בעולם הזה - עולם המעשה, מה שיותר מועיל - הוא קיום המצוות, שהרי הלימוד (אם מתעלמים לרגע מעצם "מצוַת" תלמוד תורה) - רק "מביא לידי מעשה", בעוד אשר - "מי שחוכמתו מרובה ממעשיו - אין חוכמתו מתקיימת".
כל זה - בעולם הזה - עולם המעשה; אבל בעולם הבא - העולם הנצחי, לא שייך לקיים מצוות - אבל כן לומדים שם תורה (כמבואר בסנהדרין צב ע"א ובפסחים נג ע"ב, ועוד).
האם לשיטתך מי שרוצה עוה"ב שירבה במצות ת"ת, ומי שמחפש קרבת ה' בעוה"ז אז מצוות עדיפי? נשמע מחודש -
אני מסכים שבלי פרופרוציה, אבל לכיוון ההפוך מזה שאליו התכוונת: ואכן הבה נעשה ניסיון קטן, ונשלוף מהמדף איזו מסכת אקראית; נניח (ואני כרגע סתם זורק דוגמה): מסכת עירובין (ברור שיכולתי לקחת מסכת אחרת אך עדין התוצאה דלהלן הייתה זהה). כעת נעבור על המסכת כולה, דף דף, עמוד עמוד, שורה שורה, מילה מילה. נגלה, שיותר מתשעים אחוזים ממסכת עירובין עוסקים בדקדוקים ובדקדוקי דקדוקים - הלכתיים ומעשיים מאד מאד - של מצוַת עירובי בתים ושל מצוַת עירובי חצרות ושל מצוַת שיתופי מבואות ושל לחי ושל קורה, וכו' וכו', ורק מעט שבמעט שבמסכת - כמובן רק יחסית - דן באיך שראוי להתייחס לעוסקים בתורה ולתלמידי חכמים. כך גם לגבי כל אחת ואחת משאר מסכתות הש"ס. הבדיקה הזו תגלה לנו מייד, מהו לדעת חז"ל היחס האמיתי - בין חשיבות הקיום המעשי של המצוות - לבין חשיבות הלימוד (אשר עליו נאמר להדיא שהוא רק "מביא לידי מעשה") כמובן בתנאי שמתעלמים לרגע מעצם "מצוַת" תלמוד תורה.
אני ממש לא מסכים את המדד שלך, אם מסכת יבמות יותר ארוכה יותר ממסכת ע"ז זה בהכרח שהיא חשובה יותר?! ממש לא, אלא ביבמות היו הלכות מרובות משא"כ בע"ז.
אבל המדד הוא במאמרי חז"ל שמשבחים את הענינים הללו, ולכן אמנם לגבי מצות ת"ת אין בש"ס מסכת ת"ת (כ"א כמה סוגיות) כי אין בה הרבה פרטים, (או שמסיבות שונות הש"ס לא הרחיב בזה כמו עוד נושאים). אבל מבחינת המאמרים, יש ריבוי מאמרים שמשבחים באופן מיוחד את הת"ח. וכמובן יש גם ריבוי מאמרים סותר, וזו היתה שאלת הפתיחה.
מצווה זו - שנאמרה ביחס לתלמיד חכמים - לא נאמרה ביחס לבעלי מעשים, אבל זה רק בגלל, שאחרי שנצטווינו על - יראת ד' על ידי - קיום מצוותיו (כדכתיב: "ליראה את ד' אלוקיך ללכת בכל דרכיו...ליראה את ד' אלוקיו לשמֹר את כל דברי התורה הזאת ואת החֻקים האלה לעשֹתם" וכיו"ב), אז כבר אין צורך לירא גם את אלה אשר - יראים את ד' על ידי זה שהם - מקיימים את מצוותיו, דהא תרתי למה לי! ולטעמיך, הבה נירא גם את אלה - אשר יראים את אלה - אשר יראים את ד', ואם כן אין לדבר סוף... (תדע, דהא מהאי טעמא גם אין מצווה לירא את אלה היראים את התלמידי חכמים, דאם כן אין לדבר סוף).
שומע. מה עם כבוד ת"ח (באמת זה מחלו' ראשונים, וכמדומה הר"ן אכן מחייב לכבד בעל מעשים, ויש חולקים, וצל"ע).
ישא ברכה כתב:הגמ' סוטה אומרת תורה...גדולה מגמ"ח.
איפה זה נאמר?
נראה לי שהתכונתי להגמרא בסוטה (כמדומני כא) אומרת שתורה מגנא ומצלה משא"כ מצוה. הגמ' אומרת עבירה מכבה מצוה ואין מכבה תורה.
ישא ברכה כתב:יש מאמרים בש"ס כמו...גדולה מהקורבנות.
לא יותר מכל הקרבנות, אלא רק יותר מהקרבת תמידין. אבל למשל לגבי העושה צדקה - מצינו "גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות".
הא מנ"ל?
[
quote="ישא ברכה"]יש מאמרים בש"ס כמו יקרה היא מפנינים...תורה מגנא ומצלא...וכן עבירה מכבה מצוה ולא תורה...וכו' הרי מפורש גדלות התורה ממעשים מסוימים.
בצד מאמרים אלה, מצינו בש"ס גם: "בוא וראה כמה חביבה מצווה בשעתה". זה נאמר על כל מצוה, לא רק על מצות תלמוד תורה...
כיו"ב, חוץ ממה שמצינו במשנה "ותלמוד תורה כנגד כולם", מצינו זאת בש"ס גם על עוד מצוות: "שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה", "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה", "גדולה המילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה", "שקולה צדקה כנגד כל המצוות", "אין עבודה שהיא חביבה על הקב"ה יותר מעבודת בית המקדש", "הא למדת שענווה גדולה מכולן"...
יתר על כן: על מצוות קריאת שמע למשל, מצינו בש"ס אפילו: "בעונתה - חביבה היא יותר מדברי תורה"...
ועוד מצינו בש"ס "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" (לא מצינו כזאת לגבי תלמוד תורה), "גדול העושה צדקה יותר מכל הקורבנות" (אבל לא מצינו שגדול הלומד תורה יותר "מכל" הקרבנות אלא רק יותר "מהקרבת תמידין"), "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה" (אבל לא מצינו שגדול לימוד תורה יותר מן הצדקה), "גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה" (אבל לא מצינו שגדול לימוד תורה יותר מהקבלת פני השכינה)...
ועוד מצינו בש"ס: "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (לא מצינו כזאת לגבי לימוד תורה), "גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם", (כנ"ל), "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות" (כנ"ל), "מה לפסח שכן כרת...זמנו קבוע...חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא", "מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק", "מה לתודה שכן טעונה לחם", "מה לעולה שכן כליל", "מה לאשם שכן..."
ועוד כהנה וכהנה...[/quote]
מכ"ז, יש מהם שאני מסכים שאכן נראה שגדולים מת"ת, כמו הקורא ק"ש בעונתה וכו' ועוד מצינו (שבת קכז) שנחל' אמוראים אם גמ"ח גדולה מהשכמת בית המדרש.
על חלק ממה שכתבת יש להשיב.
ענין המצוות השקולות הוא סוגיא לעצמה הצריכה פשר, אבל זה ברור שלא כל מה שכתוב עליו שהוא שקול כנגד הכל זה מלמד שהוא המצוה הגדולה ביותר.
(וצריך להוסיף אחר כ"ז, והזהר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של ממצוות, והפרשנים שם ביארו שאין לנו כלים לדעת גדלות המצוות).
אז אמנם אפשר, שאם נשווה באופן פרטני - את שבחי כל מצוה ומצוה בפני עצמה - לשבחי מצוַת תלמוד תורה (או לשבחי מצוַת "את ד' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים"), נגלה שיש יותר שבחים למצוַת תלמוד תורה (ולשבחי מצוַת "את ד' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים"); אבל זה רק בגלל שלמצוַת תלמוד תורה קיימת גם המעלה של "מביא לידי מעשה". מאידך אם נשווה את יחס הש"ס לעצם מעשה המצוָה באופן כללי (מבלי להתייחס למצווה מסויימת) - לעומת יחס הש"ס אל לימוד דיני המצוות באופן כללי (מבלי להתייחס ללימוד של דיני מצוה מסויימת), אז נגלה (כפי שכבר ציינתי למעלה) שיותר מתשעים אחוזים מכל מסכת שבש"ס - עוסקים בפרטים ההלכתייים המעשיים - הרבה הרבה יותר מכל עיסוק של הש"ס בשבחי מצוַת לימוד תורה ובשבחי תלמידי חכמים.
ישא ברכה כתב:רבא קאמר על המאריך בתפילתו עוסקין בחיי שעה ועוזבין חיי עולם. ואם תלמוד מביא לידי מעשה אטו תפילה לאו מעשה היא.
ראשית ראוי להקדים לציין, שכל הסוגיה הזו שנויה במחלוקת אמוראים: רבי יוחנן אמר "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אבל רבי חייא בר אבא תמה: "יכול יתפלל אדם כל היום כולו?" - ולמד מדניאל ע"ה שמתפללים רק שלוש פעמים ביום.
אבל אתה שאלת על רבא (דס"ל כדעת רבי חייא בר אבא), אז אשיב לך אליביה. ובכן יש מצוה להתפלל (כדכתיב "ולעבדו בכל לבבכם"). אבל אלה שמאריכים בתפילתם, במה הם בעצם עוסקים? האם לא בבקשה מהשם שיעזור בענייני העולם הזה? תן לי פרנסה, רפא לי את פצעיי, וכו'? צא ולמד ממשה רבנו ע"ה, שכאשר התפלל לרפואת אחותו - נקט בנוסח קצר בן חמש מילים קצרות ותו לא. גם כשחז"ל התקינו את נוסח התפילה על עיסקי העולם הזה, תיקנו נוסח קצר: ברכת השנים, ברכת רופא חולי עמו ישראל, וכדומה. אבל מי שמאריך - בבקשות על עסקי העולם הזה - יותר ממה שתיקנו חז"ל, כבר חורג מעצם מעשה המצוה - בפנותו לחיי שעה - ובעוזבו חיי עולם (תלמוד תורה וקיום מצוות).
ואין צורך לחזור ולומר, שכל זה הוא רק - אליבא דרבא - ואליבא דרבי חייא בר אבא (ואליבא דכל מי שסובר כמותם). אבל רבי יוחנן חולק כאמור (וכמוהו סובר גם רבי נחמן מברסלב ועוד).[/quote]
הנושא הזה הוא סוגיא בפנ"ע, הרגילות להביא את דברי ר' יוחנן כאל הוכחה שתפילה חשובה יותר מתורה, אינה מוכרחת, הרי ר' יוחנן אמר זה כאימרה לגבי מי שאולי לא התפלל, וזה מעיד על חשיבות התפילה. וכשם שאין כוונתו שתפילה עדיף מק"ש וכו' אלא זה משפט לעוצם חשיבות התפילה, אבל להוציא מזה כלל שהתפילה היא מעל הכל, זה לא מוכרח. (והרי ענין זה שתורה גדולה מתפילה מצינו מרשב"י שתורתו אומנותו ואין מפסיק לתפילה).
אם כי י"ל דהמושג תפילה בש"ס הוא הבקשה מה', אמנם שאר החלקים שבתפילה כמו הדביקות, האהבה, השבח, ההודאה, האמונה, הם מעל לימוד התורה. וכעין מה שכתבת בקשות לעוה"ז זה חיי שעה.
עיקרה של תפילה נלמדת ממשרע"ה אבל מתפילת ואתחנן וכו'
אגב, ר' נחמן עפ"י מה הוא הכריע כר' יוחנן. מנפשיה, או שסבור הוא שזו המסורת היהודית הקדומה, או מראיות, או פתקא נפיל משמיא.. (אינני מכיר כ"כ את כתביו, למעט השתפכות הנפש).