פורום אוצר החכמה

ז"ל ספר חרדים מ"ע פ"א:
אחרי שצוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת ולכך שם האות באבר זה לפי שהוא ית' קדוש ושונא זמה הוא יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה

וכידוע שהפוס' הביאו מהחרדים את המצווה על הישראלים להתברך מפי הכהנים.
ואמנם בענין אחר כ' הנובי"ת יו"ד סי' קכג "והנה מ"ש מעלתו להזהיר את הנשים להתנהג כדברי הגאון הקדוש בעל של"ה שבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום אחד כיון דכתיב וספרה לה עיין בס' של"ה ד' ק"א ע"א: אומר אני הגאון הקדוש הזה לרוב קדושת חסידותו נתקיים בו אוהב מצות לא ישבע מצות ורצה למען צדקו להגדיל תורה ולהרבות במצות. אבל אצלי אחר מ"כ של הגאון אין דבריו מתקבלים ואם המקרא הזה מצוה הוא למה לא מנאו הרמב"ם והרמב"ן ובה"ג וכל מוני המצות למצות עשה ואיתוספו לתרי"ג מצות שתי מצות".

עוד מצוות 'חדשות':

---מצווה לגייר! בבעלי הנפש סוף שער הטבילה כתב:
אבל בגר קטן שב"ד מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שבית דין והאדון מברכין עליהם קודם הטבילה כדין כל שאר המצות. ואם תאמר היכן צוונו, מואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום. וכתוב (ירמיהו טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'. וכתוב (ישעיהו מט, ו) ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ.

---מצוה לאהוב את הבן! ז"ל הרמב"ן בהשג' לסהמ"צ שורש ה:
כגון ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה על דרכו של הרב אינו אלא טעם למה שקדם כי רעה גדולה היא שהיא אשת בנך שהוא חייב בכבודך ואתה מתחייב באהבתו ואין ראוי שתגלה ערותה.
(ואולי מצוות ואהבת היא על כל אדם כפי דרגת הקירבה, וכגון דאסור לקדש אשה עד שיראנה שלא תתגנה וילפי' ליה מואהבת לריעך, וממילא דיש חיוב על אהבת הבן יותר משאר אדם). ועכ"פ זוהי לכאו' המצווה הראשונה של האב עם הבן.

עיקר הדבר שמצוה לגייר מבואר ביבמות מז: שהויי מצוה לא משהינן.

מה שנכון נכון כתב:עיקר הדבר שמצוה לגייר מבואר ביבמות מז: שהויי מצוה לא משהינן.

אולי היה אפשר לפרש שלא נכון להשהות את קיום המצוות של הגר.

אחר שבי"ד הכריעו לקבלו יש כאן שיהוי מצווה, וזה פשטות הברכה במילת וטבילת גרים [ובלא"ה לא גרע מנט"י], אבל מצוה לגייר זה חידוש גדול מאוד, ואברהם מגייר וודאי קודם מתן תורה, אבל עכשיו לגייר להיות גר תושב סגי לכאו' וצע"ג.

מצוה להסתכל על הציצית
ב'חרדים' (מ"ע פ"ב) "מצות עשה מן התורה התלויות בעינים ואפשר לקיימן בכל יום - להסתכל בציצית, דכתיב (במדבר טו, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם כו'', ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשיה, ממנין תרי"ג לסמ"ק ורשב"ץ". [ומקורו מדברי חז"ל (מדרש תהלים לה, ב) המפרט את המצוות הנעשות בכל האברים - " ... בעיני אני מקיים 'וראיתם אותו' ..."].

על המצווה לגייר,

בר"מ בסהמ"צ עשה ג כ' "ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".

הרשב"ץ מנה מצוות קבלת גרים, מצו"ב.

מצוות "לכלב תשליכון אותו".
בפשטות היה נראה שאי"ז מצווה, ואולי אפי' לא הנהגה טובה וכיו"ב, ומה שאמרו חז"ל שזהו שכר לשתיקת הכלב, י"ל דעצם ההזכרה שלו כברירת מחדל זהו השכר.
אמנם יש שנקטו דהוי מצוה ממש או קרוב לכך.
תוס' ביומא לו: דן בלאו דטריפה דהוי לאו הניתק לעשה משום דלכלב וכו'.
ועי' יסוד מורא לראב"ע שער ב' ומנ"ח מ' ע"ג.
וע"ע א-ת ערך טריפה הע' 557 והלאה.

עושה חדשות כתב:מצוות "לכלב תשליכון אותו".

זה לגבי טריפה.
ולגבי נבילה, דכתיב בקרא למוכרה לנכרי או ליתנה לגר, גם זה בפשטות איננו מצוה, אבל הגמ' ביומא דנה בזה לאו הניתק לעשה.
ולהדיא מצינו בתש' המפורסמת של הר"י בן פלט שהובאה בראש', שהוא דן שם על איזה מצוות מברכים ועל איזה לא, ומה הכלל בזה, ובתוך הדברים הוא כותב:
"הכי אסתברא לן דהני מצות עשה דלא מברכינן עלייהו לא תליין בחד טעמא בלחוד אלא כמה טעמי אית בהו. חדא מינייהו עשיית דין אף על גב דמצות עשה היא דכתיב (דברים א טז) ושפטתם צדק לא מברכינן עלה דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו. אי נמי מחלי להדד' מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל, והוא הדין לעזיבה ופריקה. והשמטת כספים. וקרקעות. ושלוח עבדים והענקתן. ועמידה מפני הרב ומורא. וכבוד אב ואם. ונתינת צדקה לעני. והלואת אביון. והשבת גזלה. וחזרת רבית. והשבת אבדה. ועזיבת לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות. ונתינת מעשר עני. ומי שמשמח גר ויתום ואלמנה. ובקור חולים. ונחמת אבלים. ולוית המת. והכנסת חתן וכלה לחופה. ועריפת פטר חמור. והשבת העבוט. ונתינת נבלה לגר. ומכירתה לנכרי. ושריפת נותר. ושלוח הקן. אלו כלן אין מברכין עליהן מכמה טעמים וכו' ואיכא נמי דלא מברכינן עלייהו משום דתלוי בדעת אחרים דרחמנא אזהר לאהנויי להו. והואיל ואיפשר דמימנעי מההיא הנאה או דמחלי לי' ומיעקר ליה עשה לא מברכינן עלייהו. כגון נתינ' צדקה או מעשר עני לעני, ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי".

מצווה להיות נקי.

ז"ל היראים סי' עג:
שלא לשקץ את הגוף. הזהירה תורה לישראל בפרשת ויהי ביום השמיני דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם פי' אל תמאסו עצמכם ואל תאכלו במאוס ובשיקוץ כדאמר רב ביבי בר אביי באלו הן הלוקין [ט"ז ב'] האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו ואמרינן נמי בשבת פר"ע [צ' ב'] רב כהנא הוה קאים קמיה דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומיה, פי' חגב חי טהור. א"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכלי ליה ועבר משום בל תשקצו. פי' באוכל כל דבר חי ואמר רבא מאן דמשהי בנקביו עובר בבל תשקצו. למדנו שהזהיר הבורא שלא ימאיסו ישראל לא באכילתם ולא בענינים כי אם ינהגו עצמם בקדושה וכבוד כדתניא באלו דברים [נ"ג ב'] והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני למדנו מזה שהמפליג עצמו בשיקוץ ממנהג שכיניו ומבני עירו עובר בלאו.

ובסי' תלד:
והתקדשתם והייתם קדושים. צוה הב"ה את ישראל שיקדשו עצמם דכתיב בפרשה ויהי ביום השמיני והתקדשתם והייתם קדושים לא מצאנו מפורש מה היא הקדושה ויש ללמד שלא ינוול אדם עצמו ביותר שהניוול הוא חסרון קדושה כדאמרינן בברכות בסוף אלו דברים [נ"ג ב'] במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים הראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש אני זה שמן אני ה' אלהיכם זו ברכה ונראה שלאסמכתא הובא הפסוק שהרי למדנו בכמה מקומות שמים ראשונים דרבנן בחגיגה בחומר בקודש ובעירובין [כ"א ב'] ולמדנו מברייתא זאת שצריך לברך במים אחרונים שהרי מצוה הם מוהייתם קדושים וקדושה היא ופרישות ליטול ידים אחר אכילה אפילו שלא במקום סכנת מלח ומה שאמרו חכמים חולין [ק"ה א'] מים אחרונים חובה פי' צריך להזהר בהם יותר ממים ראשונים. וכן שמעתי משמו של רבי יצחק בן מלכי צדק שמברכין על מים אחרונים ורב יהודאי הגאון פירש שאין מברכין שלא נתקנו כ"א מחמת סכנת מלח סדומית זו תשובתו.

מצווה לשחק עם הילדים בשבת.

ז"ל הגמ' בנדרים לז: אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא, וביאר הר"ן שם: דיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא - שאבות התינוקות פונין למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות ואם יקראו התינוקות לכתחילה יחושו לבטולם.

וכנראה שיש ענין כזה גם בימי החול, ז"ל ילקו"ש תהילים תתמ"ו: עוד ינובון בשיבה. ר' יהושע בן קרחה אומר העלה ניבין, מעשה באחד שעשה דייתיקי ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שיעשה שוטה. הלך ר' יוסי בר' יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע על ידיו ועל רגליו ונמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה התחיל משחק, אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשו הגיעני. א"ל מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה.

עושה חדשות, ייש"כ על דבריך באשכול זו ובאחרות.

ערבות, "כל ישראל ערבים זה לזה", הוי מצוה בפנ"ע?
עי' ביאור הרי"פ על הרס"ג מנין שישים וחמש הפרשיות פרשה נז.

עושה חדשות כתב:ז"ל ספר חרדים מ"ע פ"א:
אחרי שצוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת ולכך שם האות באבר זה לפי שהוא ית' קדוש ושונא זמה הוא יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה

ופשיט"ל דהזמן של המצוה הוא "כל יום", לא כל שעה, ולא כל שבוע או חודש.
ומצינו כה"ג בעוד מצוות, וכגון להסוברים שהנחת תפילין מחוייבת לכה"פ "פעם ביום", או דעונש כרת על הנמנע ממילה הוא על "כל יום" שלא מל. ואף דלא כתיב יום בתורה לגבי תפילין ומילה וכו', מ"מ מסברא נקטו חז"ל דהשיעור הקובע הוא "יום". ויל"ע כיו"ב בעוד מצוות, ולדוג' מצוות אהבת ה', האם יש חיוב מינימלי של פעם ביום או לאו.

עושה חדשות כתב:ערבות, "כל ישראל ערבים זה לזה", הוי מצוה בפנ"ע?
עי' ביאור הרי"פ על הרס"ג מנין שישים וחמש הפרשיות פרשה נז.

ביאור הרי"פ על הרס"ג מלא במצוות חדשות, כגון "אחרי רבים להטות" ו"בשר תאוה".

עושה חדשות כתב:מצווה לשחק עם הילדים בשבת.

ז"ל הגמ' בנדרים לז: אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא, וביאר הר"ן שם: דיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא - שאבות התינוקות פונין למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות ואם יקראו התינוקות לכתחילה יחושו לבטולם.

וכנראה שיש ענין כזה גם בימי החול, ז"ל ילקו"ש תהילים תתמ"ו: עוד ינובון בשיבה. ר' יהושע בן קרחה אומר העלה ניבין, מעשה באחד שעשה דייתיקי ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שיעשה שוטה. הלך ר' יוסי בר' יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע על ידיו ועל רגליו ונמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה התחיל משחק, אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשו הגיעני. א"ל מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה.

כמד' שהמצווה משום "עונג שבת" של האב, וכמד' שמצינו בדיני אבילות איסור על האבל להשתעשע בתינוקות.

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:מצוות "לכלב תשליכון אותו".

זה לגבי טריפה.
ולגבי נבילה, דכתיב בקרא למוכרה לנכרי או ליתנה לגר, גם זה בפשטות איננו מצוה, אבל הגמ' ביומא דנה בזה לאו הניתק לעשה.
ולהדיא מצינו בתש' המפורסמת של הר"י בן פלט שהובאה בראש', שהוא דן שם על איזה מצוות מברכים ועל איזה לא, ומה הכלל בזה, ובתוך הדברים הוא כותב:
"הכי אסתברא לן דהני מצות עשה דלא מברכינן עלייהו לא תליין בחד טעמא בלחוד אלא כמה טעמי אית בהו. חדא מינייהו עשיית דין אף על גב דמצות עשה היא דכתיב (דברים א טז) ושפטתם צדק לא מברכינן עלה דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו. אי נמי מחלי להדד' מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל, והוא הדין לעזיבה ופריקה. והשמטת כספים. וקרקעות. ושלוח עבדים והענקתן. ועמידה מפני הרב ומורא. וכבוד אב ואם. ונתינת צדקה לעני. והלואת אביון. והשבת גזלה. וחזרת רבית. והשבת אבדה. ועזיבת לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות. ונתינת מעשר עני. ומי שמשמח גר ויתום ואלמנה. ובקור חולים. ונחמת אבלים. ולוית המת. והכנסת חתן וכלה לחופה. ועריפת פטר חמור. והשבת העבוט. ונתינת נבלה לגר. ומכירתה לנכרי. ושריפת נותר. ושלוח הקן. אלו כלן אין מברכין עליהן מכמה טעמים וכו' ואיכא נמי דלא מברכינן עלייהו משום דתלוי בדעת אחרים דרחמנא אזהר לאהנויי להו. והואיל ואיפשר דמימנעי מההיא הנאה או דמחלי לי' ומיעקר ליה עשה לא מברכינן עלייהו. כגון נתינ' צדקה או מעשר עני לעני, ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי".

"נתינה לגר" הוי סוגיא ערוכה בפסחים כא: עיי"ש.

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:ז"ל ספר חרדים מ"ע פ"א:
אחרי שצוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת ולכך שם האות באבר זה לפי שהוא ית' קדוש ושונא זמה הוא יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה

ופשיט"ל דהזמן של המצוה הוא "כל יום", לא כל שעה, ולא כל שבוע או חודש.
ומצינו כה"ג בעוד מצוות, וכגון להסוברים שהנחת תפילין מחוייבת לכה"פ "פעם ביום", או דעונש כרת על הנמנע ממילה הוא על "כל יום" שלא מל. ואף דלא כתיב יום בתורה לגבי תפילין ומילה וכו', מ"מ מסברא נקטו חז"ל דהשיעור הקובע הוא "יום". ויל"ע כיו"ב בעוד מצוות, ולדוג' מצוות אהבת ה', האם יש חיוב מינימלי של פעם ביום או לאו.

כעת ראיתי שביוסף אומץ למד מהכרת של מילה ב"כל יום", דחיוב מזוזה הוא ג"כ לפי יום.
(אא"כ זה רק לשון בעלמא. אבל לענין כרת דמילה הרי לא מקובל להחמיר במילה שלא בזמנה למול מיד ברגע הראשון של היום.
ועכ"פ נפק"מ כמה צריך להתאמץ כשמוסר מזוזות לבדיקה להחזיר אותם במהירות שלא יעבור "יום", מעבר לזריזות הפשוטה לכל רגע של מצווה).

מצו"ב.

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב: ...ופשיט"ל דהזמן של המצוה הוא "כל יום", לא כל שעה, ולא כל שבוע או חודש.
ומצינו כה"ג בעוד מצוות, וכגון להסוברים שהנחת תפילין מחוייבת לכה"פ "פעם ביום", או דעונש כרת על הנמנע ממילה הוא על "כל יום" שלא מל. ואף דלא כתיב יום בתורה לגבי תפילין ומילה וכו', מ"מ מסברא נקטו חז"ל דהשיעור הקובע הוא "יום". ויל"ע כיו"ב בעוד מצוות, ולדוג' מצוות אהבת ה', האם יש חיוב מינימלי של פעם ביום או לאו.

להסוברים דקריאת זכור דאו', מבו' א"כ דמצוות זכירה זו שיעור חיובה הוא פעם בשנה. וג"ז צ"ע.

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב: ...ופשיט"ל דהזמן של המצוה הוא "כל יום", לא כל שעה, ולא כל שבוע או חודש.
ומצינו כה"ג בעוד מצוות, וכגון להסוברים שהנחת תפילין מחוייבת לכה"פ "פעם ביום", או דעונש כרת על הנמנע ממילה הוא על "כל יום" שלא מל. ואף דלא כתיב יום בתורה לגבי תפילין ומילה וכו', מ"מ מסברא נקטו חז"ל דהשיעור הקובע הוא "יום". ויל"ע כיו"ב בעוד מצוות, ולדוג' מצוות אהבת ה', האם יש חיוב מינימלי של פעם ביום או לאו.

להסוברים דקריאת זכור דאו', מבו' א"כ דמצוות זכירה זו שיעור חיובה הוא פעם בשנה. וג"ז צ"ע.

השיעור הוא לזכור [בפה] בתדירות שכזו שלא ישכח, וכלשון החינוך

אבל טעם זכירת מה שעשה עמלר אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פ"א בשנה או בשתי שנים ושלש

אלא שהחת"ס חידש שחייבים דוקא פעם בשנה כיון שזהו שיעור שכחה.

עושה חדשות כתב:מצווה לשחק עם הילדים בשבת.
ז"ל הגמ' בנדרים לז: אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא, וביאר הר"ן שם: דיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא - שאבות התינוקות פונין למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות ואם יקראו התינוקות לכתחילה יחושו לבטולם.
וכנראה שיש ענין כזה גם בימי החול, ז"ל ילקו"ש תהילים תתמ"ו: עוד ינובון בשיבה. ר' יהושע בן קרחה אומר העלה ניבין, מעשה באחד שעשה דייתיקי ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שיעשה שוטה. הלך ר' יוסי בר' יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע על ידיו ועל רגליו ונמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה התחיל משחק, אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשו הגיעני. א"ל מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה.

שבת קנד: -

אביי אשכחיה ליה לרבה דקא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא אמר ליה קא משתמש מר בבעלי חיים אמר ליה צדדין הן וצדדין לא גזרו בהו רבנן

ופירש"י ושא"ר שעשה כן לשעשוע התינוק,
אולי מהטעם הנ"ל?

יראים סי' תי -

מורא שבת. כשם שצוה הב"ה לתת מורא וכיבוד למקדש כך צוה לתת לשבת שהרי הוקשו זה לזה דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ומהו מורא שבת שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר ולא מן השבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת

עושה חדשות כתב:יראים סי' תי -

מורא שבת. כשם שצוה הב"ה לתת מורא וכיבוד למקדש כך צוה לתת לשבת שהרי הוקשו זה לזה דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ומהו מורא שבת שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר ולא מן השבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת

ויעויין בתשובות והנהגות ח"ד עמ' תל"ז

לימוד לשה"ק.
ז"ל הר"מ בפיה"מ באבות פ"ב -

אחר כך אמר שראוי להזהר במצוה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצוה שהתבארה חומרתה, כמו מילה וציצית ושחיטת פסח. ושם סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן...

יראים סי' תכז -

שמחה בג' רגלים ... למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל

עושה חדשות כתב:יראים סי' תכז -

שמחה בג' רגלים ... למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל

ייש"כ,
מפורסם בשם השאג"א (סו"ס ס"ה ע').

מצווה ישנה, אבל המקור של הסמ"ק הוא מחודש, ז"ל במצוה א -

לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ') אנכי ה' אלהיך וגומר, וכתיב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ודרשו חכמים אפילו באויר. לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות. ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגומר

שו"ע חושן משפט סי' צ"ז סעיף א', והוא מלשון הטור:
מצות עשה להלוות לעניי ישראל והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה וקרובו עני קודם לעניים אחרים ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת ואפילו עשיר שצריך להלוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו:
הרי שיש מצות עשה ליתן עצה טובה. הגר"א בביאורו כתב שהוא נלמד מדין ליעצו עצה טובה בחליצה ויבום שנלמד מפסוקים, וכ' הגר"א שמסתמא לאו דוקא ביבם קפיד רחמנא.
א"כ יש לעיין אם חייבים ליתן עיצות דוקא בחינם, שאולי גם זה נכלל בדרשה של מה אני בחינם כו'.

שע"ת ג,נד "וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, שנאמר (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש".

חרדים מ"ע פ"ו -

במצות סוכה יש שתי צוואות אחד תלויה בידים היינו עשייתה והשנית הישיבה בה ותלויה ברגלים והיא עיקר מצוה וגמר שלה דכתיב בסכות תשבו שבעת ימים לכך אין מברכין בשעת עשייתה לעשות סוכה אלא בשעת הישיבה כדי לישב בסוכה

וזכורני שכבר האריכו הרבה בענין זה האם יש מצוה בעצם עשיית הסוכה, וכלש' השאילתות דמחייבין דבית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעה יומי, וכו'. וע"ע ביאוה"ל סי' תרנו שהאריך בזה בשי' הירו' ובתו"ד כ' הרי דסובר הירושלמי דעשיית המצות הוא מצוה בפ"ע מדמברך עליה וכו' ואינו יכול לפטור עצמו במה שיקנה תפילין או סוכה מחבירו במעותיו. ובסי' לח כ' בביאוה"ל דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וצ"ע.

ספר החינוך מצוה פד - מצות שמיטת קרקעות

משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ [שמות כ', י"א], וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם

?

עונשים חדשים...
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מא -

וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה או המחלוקת כנגדה, ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז, או הקיף פאת הראש, לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת, הוא אצלי הנאמר עליו את ה' הוא מגדף ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש, כאנשי עיר הנדחת שיהרגו מיתת כופרים לא מיתת עונש, ולזה ממונם בשרפה ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין. וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה ועשו אותה ביד רמה יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם, ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא, ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה', והשיבו הם ג"כ אם במרד וגו', והעלה בידך אלו העקרים ג"כ בעונשים

עושה חדשות כתב:מצווה ישנה, אבל המקור של הסמ"ק הוא מחודש, ז"ל במצוה א -

לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ') אנכי ה' אלהיך וגומר, וכתיב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ודרשו חכמים אפילו באויר. לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות. ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגומר

יש להוסיף בזה קצת ביאור מהו המקור מיציאת מצרים על האמונה בגאולה לע"ל.
והנה ביחזקאל פ"כ מבו' שהגאולה ממצרים שנעשתה בפרסום גדול לעיני הגויים, היא עצמה טעם לכך שהקב"ה לא יעזוב את עם ישראל לעולם -

בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי - וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם - וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל - וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם - וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם - וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ - וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם - וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם

והאריך בזה הנתיבות בהגדש"פ, עי"ש.
ויש לשייך לזה גם את ד' הבית הלוי על הפס' ואנכי אעלך גם עלה (ויגש מו-ג) דזוהי ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שיהיה נקרא שמו על ישראל, ובכל מעשה ובכל זמן שיהיו ישראל בשפלות חלילה ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם, ואנכי אעלך גם עלה, כשאהיה מעלה אותך אז ע"י עלייתך יתפרסם גם שמי בכל הגוים ויהיה עליה לכבודי וכו' עי"ש.
ועכ"פ מונח גם ציווי בהאי דיברה ראשונה אנוכי וכו', דהיות והקב"ה גילה עצמו כגואלינו, ושנתייחס אליו כגואל, ממילא גם עלינו לצפות שיגאלנו שנית, ולא יניחנו בשפלותינו כיון שכביכול אף כבוד שמו נתלה בזה.
ודו"ק.

ואולי זאת ג"כ נקודה מרכזית בליל הסדר, לצפות לגאולה העתידה כשם שגאלנו ממצרים.
משנה ברורה סימן תפ סק"י -

ונוהגין באלו מדינות למזוג כוס אחד יותר מהמסובין וקורין אותו כוס של אליהו הנביא (לרמז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו הש"י ממצרים הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו לבשרנו)

עושה חדשות כתב:ואולי זאת ג"כ נקודה מרכזית בליל הסדר, לצפות לגאולה העתידה כשם שגאלנו ממצרים.

וזוהי ג"כ שיטת ר"ע דקיי"ל כוותי' שבברכת הגאולה בליל הסדר אומרים "כן יגיענו ה' אלקינו למועדים ולרגלים אחרים... ששים בבנין עירך ושמחים בעבודתך וכו'."

יראים סי' רנה -

מאה ברכות בכל יום. ויראת מאלהיך שמור אשר צוה בפ' והיה עקב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. ואמרינן במנחות בהתכלת [מ"ג ב'] היה ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם [וגו'] מאה שואל מעמך. ענין אחר מ"ה זה צ"י בא"ת ב"ש י"ם ה"ץ ה' בצד"י וי' במ"ם. ואנשי כנסת הגדולה קבעוה

האם סתימת לשונו מלמדת דס"ל דחיוב מאה ברכות בכל יום הוא מדאו'? היתכן?

עושה חדשות כתב:יראים סי' רנה -

מאה ברכות בכל יום. ויראת מאלהיך שמור אשר צוה בפ' והיה עקב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. ואמרינן במנחות בהתכלת [מ"ג ב'] היה ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם [וגו'] מאה שואל מעמך. ענין אחר מ"ה זה צ"י בא"ת ב"ש י"ם ה"ץ ה' בצד"י וי' במ"ם. ואנשי כנסת הגדולה קבעוה

האם סתימת לשונו מלמדת דס"ל דחיוב מאה ברכות בכל יום הוא מדאו'? היתכן?

מהסיפא בודאי לא משמע כך

מהר"ח או"ז סי' סב -

... ותאיר עיני למ"ד חובת טלית. עשייתה גמר מצותה כמו מעקה ומזוזה. ועטיפה אינה מצוה למאי הלכתא שרא רחמנא כלאים בציצית. ושמא כל חדא מצוה באפי נפשה היא. וצריך ב' ברכות ברכה בשעת עשיה לעשות ובשעת עטיפה להתעטף. הא מנא לן ...

בירושלמי אכן יש על זה ברכה

עושה חדשות כתב:יראים סי' רנה -

מאה ברכות בכל יום. ויראת מאלהיך שמור אשר צוה בפ' והיה עקב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. ואמרינן במנחות בהתכלת [מ"ג ב'] היה ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם [וגו'] מאה שואל מעמך. ענין אחר מ"ה זה צ"י בא"ת ב"ש י"ם ה"ץ ה' בצד"י וי' במ"ם. ואנשי כנסת הגדולה קבעוה

האם סתימת לשונו מלמדת דס"ל דחיוב מאה ברכות בכל יום הוא מדאו'? היתכן?

עי' שו"ת יוסף אומץ סי' נ'

עושה חדשות כתב:מהר"ח או"ז סי' סב -

... ותאיר עיני למ"ד חובת טלית. עשייתה גמר מצותה כמו מעקה ומזוזה. ועטיפה אינה מצוה למאי הלכתא שרא רחמנא כלאים בציצית. ושמא כל חדא מצוה באפי נפשה היא. וצריך ב' ברכות ברכה בשעת עשיה לעשות ובשעת עטיפה להתעטף. הא מנא לן ...

וכ"כ מדנפשיה בשיעורי הגרי"ד (בן הגר"מ) עניני ציצית עמ' ר"ו.
וכ"כ בספר וענפיה ארזי אל על ספר בראשית עמ' כ"א עיי"ש בכל דבריו (הנוגעים לאשכול דידן).