הנפקא מינא היחידה ("אליבא דהלכתא") של שאלתך (האם ניתן לומר "שאין שום עוון" גם אם בדיעבד "יתברר שצד החומרא היה הנכון"), היא: האם יצטרך להתוודות על זה ביום כיפור. כי אם לא זו הנ"מ, אז למאי נ"מ ("אליבא דהלכתא")?
אבל לענ"ד הדבר פשוט שעל זה לא צריך להתוודות, וה"ט משום, שאחרי שהתברר שצד החומרא הוא הנכון, ממילא התברר למפרע, שכאשר הוא הקל בצייתוֹ כדין לכלל של "ספיקא דרבנן לקולא" (לפני שנודע שצד החומרא הוא הנכון) - הוא היה בעצם שוגג בדרבנן; השתא דאתית להכי, הא קיי"ל (כמבואר בנתיבות המשפט סי' רלד) דעל שוגג בדרבנן לא צריך להתוודות, ומה לי אם שגג כי חשב שזה מותר בוודאי (כגון שחשב שזה בודאי אינו מוקצה) - והתברר שזה אסור מדרבנן (כגון שהתברר שזה בודאי מוקצה), ומה לי אם שגג כי חשב שזה מותר לפי הכלל "ספיקא דרבנן לקולא" (כגון שחשב שזה ספק מוקצה דלגביה קי"ל להקל לפי הכלל הנ"ל) - והתברר שזה אסור מדרבנן (כגון שהתברר שזה ודאי מוקצה), הא תרוויהו הוו שוגג מדרבנן, וממילא אזלינן בתר כללא דעל שוגג דרבנן לא צריך להתוודות.
השתא דאתינא להכי - דאינו צריך להתוודות, ממילא נענתה שאלתך "האם...אין שום עוון". אכן אין שום עוון, דהא אילו היה איזשהו עוון - למה שלא יתוודה על אותו עוון? ודוק.
ומיהו אהא תמיהא לי טובא, על מה שכתבת בסוגריים - ששאלתך "האם...אין שום עוון" - היא "גם לו יצויר שלא נוקטים כשיטת הנתיבות שבשוגג דרבנן אין עוון". משמע שהתכוונת לשאול זאת, בין אם נוקטים - שבשוגג דרבנן - אין עוון, ובין אם נוקטים - שבשוגג דרבנן - יש עוון. על דבריך הנ"ל אני תמה: ממה נפשך, אי נקטינן דבשוגג דרבנן אין עוון - א"כ נמי הכא אין עוון - דמ"ש, ואי נקטינן דבשוגג דרבנן יש עוון - א"כ נמי הכא יש עוון - דמ"ש...