הנה בקמח אמינא ולא מסתפינא דודאי סתם קמח בחבילות הנמכרות בחנויות הגדולות, שנמצא על המדף יום או יומיים וכדומה, אינו נכנס מעיקר הדין בגדר מיעוט המצוי. ועוד יותר מזה הדבר פשוט גבי אורז. ודוק ותשכח אצל רוב ככל בתים המנפים אורז ובודקים קמח כבר עשרות שנים - כשקונים סחורה טובה ולא משק הניצב פתוח בשוק - שיכולים לספור על כף יד אחת מספר הפעמים שמצאו משהו באורז, ומעט יותר פעמים בקמח אבל עדיין לא כדי להכניסו בגדר מיעוט המצוי. (וסיפר לי רב ותיק אחד המתעסק בענייני כשרות, שערך לאחרונה בדיקה במשך חודש תמים בשלושה מטבחים גדולים בשלושה מקומות שונים בארץ, שיבדקו במיוחד את הקמח והאורז המגיעים לידיהם, בעונה הכי חמה בשנה - והתוצאות כנ"ל).
ואין בזה שום פלא, שהלא ברור שנשתנה דורנו הרבה לטיבותא לא רק בדרכי השמירה מפני חרקים עוד בשלב הגידול, אלא בפרט באופני ההובלה והאחסון. וכבר הורו החיי"א והערוה"ש שבעניינים אלה הכל לפי הזמן והמקום, ועוד שיש בידי ראיות ברורות שמאמצע תקופת הראשונים (לכל המאוחר) ועד אמצע תקופת האחרונים (בערך מזמן הבאר היטב) קמח לא היה נחשב למוחזק בחרקים - ועיין בזה בנספחים לספרי. אלא מאי, שדורות על דורות נתגדלו בהוראה לבדוק אורז באצבעות הידיים, וא"כ מי מהמומחים ואנשי המכונים יהין להורות לחדול מכך... רק שהוא חומרא דאתי לידי קולא, שמה שרגילים לבדוק מצד המנהג, צידו השני הוא שיש דברים שלא רגילים לבדוק וע"כ לא בודקים אפילו כשנשתנתה בהם המציאות לריעותא. ופוק חזי.
ועוד הרבה אפשר להאריך (ועיין בספרי הנ"ל דעת הפוסקים גבי חשש למיעוט המצוי במקום טורח מרובה) אבל לא אכשר שעתא.
אולם בשעתו לא הסכים לתת לי אישור לפרסם את הדברים הנ"ל וז"ל
גם לגבי הקמח והאורז אבקש שלא תפרסם, הלא איזה משקל יהיה לזה, דברים בשם עוד אחד פלוני שאומר הא ודא; אלא יותר טוב שיבואו הדברים בעתם ובזמנם דבורים על אופניהם, אי"ה.