פורום אוצר החכמה

עושה חדשות כתב:לכאו' יש ללמוד מזה על כל איסור דרבנן, שיש בו שני 'מחייבים', החשש עצמו (דוג' בשר עוף בחלב דדמיא לבשר בהמה בחלב), ומה שרבנן אח"כ גם תיקנו את זה ומצווה לשמוע דבריהם

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:לכאו' יש ללמוד מזה על כל איסור דרבנן, שיש בו שני 'מחייבים', החשש עצמו (דוג' בשר עוף בחלב דדמיא לבשר בהמה בחלב), ומה שרבנן אח"כ גם תיקנו את זה ומצווה לשמוע דבריהם

כעת התעוררתי שהדבר המבו' ברשב"א הנ"ל על החיוב להיזהר בדרבנן מצד סיבת התקנה בנוסף ל'מחייב' של התקנה,
זה ממש כעין ד' המג"א והתרוה"ד להקל ב'לא פלוג' יותר מהמקרה שנאמרה עליו התקנה בעצם, או כלשונו של הגראי"ש ד'לא פלוג' הוי כעין תרי דרבנן.
וכבר נידונו הדברים כאן -
viewtopic.php?f=19&t=21757&p=215076&hilit=%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F+%D7%9C%D7%90+%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%92#p214761
וכאן-
viewtopic.php?f=17&t=21907&p=215116&hilit=%D7%9C%D7%90+%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%92#p215116

עושה חדשות כתב:כמדומני שאחד ההבדלים הבולטים בין החזו"א לבריסק, זה בענין המצויין בכותרת.

עושה חדשות כתב:ולכאו' יש ללמוד מזה על כל איסור דרבנן, שיש בו שני 'מחייבים', החשש עצמו (דוג' בשר עוף בחלב דדמיא לבשר בהמה בחלב), ומה שרבנן אח"כ גם תיקנו את זה ומצווה לשמוע דבריהם. ועכ"פ המסקנא היא "שהיה בדין ואפילו לא ציוו חכמים".

עושה חדשות כתב:דוגמא אופיינית של סברת החזו"א -
המדובר הוא לגבי החילוק שיש בין טומאת נבילה לאיסור אכילתה, באופן שביטל את הדבר מעמידתו לאכילה דמפקיע בזה את הטומאה ולא את האיסור
ז"ל ביו"ד סי' יב
"ובתו' חולין קכ"א א' ד"ה והוא, מבואר דבשר שפלטתו סכין פחות מכזית אף שבטל מטו"א [בלא מחשבה] ומטומאת נבילות אף שכנסו, מ"מ חייבין עליו משום איסור נבילה, ונראה הטעם דלענין איסור אכילה לא שייך שביטול מאכילה יגרום היתר אכילה שזהו עיקר כונת התורה להתרחק מאכילתו ולהתנהג בו כבעצים ואבנים, ובכל שעה הוא מוזהר שלא להחשיבו לאוכל, ואפשר שזה כונת תו' מנחות ס"ט א' לחלק בין טומאה לאיסור".
ובסי' ריד
"ונראה הטעם דלענין טומאה י"ל כיון דאינו נחשב לאוכל בטלה טומאתו, אבל לענין איסור אכילה, זהו תכלית האיסור שנחשבהו לעץ, ולא שייך למימר שבשביל שנחשב לעץ יותר באכילה ובכל שעה הוא מוזהר עליו שלא יאכלנו, ודבריהם מבואר בהדיא לעיל ע"ז א' במתנ' חישב עלי' מטמאה טו"א אבל לא טומאת נבילות, אלמא דלא נחשב אוכל לענין טומאת נבילות כיון דצריך מחשבה ומ"מ אסורה באכילה כדתנן התם".

לעומקו של דבר כתב:אגב, גם ידוע בשם החזו"א שאחד החילוקים בין היתר מכירה בשביעית למכירת חמץ הוא שבחמץ התורה רוצה שהחמץ לא יהיה אצלך ובשביעית רוצה שהארץ תשבות (אלא שנכרי לא צווה על כך)

עושה חדשות כתב:

לעומקו של דבר כתב:אגב, גם ידוע בשם החזו"א שאחד החילוקים בין היתר מכירה בשביעית למכירת חמץ הוא שבחמץ התורה רוצה שהחמץ לא יהיה אצלך ובשביעית רוצה שהארץ תשבות (אלא שנכרי לא צווה על כך)

והוסיף דלענין הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח די בכך.

לעומקו של דבר כתב:רק אני לא הבנתי?

עושה חדשות כתב:דוג' (מפרה"ש) ללימוד ממצוות התורה על "רצון התורה".
וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ.
יומא מד: תנא בכל יום לא היה לה ניאשתיק והיום היה לה ניאשתיק דברי בן הסגן. ופירש"י ניאשתיק - טבעת בראשה, שמקשקש ומשמיע קול, משום ונשמע קולו בבואו וגו' (שמות כח).
והיינו דכיון דבבגדי לבן לא היו פעמונים, התקינו פעמון על המחתה.
ויק"ר פ' אחרי מות: ר' יוחנן כד הוה סליק למשאל שלמיה דרבי חנינא הוה מבעבע על שום ונשמע קולו.
והובא ברשב"ם פסחים קיב: ולא תכנס בביתך פתאום. אלא השמע את קולך להם קודם בואך דילמא עבדי מילתא דצניעותא. [בויקרא רבה] (פכ"א) ר' יוחנן כי הוה עייל לביתא מנענע משום שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש.

ולפי זה צ"ל שהוא סובר דע"כ לא שרי הרשב"א אלא בשבשל בה ירקות וכיוצא בהם אבל בבשל בה חלב לא דאף על גב דכל שאינה בת יומא או שיש בחלב ששים כיון דחלב שרי ה"ל כבשל בה ירקות מכל מקום כיון דחלב הוא אסור בבשר אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר לקדרת בשר לבשל בה חלב

ומי שיבין כוונת התורה וירדוף אותה לא ירבה לשעבד אותם ואפי' בדבר שהוא מותר כשאיבת המים הרבים והעבודה הגדולה שבה טורח וקושי או לעורר אותם משנתם וכיוצא בזה לפי שהוא יתברך אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך והבן מלת כמוך שהיא בענין המנוחה אמנם הכאת העבד או האמה ולייסרם בשבת הוא מעשה הפתאים שלא יבינו מכוונת התורה אלא מה שהוא גלוי ממנה מאד והוא איסור גדול אצל מי שמבין כוונת התורה

עושה חדשות כתב:חשבתי דוגמא.
כידוע יש מן הגדולים שהורו ליחידים השואלים, שאין כדאי ללמוד עזרה ראשונה ורפואה וכד', כי בנקל מצוי מכשול שיתרשל מלהציל חיי אדם מפני סיבות שאינם מספיקות, ותגדל עליו התביעה שעמד על דם רעהו, משא"כ כשאינו יודע לטפל בו. ולכאו' זה סותר את עצם הענין שרצתה התורה בהצלת נפשות, כי בהוראה זו מתמעטים המצילים, מפני חשבון השכר והעונש הפרטי שלהם. וצ"ע.

עושה חדשות כתב:רמב"ן ב"מ נט:

ותמהני למה ברכוהו לר' אליעזר הרי לא היה חייב אלא נדוי בלבד שמנדין על כבוד הרב כמו שמצינו בעקביה בן מהללאל (ברכות י"ט א'), וי"ל שכיון שלא רצה לחזור ואמר חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש ומן השמים יוכיחו מחזי להו כאפקירותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי לפיכך ברכוהו, ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר כך היא בעיני (סנהדרין פ"ח א') לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם, ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו.

עושה חדשות כתב:כמדומני שאחד ההבדלים הבולטים בין החזו"א לבריסק, זה בענין המצויין בכותרת.
דוג' יפה לכך ניתן למצוא בקטע המצו"ב על "בחינה של גונב נפש".

אמנם אין לי הגדרה מדוייקת מהי נקודת המחלוקת, דהיינו מה הכל מודים דאפשר ללמוד את הענין, מה הכל מודים שא"א, ובמה נחלקו. בריבוי דוג' אולי תתברר הנקודה.

לעומקו של דבר כתב:בעניין גונב איש ומכרו:
זה שיש חילוק בין החזו"א להגרי"ז זה ודאי
וזה נחמד שמצאו קטע שהחזו"א אומר כביכול הפוך מהגרי"ז על אותו נושא בדיוק זה גם נחמד
אבל למעשה צריך לשים לב שמה שר"ע בלוי אמר והגרי"ז שלל זה משהו רחוק מאוד ממה שהחזו"א אמר.

שומע ומשמיע כתב:

לעומקו של דבר כתב:בעניין גונב איש ומכרו:
זה שיש חילוק בין החזו"א להגרי"ז זה ודאי
וזה נחמד שמצאו קטע שהחזו"א אומר כביכול הפוך מהגרי"ז על אותו נושא בדיוק זה גם נחמד
אבל למעשה צריך לשים לב שמה שר"ע בלוי אמר והגרי"ז שלל זה משהו רחוק מאוד ממה שהחזו"א אמר.

יעמיק לנו הרב ויבאר החילוק. כי אני לא הבנתיהו.

אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אז"ל (אבות פ"ב): לא עם הארץ חסיד. ונבאר עתה ענין זה על הסדר, הנה שורש החסידות הוא משאמרו חז"ל (ברכות י"ז): אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.

אליהו בן עמרם כתב:

עושה חדשות כתב:כמדומני שאחד ההבדלים הבולטים בין החזו"א לבריסק, זה בענין המצויין בכותרת.
דוג' יפה לכך ניתן למצוא בקטע המצו"ב על "בחינה של גונב נפש".

אמנם אין לי הגדרה מדוייקת מהי נקודת המחלוקת, דהיינו מה הכל מודים דאפשר ללמוד את הענין, מה הכל מודים שא"א, ובמה נחלקו. בריבוי דוג' אולי תתברר הנקודה.

האם אין זה מפורש בדברי רבינו הרמב"ן לפי מיטב זכרוני בעניין "קדושים תהיו" ובעניין "ועשית הישר והטוב" שצריך להבין מה רצון התורה ולא רק להתמקד בכתוב וזהו.
ואולי, מחלוקת רבותינו הרב מבריסק והחזו"א אינה אלא, האם כל אחד ואחד יכול להרחיב את כוונת התורה, וזה מה שהרב מבריסק רצה לומר שצריך להזהר מאד בזה, ואילו החזו"א דיבר על העקרון, שניתן.
ובוודאי ששטח זה מסוכן מאד, שלא לעבור על "בל תוסיף".

לעומקו של דבר כתב:

שומע ומשמיע כתב:

לעומקו של דבר כתב:בעניין גונב איש ומכרו:
זה שיש חילוק בין החזו"א להגרי"ז זה ודאי
וזה נחמד שמצאו קטע שהחזו"א אומר כביכול הפוך מהגרי"ז על אותו נושא בדיוק זה גם נחמד
אבל למעשה צריך לשים לב שמה שר"ע בלוי אמר והגרי"ז שלל זה משהו רחוק מאוד ממה שהחזו"א אמר.

יעמיק לנו הרב ויבאר החילוק. כי אני לא הבנתיהו.

ר"ע בלוי אמר שמי שגורם להחטיא יהודי עובר בדין גניבת נפשות. או ב'בחינה' של זה. ואמר הגרי"ז דזה אינו.

לעומקו של דבר כתב:ר"ע בלוי אמר שמי שגורם להחטיא יהודי עובר בדין גניבת נפשות. או ב'בחינה' של זה. ואמר הגרי"ז דזה אינו.
החזו"א אמר שמי שכובש חבירו אע"פ שלא גונבו ממש יש בזה שייכות לעבירה. "על דרך שלומדים כבוד הבריות ממה שחסה התורה על כבוד הבריות".
כלומר, רע"ב אמר דבר שבאמת אינו קשור לעניין. משא"כ החזו"א.
אמנם אם נדקדק בכל מילה שכתובה שם בספר כאילו כך בדיוק אמר הגרי"ז וכך בדיוק התכוון הגרי"ז (כמו שביאר שם הרהמ"ח) אולי יש מקום לדון פלוגתא אבל לא מהדוגמא אלא מדברי ההסבר.

עושה חדשות כתב:לש' רבי אברהם בן הרמב"ם לגבי שביתת עבדים בשבת -

ומי שיבין כוונת התורה וירדוף אותה לא ירבה לשעבד אותם ואפי' בדבר שהוא מותר כשאיבת המים הרבים והעבודה הגדולה שבה טורח וקושי או לעורר אותם משנתם וכיוצא בזה לפי שהוא יתברך אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך והבן מלת כמוך שהיא בענין המנוחה אמנם הכאת העבד או האמה ולייסרם בשבת הוא מעשה הפתאים שלא יבינו מכוונת התורה אלא מה שהוא גלוי ממנה מאד והוא איסור גדול אצל מי שמבין כוונת התורה