עי' שבת לד. ובשו"ע סי' רסא-א וסי' תטו-ב,
דאסור לערב עירוב תחומין בבין השמשות.
ויש כאן לכאו' שאלה פשוטה,
אם כבר חשיכה והתחילה שבת, הרי העירוב לא חל,
ואם העירוב חל כי עדיין לא שבת, אז הרי אין איסור לערב.
והנה יל"פ בקו' זו,
חדא, דאולי מכיון דהעירוב חל לגמרי מדין ספק דרבנן לקולא, אז עביד איסורא אפי' אם כבר נכנס שבת דאליבא דאמת אין העירוב יכול לחול, כיון דסו"ס הוי מתקן בכך שמתיר לעצמו את ההליכה ע"פ העירוב. וא"כ כל מי שעירב על תנאי שלא התברר (ירדו גשמים באמריקה) ג"כ עובר את האיסור על כל הצדדים, כי סו"ס מותר לו ללכת עפ"ז, וצ"ע.
עוי"ל, דספק דביהש"מ לא דמי לספק רגיל אלא הוי ספק בעצם, (כעין המקדש אחת מב' נשים וכנודע), וכדהוכיחו כבר מכמה מקומות ואכמ"ל, וא"כ י"ל דהעירוב חל לגמרי באופן של ספק, ובזה גופא קעביד איסור שבת בביהש"מ.
ואפשר לפלפל בזה עוד, אבל שאילתי היא -
האם מי מבין רבותינו האחרו' עמד לדון בשאלה פשוטה זו?