יחשדו בו טפי מאחרים שיש להם ניצוצות קטנים, וכדי שלא לחלק, תיקנו לכולם לשפשף.

[ועוד אמרתי לענין חנוכה יישוב אחר על דרך המוסר הצח, שאדם ההולך ברחוב ומולו פתח או חלון של חבירו, ולפניו יש ספק באיזה פתח הדליק חבירו, אם בפתח שהוא כעת רואה, או בפתח שבצד השני, ההסתכלות הפשוטה של אדם הרואה את עצמו תמיד במרכז, אגוצנטרי, היא: "היכן שאני הולך, זהו המרכז" וממילא אם כאן לא הדליק, אז לא הדליק בכלל]

מן הסתם במקרה הזה יש עוד טעם והוא משום נקיות וכבוד, וגילו רק את הטעם משום לעז על בניו, שאותם המוניים שאין להם ענין בנקיות וכבוד, יחששו עכ"פ לשמם הטוב.

מהסוגיא מוכח שהטעם הוא רק משום הלעז.
וכך היא הצעה של סוגיא ביומא (כט:-ל.), זה הכלל היה במקדש [כל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים], בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מאי טעמא, אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף, מסייע ליה לרבי אמי דאמר רבי אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים. ע"כ.
והרי מדובר שעתיד לרחוץ רגליו מיד משום הנך ניצוצות עצמם, ואעפ"כ מצוה לשפשף קודם לכן, וע"כ שאי"ז משום נקיות, אלא כדי שמיד לא יהיה מי שיוציא עליו לעז טרם ירחוץ את רגליו. ומיירי שהוא כל העת בתוך העזרה, שאל"כ הרי בלא"ה טעון קיו"ר.

ולגופה של תימה אין זה תימה כלל, שהרי די באחד שיוציא הלעז, ובשביל אחד לא צריך למצוא את הסיבות שיחפש להוציא את הלעז...

ישנו בירור חשוב שצריך לעמוד עליו על היחס בין מראית עין ובין חשד. אם אכן הם קשורים, יש לציין את דברי הרא"ש לגבי כלאים, כמדומני בבגד קנבוס, שמציין על דין שנמצא במשנה שלא שייך בימיו ומתיר אותו למעשה. אני כותב מזכרון ומקווה שדייקתי בכל הפרטים.
אמנם יש מקום קטן לחלק בין נידון זה ובין המקרים שהוזכרו כאן - בעוד שבמקרה של הרא"ש התרחש שינוי במציאות שכבר אי אפשר לומר שאדם שלובש דבר שנראה כמו דבר אסור הוא ודאי אסור, משום שהתפשט מאוד ללבוש דבר מותר הדומה לו. אך כאן לא התרחש שום שינוי ניכר במציאות, ורק האנשים מסתכלים אחרת על העניין. וספק גדול אם זו סיבה להתיר. מעולם לא חשדתי באדם שלא ראיתי בפתחו נר חנוכה דולק.

מבקר-ספר כתב:מהסוגיא מוכח שהטעם הוא רק משום הלעז.
וכך היא הצעה של סוגיא ביומא (כט:-ל.), זה הכלל היה במקדש [כל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים], בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מאי טעמא, אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף, מסייע ליה לרבי אמי דאמר רבי אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים. ע"כ.
והרי מדובר שעתיד לרחוץ רגליו מיד משום הנך ניצוצות עצמם, ואעפ"כ מצוה לשפשף קודם לכן, וע"כ שאי"ז משום נקיות, אלא כדי שמיד לא יהיה מי שיוציא עליו לעז טרם ירחוץ את רגליו. ומיירי שהוא כל העת בתוך העזרה, שאל"כ הרי בלא"ה טעון קיו"ר.

ולגופה של תימה אין זה תימה כלל, שהרי די באחד שיוציא הלעז, ובשביל אחד לא צריך למצוא את הסיבות שיחפש להוציא את הלעז...

לא הבינותי דבריך, אנכי לא טענתי שהטעם של לעז אינו טעם, אלא שיש עוד טעם. ולא הבנתי איך מן הסוגיא הוכחת שאין עוד טעם?

כעת נתקלתי בעוד חשש לעז, שהמוציאו ניתן להגדירו כמטורף, ומ"מ חששו לו:

במנחות דף לה, א: רצועות שחורות הלממ"ס וכו' אדומות לא יעשה מפני גנאי ודבר אחר. פירש"י: "ודבר אחר: שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם". אין אוצר מילים בשביל לתאר את הטמטום והרשעות שבלעז זה, כלומר שבא על נידה עם תפילין (משהו כמו יעקב פרנק) ומשם נצבעו הרצועות והשאיר אותם כך לתפארת המצוה... ואחרי הכל חששו לזה חז"ל.

אין הכרח שבא על אשתו עם תפלין, שאפשר שנשאר הדם על גופו, והרי מניח תפלין מיד כשקם בבוקר

נו באמת. וכי לא נתייבש הדם בינתיים. וחוץ מזה הגע בעצמך, מה שלא תתרץ זה חשד מטורף.
אבל ההסבר הוא שהראש של בני אדם רץ, וכשרואים אדום, מיד חושבים על דם, וכשחושבים על דם מיד נזכרים, רגע, מהיכן יש כזה שפע של דם, כנראה וכו'. בקיצור: החשד הוא מחמת שבני אדם אסוציאטיביים, וההקשר הוא לאו דוקא הגיוני, אלא אסוציאטיבי.

אם כוונתך מטורף מחמת חומר האיסור, כמובן. אבל אם מחמת שכיחות, ממש לא. אם אדם אינו נזהר באיסור נדה, וישן בקבע יחד עמה גם כשאסורה, סביר שיש על גופו דם, ובאיזה שלב פעם אחת זה יכול להידבק בתפילין.

צריכים לזכור שאצלם שהניחו תפילין כל היום היה העניין מצוי יותר שמניח תפילין אחר ששמש, כמבואר בגמרא בפרק הישן גבי ילדים שיש חשש ואולי ע"ז החשד.

והרי יש הלכות על מי ששכח ושימש עם תפילין ח"ו

שוב מצאתי שבשלחן גבוה (מהר"י מולכו) באו"ח סי' לג באמת מקשה "וקשה לשמוע שיבעול בתפילין בזרועו דהא בית שיש בו תפילין אסור לשמש וכו' ונראה דמשום הכי השמיטו רבינו (הרמב"ם ושו"ע) אך בגמ' צריך טעם מאי ודבר אחר".
וביפה ללב (מהר"י פלאג'י) תמה על קושייתו דהא אין כאן אלא משום חשד, ואם איכא מקום לחשוד דעביד איסורא רבה לבעול נידה, אינו רחוק שחושדין בו שבעל בתפילין שעליו. אלא דכוונת קושייתו היא דבשלמא נידה יצרו מחמדו, אבל לבעול בתפילין אין בו הנאה ולמה לא יסירם. עכ"ד בקיצור.

ועצם ההערה מהחשד המוזר הלזה, מצאתי שכבר עמד בזה הגרי"פ גולדוסר שליט"א בספרו על אגדות חז"ל תפוחי זהב עמ"ס שבועות עמ' תשעג.

ובגוף דברי רש"י שאלני תורני אחד א"כ למה לא מצינו שאסור ללבוש בגד אדום מפני שיחשדוהו שבעל נדה, מאי שנא רצועות התפילין הצבועות באדום משאר בגד?

ודרך אגב, במש"כ השלחן גבוה דמשום הכי השמיטו הרמב"ם והשו"ע, לא אבין כיון דכתוב בגמרא איך ישמיטוהו, וכי מפני שלא מבינים את החשד יעלימו את דברי הגמרא?? ואולי כיון שהעם לא מבינים זאת ואין בכך נפק"מ להלכה השמיטו טעם זה.