פורום אוצר החכמה

איש בער כתב:הרבה משתמשים בטיעון הזה להוכיח אמתת תורתינו הק' - שבמעמד הנבחר ראו כל ישראל את המעמד, ששים רבוא מלבד הנשים והטף, משא"כ כל הדתות האחרות להבדיל לא היה רק ביחידות ובסתר.
אני מחפש אחר המקורות הקדומים שמביאים דבר זה כטיעון, האם מוזכר בראשונים, או אולי עוד בדברי הגאונים ז"ל??

הטעם שנתן הקב"ה את התורה בקולות וברקים ונשמע קולו מסוף העולם ועד סופו, כדי שאם יבוא אדם לומר שעל ידו הקב"ה נותן תורה אחרת חס וחלילה, ידעו דשקר הוא, בראותם שאין קולות וברקים וזעזוע העולם כאשר נזדעזע במתן תורה.

ספרן כתב:מנחם נאבת

דבריהם הם זכרונם. דברי תורה ששמעתי כמה פעמים מפי ר' משה שפירא זצ"ל, אני כותבם כאן לעילוי נשמתו. יהי זכרו ברוך.
הרמב"ם כותב שכל המאמין על פי האותות יש בו דופי, משום שיתכן שהדבר יעשה בלאט ובכישוף, ובמה האמינו ישראל? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר וכו'. כך גם הרמב"ן כותב שההוכחה לאמיתות התורה היא בכך שלא יתכן שאב מוסר לבנו דברי שקר וכו'. לכאורה הדברים תמוהים, שהרי אנו יודעים היטב שגם בכך אין הוכחה ממשית, והרבה התחנכו בצל היהדות ועזבו אותה, הרבה קיבלו את מעמד הר סיני ולא ראו בכך כל הוכחה, והרבה היו במעמד הר סיני או שמעו עליו וכפרו בעיקר.
אולם, המשמעות האמיתית של אמונה, כפי שחז"ל אומרים על משה שהתנבא ב"זה הדבר", היא כשמגיעים למצב שלא 'מדברים על' אמונה אלא שמדברים 'את' האמונה. דהיינו, שהתורה לא הופכת להיות גוף ידע שאותו מחלקים לסובבים, לבנים ולתלמידים, אלא היא מהות מסוימת של חיים. כשאדם חי את מציאותו של ה' הוא חי מציאות 'אמיתית', משום שמדובר במחויב המציאות, והוא חי את המציאות האמיתית הזאת באופן אבסולוטי. אין הוכחה למציאות הזאת דרך העברת ידע, שהרי בזה ניתן לכפור, העברת התורה ומסירתה לא עוברת דרך הידע שמעבירים אלא דרך חיים שיש בהם נוכחות ממשית של האל.
הדבר הזה הוא ברמה של ברירות מוחלטת, כמו שאדם יודע בקיומו של עצמו, של ה'אני' שלו, כך אדם שחי את האמונה חי את נוכחותו של הקב"ה באופן בלתי אמצעי. אין הוכחות לאמונה דרך אמצעים וראיות חיצוניות שמוכיחות את הדבר, ההוכחות לאמונה הן מן האמונה עצמה, מן הדבר עצמו, העובדה של האמונה איננה עובדה במישור של המציאות הטבעית, ששם מוכיחים ונותנים ראיות, אלא מדובר במשהו שהוא מעבר להוכחה ולראיה. זאת היכרות בלתי אמצעית.
ולהפך, כל הוכחה וראיה לאמונה בדרך של היקש "יש בה דופי" והיא מגרעת את האמת הפנימית של האמונה, משום שברגע שממירים פנימיות בחיצוניות, החיצוניות מעמעמת א הפנימיות ומטשטשת אותה, והופכת אותה לבעלת דופי. זאת הכוונה "רואים את הקולות". לא מדובר בקולות נשמעים, קולות הניתנים להסבר ולייצוג, אלא בקולות פנימיים הנתונים לראייה, והם 'האמת עצמה', במובן זה שלא דמי תא חזי לתא שמע.
ומעמד הר סיני אינו דורש התייחסות בכלים היסטוריים, כאירוע שאירע, כי בכך אין כל ערובה לאמונה. הערובה של האמונה תהיה שאופן מסירת התורה תהיה בצורה של קבלת התורה, ולכן חז"ל אומרים שיש ללמוד את התורה "כנתינתה בסיני", דהיינו הצורה שבה לומדים תורה, כשלא לומדים אותה כאוסף של טיעונים, אלא לומדים אותה כדבר ה' וכחפצא של קדושה, "באימה, ברתת ובזיע", זאת המהות של מעמד הר סיני, וזאת האמונה הפנימית "שאין בה דופי".
ולכן האמת של התורה נמסרת במסורת, שלא כמו האמת המדעית שנמסרת על ידי גופי ידע, ראיות, טיעונים והוכחות, האמת התורנית שייכת למקום שהוא על חושי, ולכן אי אפשר לשכנע לו על ידי חושים. האמת הדתית היא אמת פנימית הנוסעת מתוך הפנימיות של העוסק בה ודבקותו במה שמעבר לעולם שבו יש הוכחות, אנאלוגיות וראיות. עולם שיש בו מהות של אמיתיות בלתי אמצעית. האמיתיות הזאת היא היא החוויה של האמונה, והיא זאת שנמסרת במסורת כפי שאמר הרמב"ן, שאב לא משקר לבנו, שאין הכוונה לסיפור ולאירועים, אלא הכוונה היא לתורה עצמה. כפי שהקב"ה נותן את התורה למשה, כך משה מעביר אותה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'. דרך העברה הזאת היא בצורה שמעבירים דבר מה ממקום אחד למקום אחר, לא בצורה של העברת ידע, אלא בצורה של עובדה מסוימת שמתניידת ממקום למקום. ולכן ה'אירוע' של מעמד הר סיני מתנייד ממקום למקום ועובר מאב לבן.
תנצב"ה.