פורום אוצר החכמה

ישנם הרבה דברים המוזכרים בגמ',
ואין אדם יודע האם זהו ממש 'דינא דגמרא' כמו מצווה דרבנן וחובה, או 'ענינים' בעלמא דלא נצרכא אלא להעדפה.
לענ"ד ראוי לרכז ע"ז אשכול בבית מדרשינו, לתועלת הלומדים והמקיימים.

אתכבד להעלות דוג' ראשונה.

הטבת חלום, בחלום רע שנפשו עגומה עליו, בפני שלושה, ובחלום מסופק ונפשו נבוכה, בברכת כהנים.
ראיתי בש"ס שוטנשטיין שהקדימו לסוג' וכתבו, שהגמ' נותנת עיצה טובה לחולמי חלומות.
ומאידך המשנ"ב בסי' רכ כ': וטוב שייטיב בשחרית כי זריזין מקדימין למצוה.

מה למעשה, יש מצווה של הטבת חלום?

בא"ר סימן רכ כתב שמצוה להמנות עם המטיבים מפני שבזה משיב את נפשו. ובמחה"ש שם ביאר דהינו משום אבידת גופו. [ולא להרגיעו מפחדו בלבד].
וא"כ ה"ה לחולם עצמו מדין שמירת גופו. ובפרט שאם ישתהה אולי ינזק לפני שיטיב.

לא יפטר מחבירו אלא בדבר הלכה, חובה? מצווה? עדיפות?

ז"ל הגמ' ברכות לא. לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל כי מטא להתם אמר ליה מר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא אמר ליה אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היאך ישב אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא.

והמאירי פי' את הגמ' בדרך מיוחדת, ז"ל "לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו ויתגלגלו זה עם זה מענין לענין עד שיזדמן איזה דבר של הלכה ביניהם כדרך שהביאו ברב כהנא דאלוויה לרב אשי ושאלו מה שהיו רגילים לומר בציניאתא פי' דקלים דבבל דמאדם הראשון איתנהו מה הכונה בענין זה והשיבו שהענין מדכתיב ולא ישב אדם שם ופירושו אדם הראשון כלומר שלא גזר עליה לישוב וכל שגזר עליה לישוב נתישבה והענין נאמר דרך משל כלומר לרוב חשיבותה שמעולם הוכנה בטבעה להיות כך וכן הענין באותן ציניאתא שמעולם היה אותו מקום ראוי ומוכן לכך ומ"מ כל שלא נזדמן להם אינו צריך להביא להם שמועה שלא על אופן אלא שיפטר ממנו בדברי שבח ומוסר וזהו לדעתי שאמרו כי הא כלומר שנזדמן להם כן על אופן וכן מה שאמר אח"כ רב מרדכי אלוייה לרב דימי וכו' ולא הזכיר בה כלום ומה בא ללמדנו אם מצות לוייה גופה תינוקות של בית רבן יודעין אלא שלא נפטר ממנו מתוך דבר הלכה ולמד שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה והיה לו לפרש אלוייה ולא נפרד ממנו בדברי תורה אלא מתוך שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת שבקה ומ"מ צריך שיפטר בדברי שבח ורצוי ומוסר".

זאת אומרת, לפי המאירי, הגמ' מביאה במיוחד סיפור על הענין הזה, כדי ללמדנו "שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה".

מה שנכון נכון כתב:בא"ר סימן רכ כתב שמצוה להמנות עם המטיבים מפני שבזה משיב את נפשו. ובמחה"ש שם ביאר דהינו משום אבידת גופו. [ולא להרגיעו מפחדו בלבד].
וא"כ ה"ה לחולם עצמו מדין שמירת גופו. ובפרט שאם ישתהה אולי ינזק לפני שיטיב.

מזכיר לי את זה - viewtopic.php?f=7&t=24468&p=250997&hilit=%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D#p250997

עושה חדשות כתב:ישנם הרבה דברים המוזכרים בגמ',
ואין אדם יודע האם זהו ממש 'דינא דגמרא' כמו מצווה דרבנן וחובה, או 'ענינים' בעלמא דלא נצרכא אלא להעדפה.
לענ"ד ראוי לרכז ע"ז אשכול בבית מדרשינו, לתועלת הלומדים והמקיימים.

אתכבד להעלות דוג' ראשונה.

הטבת חלום, בחלום רע שנפשו עגומה עליו, בפני שלושה, ובחלום מסופק ונפשו נבוכה, בברכת כהנים.
ראיתי בש"ס שוטנשטיין שהקדימו לסוג' וכתבו, שהגמ' נותנת עיצה טובה לחולמי חלומות.
ומאידך המשנ"ב בסי' רכ כ': וטוב שייטיב בשחרית כי זריזין מקדימין למצוה.

מה למעשה, יש מצווה של הטבת חלום?

מהדורת שוטנשטין, אינה כ"כ "תמימה" כפי שחושבים ה"תמימים" [וכמד' שבהמדוורה בעברית יש קצת צנזורה] ויש מהקנאים שבאמת יצאו חריף נגדם, ואכמ"ל.

עושה חדשות כתב:ישנם הרבה דברים המוזכרים בגמ',
ואין אדם יודע האם זהו ממש 'דינא דגמרא' כמו מצווה דרבנן וחובה, או 'ענינים' בעלמא דלא נצרכא אלא להעדפה.
לענ"ד ראוי לרכז ע"ז אשכול בבית מדרשינו, לתועלת הלומדים והמקיימים.

ייש"כ להרב עושה חדשות. וכן ליתר הכותבים.

גם זו לטובה כתב:מהדורת שוטנשטין, אינה כ"כ "תמימה" כפי שחושבים ה"תמימים" [וכמד' שבהמדוורה בעברית יש קצת צנזורה] ויש מהקנאים שבאמת יצאו חריף נגדם, ואכמ"ל.

גזל"ט אולי תבאר יותר?
אגב, בספר הערות וחדושים מהגר"י טאוב נו"נ בדברי ה"שוטנשטין"...

----

אולי רצוי לפתוח גם אשכול מיוחד לדברים שחיובם ברור אך יש לדון בדרגת החיוב. כגון: חיוב קריאת שמו"ת האם דרגת חיובו כחיוב קריאת התורה, או עכ"פ כמצוה דרבנן [להצד שקריה"ת חמור יותר ממצוות מד"ס המאוחרים – לא עיינתי] או ש'אינו כ"כ חיוב'.

אמסטרדם כתב:גזל"ט אולי תבאר יותר?

ראה מאמרו של הרב חיים רפופורט בקובץ אור ישראל נ'.

עושה חדשות כתב:לא יפטר מחבירו אלא בדבר הלכה וכו'
ולפי המאירי, הגמ' מביאה במיוחד סיפור על הענין הזה, כדי ללמדנו "שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה". אלא "שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת".

יש להוסיף דבעירובין סד. מבו' דהאי דבר הלכה הוא דבר שלא היה ידוע לחבירו קודם לכן, (כי הא דרבי אבא בר שומני ורב מנשיא בר ירמיה מגיפתי הוו קא מפטרי מהדדי אמעברא דנהר יופטי אמרו כל חד מינן לימא מילתא דלא שמיע לחבריה דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו), וא"כ מצוי שלא יזדמן להם כך.

שם בברכות אמרי' עוד -
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.

והנה הסיפור המובא על ר"ל לכאו' מורה בבירור, דהאיסור המדובר הוא רק בגדר מידת חסידות, וצ"ע בשו"ע או"ח סי' תקס שהעתיק בסתמא דאסור וכו'.
וצ"ע.

(וראיתי מציינים בית האוצר א,קפט. ושם דן עוד על אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, ואסור לעשות שותפות עם הגוי, ואסור להלוות בלי עדים וכו'. וציין שם לריטב"א במגילה כט. אבל מאידך ראיתי בס' האשכול אלבק שכתב בהל' תפילה "וכתב גאון ז"ל ואסורי דאמור רבנן דלאו דאוריתא כגון למלאות שחוק פיו בעולם הזה, ולשמש מטתו בשני רעבון, ולישן ביום יותר משינת הסוס, וכל כיוצא בהן אין עליהן לא מלקות ולא נדוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים", ולפ"ז צ"ע מאי רבותיה דר"ל).

ראיתי בספר עין יצחק, כללי הגמרא הפוסקים וכו', שיש לו כותרת שיש דברים שכתוב עליהם בגמרא שהם אסורים אבל הם מידת חסידות בלבד, ועוד כותרת או שתיים הקשורות כאן. אבל לא עיינתי בגוף דבריו.

עיין פרמ"ג או"ח ק"ע שהעובר על כל מה שאומר לך בעל הבית חייב מלקות וכן כתב בהקדמתו

ז"ל שבה"ל תפילה סי' כח -

אך ההלכות גדולות ורבינו חננאל זצ"ל פסקו אל ישאל אדם צרכיו בשלש ראשונות ובאחרונות דוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים דכל ישראל שרי דהא כל שלש אחרונות צרכי רבים הם. ואם של יחיד אינו יכול לומר לפי שדומה כמסדר שבח לפני רבו. ויכול לשאול צרכי רבים דהיינו שבח הרב שרבים צריכין לו שכן מצינו בעבודה ובהודאה ושים שלום כלם צרכי רבים נינהו והא דאמרינן לעולם אל ישאל אלא אם כן יש לו חולה בתוך ביתו לאו דוקא כמו אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות וכן אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכן אל יהלך אדם במקום סכנה וכמו אל יטיל אדם אימה יתירה וכמו אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי כגון אלו הדברים לאו דווקא דוק ותשכח מכל אלו תלמוד שמצוה להרבות בכבודו של מקום. וכבר נחלקו על הקרובות ר' יוסף טוב עלם עם ר' אליהו הזקן ועלתה בידם דמותר משום דמצוה מן המובחר ועל ידם אדם מכוין את לבו לשמים.

ז"ל המאירי שבת סא.

תלמידי חכמים כל מעשיהם פונות אל תכלית אחת אפי' בשעה שעסוקים בצרכי גופם לבם פונה לכונת עבודת השם כבר ידעת שכשהוא נועל מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי כמו שהתבאר במקומו אף כשהוא נועל נועל של ימין תחלה כדי להעלות על לב שבכל דבר ראוי להימין ולחלוק כבוד לכל מי שהוא הולך דרך ימין וכשהוא חולץ חולץ של שמאל תחלה כדי שלא לעמוד רגל ימין יחף ואף על פי שסוגיא זו חולקת בכך כך הוזכרה במס' דרך ארץ ובסוגי' זו הוזכרה בהפך מפני שצד השמאל צד התפלין וכדי להעלות על לב ענין שרשי האמונה והיחוד וזה וזה לדבר מצוה נתכונו.

באור זרוע כתב שלרחוץ בער"ש זה מצוה שמקבלים עליה שכר, אך אין עונש למי שלא מקיים

דינא דגמרא הוא להניח תש"י קודם לתש"ר, ולחלוץ תש"ר קודם תש"י, כדאמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהו שתים, ומאידך דין פשוט הוא דתש"י אינם מעכבים תש"ר, ואם אין לו אלא תש"ר מניחם. וביאר הרא"ש בהל' תפילין "ויכול להניח זה בלא זה כגון היכא דאיכא שום אונס כגון שהלך בדרך ואין יכול להתעכב ולהניח של יד מניח של ראש ולא חיישינן למה שאמרו כל זמן שהן בין עיניך יהיו שתים", וכ"כ התוס' בערכין ד"ג "של יד אינה מעכבת של ראש. ואע"ג דאמר בעלמא מנחות ולטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שנים היינו בשעה שמניח שניהם צריך להקדים של יד". הנה לנו דין פשוט, ולכאו' הוא מדאו' וכדילפי' ליה מקרא, ומ"מ ידעו חז"ל דאי"ז לעיכובא בכל גווני. וצ"ע גדר הדברים. (וצ"ע האם זה שייך קצת לאשכול הזה).

לכאו' זה שייך לכללי סדר המצוות כמו מעלין בקודש וכמו תדיר קודם שכך הסדר הראוי של קיום המצוה אבל אין זה מעכב בגוף המצוה.

ירושלמי מגילה פ"ג -
רב אמר צריך לאמר ארור המן ארורים בניו א"ר פנחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב.
ובמס' סופרים פי"ד אי' -
במגילת אסתר אמרו, שצריך להזכיר בו זמן. ולאחר קריאתה צריך הקורא לחתום ולומר, ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם, האל, הרב את ריבך, והנוקם את נקמתך, והגואלך והמושיעך מכף כל עריציך, ברוך אתה י"י האל העוזר והמושיע. כנגד עלבונה של שכינה מברכין; ויש אומרים כנגד עלבונם של ישראל מברכין, ועוד אמרו, שכן צריך ליתן שבח והודייה על הגאולה ועל הפדות, וחותם ברוך אתה י"י האל הנקמות המשלם גמול לאויבים ומגן לצדיקים ומושיע עמו ישראל מיד שונאיהם. ואחר כך מקלס לצדיקים, ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל. ורב אמר צריך לומר, ארור המן, וארורים בניו. אמר ר' פנחס וצריך לומר חרבונא זכור לטוב. ר' ברכיה ר' ירמיה ר' חייא בשם ר' יוחנן, כד הוה מטי ר' יונתן להדין פסוקא, אשר הגלה נבוכדנצר, הוה אמר, נבוכדנצר רשיעא, שחיק טמיא, למזגי לטבא טיבותיה, ולביש בישותיה, שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.
וכן נוהגים בפיוט אשר הניא וכו', ואף בקריאתה ביום נוהגים לומר עכ"פ משושנת יעקב וכו'.
אבל מה שיעור החיוב בזה? (והרי הנוסח המקובל הוא ברוכים כל הצדיקים, ורק המדקדקים מקפידים לומר ברוכים כל ישראל).

הנוסח "ברוכים כל הצדיקים" הוא צנזורה, כידוע.

מעניין, שהרי בסקווירא נוהגים לומר "ארורים כל הרשעים שונאי ישראל ברוכים כל הצדיקים אוהבי ישראל" בשביל שלא ישתמע בשום אופן שרשעי ישראל בכלל ארורים הם, ואם כן מקורם טהור ממסכת סופרים

לא הבנתי.
הנוסח המקורי הוא ארורים כל הגויים ברוכים כל ישראל

באמת ראוי לעמוד על כך, למה תיקנו אמירת ארור המן וארורים כל הגויים, דוקא בחג הפורים, ולא בפסח ובחנוכה, ארורים המצרים והיוונים וכו', והאם זה שייך לענין מחיית עמלק.

עושה חדשות כתב:וכן נוהגים בפיוט אשר הניא וכו', ואף בקריאתה ביום נוהגים לומר עכ"פ משושנת יעקב וכו'.
[/size]

צ"ל וכן נוהגים לומר אחרי פיוט אשר הניא.

לעומקו של דבר כתב:מעניין, שהרי בסקווירא נוהגים לומר "ארורים כל הרשעים שונאי ישראל ברוכים כל הצדיקים אוהבי ישראל" בשביל שלא ישתמע בשום אופן שרשעי ישראל בכלל ארורים הם, ואם כן מקורם טהור ממסכת סופרים

בברכה המשולשת כתב:לא הבנתי.
הנוסח המקורי הוא ארורים כל הגויים ברוכים כל ישראל

אמת, אבל התכוונתי שההרגשה שלהם שיש להדגיש בנוסח שרשעים רשעי עכו"ם וצדיקים צדיקי ישראל, יש לה מקור נאמן בגירסת המסכת סופרים וגם אם המילים שלהם שונות

סעדיה כתב:צ"ל וכן נוהגים לומר אחרי פיוט אשר הניא.

לא הבנתי.
אגב, האידנא דל"א קרוב"ץ/קרובות, לכאו' היה ראוי לומר גם ביום את כל הפיוט אשר הניא, ולא רק את שושנת יעקב.

עושה חדשות כתב:באמת ראוי לעמוד על כך, למה תיקנו אמירת ארור המן וארורים כל הגויים, דוקא בחג הפורים, ולא בפסח ובחנוכה, ארורים המצרים והיוונים וכו', והאם זה שייך לענין מחיית עמלק.

ועדיין צ"ע על ארירת כל הגויים, וכן זכירת חרבונא לטוב.

עושה חדשות כתב:

סעדיה כתב:צ"ל וכן נוהגים לומר אחרי פיוט אשר הניא.

לא הבנתי.

'אשר הניא' נגמר ב'בכל דור ודור'.

עושה חדשות כתב:אגב, האידנא דל"א קרוב"ץ/קרובות, לכאו' היה ראוי לומר גם ביום את כל הפיוט אשר הניא, ולא רק את שושנת יעקב.

כמדומני שכ"ה בלוח א"י.

עושה חדשות כתב:(וראיתי מציינים בית האוצר א,קפט. ושם דן עוד על אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, ואסור לעשות שותפות עם הגוי, ואסור להלוות בלי עדים וכו'. וציין שם לריטב"א במגילה כט. אבל מאידך ראיתי בס' האשכול אלבק שכתב בהל' תפילה "וכתב גאון ז"ל ואסורי דאמור רבנן דלאו דאוריתא כגון למלאות שחוק פיו בעולם הזה, ולשמש מטתו בשני רעבון, ולישן ביום יותר משינת הסוס, וכל כיוצא בהן אין עליהן לא מלקות ולא נדוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים", ולפ"ז צ"ע מאי רבותיה דר"ל).

כן אי' גם ברבינו ירוחם, הובא ביתה יוסף יו"ד סי' קנז.

"נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו",
וכ' הרמב"ן במלחמות במס' יבמות -
...נפקא מיניה למידע קושטא דמלתא ומיהו לענין דינא נמי נפקא מינה דאי דאורייתא היה מכין אותו כענין שאמרו במי שאומרין עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו והיו משמתין ומחרימין ועושין הרדפה אבל משום מצוה דרבנן דלאו תקנתא היא אלא כעין יישוב דרך ארץ אין מחמירין עליו כ"כ.

ולגבי "דרך ארץ" ע"ע כאן - viewtopic.php?f=17&t=24062&p=296670#p296670

ויש לשים לב עוד לכמה דברים שהפוס' כ' עליהם אזהרות, וכגון מי שלא אומר "והוא רחום" בשני וחמישי, או מי ששח בחזרת הש"ץ. ובאמת הרי בכל איסור דרבנן או מנהג מחוייב, הנמנע או העובר הוי כפורץ גדר וגוערין בו. ואולי הסיבה שבהלכות האלו הדגישו כן, כי בהם היה מקום לחשוב אחרת.

עוד מענין מצוות דרך ארץ, נחלקו הט"ז והפמ"ג באו"ח סי' קע האם יש מכות מרדות על הלכות דרך ארץ.

מה דרגת האיסור של חושד בכשרים?
ראיתי כעת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תתקכ שכתב ואלו פסולי' להעיד מחמת מעשיהם ... החושד בכשרים אבל האידנא לא, מה השתנה "האידנא"?

עושה חדשות כתב:מה דרגת האיסור של חושד בכשרים?
ראיתי כעת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תתקכ שכתב ואלו פסולי' להעיד מחמת מעשיהם ... החושד בכשרים אבל האידנא לא, מה השתנה "האידנא"?

כנראה שאין כשרים...

עונש חמור שלא נתפרש טעמו כ"כ לכאו',

ברכות מז: תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.

ידוע איזה הסבר בזה?

עושה חדשות כתב:עונש חמור שלא נתפרש טעמו כ"כ לכאו',

ברכות מז: תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.

ידוע איזה הסבר בזה?

כמדומני שבדברי מרנא המהר"ל בחידושי אגדות

-עוד על חומרא דאמן חטופה וכד', האם זה גם בשוגג וכד'?
-ראיתי כעת הסבר בדרך הסוד בפי' רבי עזריאל על האגדות בברכות.

הריטב"א במגילה (מצויין לעיל) -
תיתי לי דלא עבדי שותפותא בהדיה גוי. וכי תימא מאי רבותיה דהא איסורא דאורייתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא במסכת סנהדרין (ס"ג ב') אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא וכענין שאמרו (ב"מ ע"ה ב') אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את הגוי ברבית (עי' ב"מ ע' ב') וכענין שאמרו (גיטין ל"ח ב') אסור [לשחרר עבדו] דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפרשי בסדר נזיקין, מורי נר"ו.

===

מה בנוגע לאיסור לעבור לפני המתפלל, האם חייבים לאבד עבור זה כל ממונו כשאר איסורים גמורים דרבנן? ומה המקור למנהג שהכהנים עוברים ע"ז כדי לעלות לדוכן לברכ"כ? והאם זה נכון שהגרח"ש גרינמן סבר שזה באמת אסור ואינו נדחה?

עושה חדשות כתב:
מה בנוגע לאיסור לעבור לפני המתפלל, האם חייבים לאבד עבור זה כל ממונו כשאר איסורים גמורים דרבנן? ומה המקור למנהג שהכהנים עוברים ע"ז כדי לעלות לדוכן לברכ"כ? והאם זה נכון שהגרח"ש גרינמן סבר שזה באמת אסור ואינו נדחה?

בדיוק נזכרתי [בשעה שפתחתי את האשכול לפני שראיתי הודעה זו], ששמעתי מהגאון רש"א שליט"א שהגזימו עם איסור זה [אולי כי הוא בציבור וד"ל] מחוץ לפופרציה הנכונה ואף שזכורני שבתור נער צעיר סבלנותי לא עמדה לי במנחה "גדולה בביהכ"נ הגר"א למעלה והסתובבתי קצת בביהמ"ד והערני על כך שהוא נגד הדין.

האם מותר לעמוד ולהתפלל מאחורי אדם שיושב, או דהוי לפני עיור וכו'?
זכורני שהגר"ז שוב כ' על כך.
=
אגב, ראיתי בספר החדש של הרב רובין על הל' יחוד, שמצדד לומר שאם עוזב אדם את החדר וע"י כך משאיר בו איש ואשה באופן האסור ביחוד, דמ"מ אינו עובר על לפני עיור. קניתם את זה?
==
אגב דאגב, מי שעורך ביקורי בית אצל חפשיים, לכאו' בצאתו אסור לו לסגור הדלת, כי אין היתר של יחוד איש עם אשתו נידה כשאין בזה סוגה בשושנים ולא עומדת להיות ניתרת לו בטבילה. עמדו על כך?

אמסטרדם כתב:אולי רצוי לפתוח גם אשכול מיוחד לדברים שחיובם ברור אך יש לדון בדרגת החיוב. כגון: חיוב קריאת שמו"ת האם דרגת חיובו כחיוב קריאת התורה, או עכ"פ כמצוה דרבנן [להצד שקריה"ת חמור יותר ממצוות מד"ס המאוחרים – לא עיינתי] או ש'אינו כ"כ חיוב'.

זהו אחד ההלכות היחידים שהשו"ע כותב עליהם בשלון "חייב", ואין לזלזל במצוה זו כלל, כפי שכתבו הפוסקים, וח"ו לומר שאינו כ"כ חיוב.

עושה חדשות כתב:הריטב"א במגילה (מצויין לעיל) -
תיתי לי דלא עבדי שותפותא בהדיה גוי. וכי תימא מאי רבותיה דהא איסורא דאורייתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא במסכת סנהדרין (ס"ג ב') אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא וכענין שאמרו (ב"מ ע"ה ב') אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את הגוי ברבית (עי' ב"מ ע' ב') וכענין שאמרו (גיטין ל"ח ב') אסור [לשחרר עבדו] דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפרשי בסדר נזיקין, מורי נר"ו.

===

מה בנוגע לאיסור לעבור לפני המתפלל, האם חייבים לאבד עבור זה כל ממונו כשאר איסורים גמורים דרבנן? ומה המקור למנהג שהכהנים עוברים ע"ז כדי לעלות לדוכן לברכ"כ? והאם זה נכון שהגרח"ש גרינמן סבר שזה באמת אסור ואינו נדחה?

אגב מה ההגדרה של שותפות עם גוי לכאורה כל קבלן או בעל מלאכה שעובד אצלך ? וא'כ אמאי נהוג עלמא להקל בזה?

עושה חדשות כתב:לא יפטר מחבירו אלא בדבר הלכה, חובה? מצווה? עדיפות?

ז"ל הגמ' ברכות לא. לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל כי מטא להתם אמר ליה מר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא אמר ליה אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היאך ישב אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא.

והמאירי פי' את הגמ' בדרך מיוחדת, ז"ל "לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו ויתגלגלו זה עם זה מענין לענין עד שיזדמן איזה דבר של הלכה ביניהם כדרך שהביאו ברב כהנא דאלוויה לרב אשי ושאלו מה שהיו רגילים לומר בציניאתא פי' דקלים דבבל דמאדם הראשון איתנהו מה הכונה בענין זה והשיבו שהענין מדכתיב ולא ישב אדם שם ופירושו אדם הראשון כלומר שלא גזר עליה לישוב וכל שגזר עליה לישוב נתישבה והענין נאמר דרך משל כלומר לרוב חשיבותה שמעולם הוכנה בטבעה להיות כך וכן הענין באותן ציניאתא שמעולם היה אותו מקום ראוי ומוכן לכך ומ"מ כל שלא נזדמן להם אינו צריך להביא להם שמועה שלא על אופן אלא שיפטר ממנו בדברי שבח ומוסר וזהו לדעתי שאמרו כי הא כלומר שנזדמן להם כן על אופן וכן מה שאמר אח"כ רב מרדכי אלוייה לרב דימי וכו' ולא הזכיר בה כלום ומה בא ללמדנו אם מצות לוייה גופה תינוקות של בית רבן יודעין אלא שלא נפטר ממנו מתוך דבר הלכה ולמד שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה והיה לו לפרש אלוייה ולא נפרד ממנו בדברי תורה אלא מתוך שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת שבקה ומ"מ צריך שיפטר בדברי שבח ורצוי ומוסר".

זאת אומרת, לפי המאירי, הגמ' מביאה במיוחד סיפור על הענין הזה, כדי ללמדנו "שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה".

ראיתי כעת שב' הסיפורים הנ"ל המובאים בגמ' ברכות בהקשר של להיפטר בדבר הלכה, מובאים בגמ' סוטה בהקשר של מצוות לוויה לאורח. אולי זה מראה ביאור אחר מהמאירי בענין המעשה הב'.