תינוק בן שלושה חודשים הוא חסר אונים יותר מכל יצור אחר על פני האדמה. הוא תלוי לחלוטין באמו, שאת חלבה הוא יונק והוא מזונו היחיד, והוא אינו יכול למלט עצמו בשום דרך מן הסכנה - רק הגנת הוריו יכולה להצילו ממנה. מצבו של התינוק השוכב בתיבת הגומא המיטלטלת על פני היאור הוא אפוא קריטי: חייו השבריריים מצויים בסכנה חמורה ביותר הן מצד פגעי הטבע והן מצד סכנתם של בני אדם.
קוראי עיון זה שהם או ילדיהם נתחנכו בגן הילדים העברי, מכירים בוודאי את שירו הנושן של קדיש יהודה סילמן:
דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך.
ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך.
כמה רחוקה אווירתו האידילית של שיר ילדים תמים זה מכוונת הכתוב שעליו נוסד השיר! האחות הניצבת במרחק והאם המצפה בביתה בעצבים מרוטים לבשורת האחות ודאי לא היו מצטרפות לשירת ילדי הגן.
אפשר אולי להתווכח על הדוגמא הנ"ל, [יש שיפקפקו בפרשנותו של רא"ס לשיר, יתכן גם לפקפק בביקורת, דאדרבה אליבא דאמת ב"מבט לאחור" אווירתו של השיר נכונה היא, כך ראוי לשורר את עריסתו של "מושיען של ישראל" "בחיר האנושות"]
אולם ברי לן שאפשרי הדבר, יש מקום לדון האם יש בזה פסול ועד כמה. [האם גם אצל אנשי הישוב הישן וכד' שרים שירים אלו? האם ב"עצת חכמים" נכנסו שירים אלו למחננו?] יתכן שאין הפגם קשור ליוצרו ואף משוררת שתו"מ יכולה להניב פירות כאלו, וע"כ כל שיר המתאר את "תורת ישראל", ראוי שיעבור ב"כור מבחן" ולא יתפרץ בדלת פתוחה.
