פורום אוצר החכמה

עי' שבת לד. ובשו"ע סי' רסא-א וסי' תטו-ב,
דאסור לערב עירוב תחומין בבין השמשות.
ויש כאן לכאו' שאלה פשוטה,
אם כבר חשיכה והתחילה שבת, הרי העירוב לא חל,
ואם העירוב חל כי עדיין לא שבת, אז הרי אין איסור לערב.

והנה יל"פ בקו' זו,
חדא, דאולי מכיון דהעירוב חל לגמרי מדין ספק דרבנן לקולא, אז עביד איסורא אפי' אם כבר נכנס שבת דאליבא דאמת אין העירוב יכול לחול, כיון דסו"ס הוי מתקן בכך שמתיר לעצמו את ההליכה ע"פ העירוב. וא"כ כל מי שעירב על תנאי שלא התברר (ירדו גשמים באמריקה) ג"כ עובר את האיסור על כל הצדדים, כי סו"ס מותר לו ללכת עפ"ז, וצ"ע.
עוי"ל, דספק דביהש"מ לא דמי לספק רגיל אלא הוי ספק בעצם, (כעין המקדש אחת מב' נשים וכנודע), וכדהוכיחו כבר מכמה מקומות ואכמ"ל, וא"כ י"ל דהעירוב חל לגמרי באופן של ספק, ובזה גופא קעביד איסור שבת בביהש"מ.
ואפשר לפלפל בזה עוד, אבל שאילתי היא -

האם מי מבין רבותינו האחרו' עמד לדון בשאלה פשוטה זו?

עיין שם בתוס,ד"ה שניהם ,וברש"י עירובין עו. ד"ה שניהן קנו עירוב

עושה חדשות כתב:עוי"ל, דספק דביהש"מ לא דמי לספק רגיל אלא הוי ספק בעצם, (כעין המקדש אחת מב' נשים וכנודע), וכדהוכיחו כבר מכמה מקומות ואכמ"ל, וא"כ י"ל דהעירוב חל לגמרי באופן של ספק, ובזה גופא קעביד איסור שבת בביהש"מ

אציין את המקור הידוע להגדרה הזו, בריטב"א ביומא מז: הכי קאמר בין הבינים ספק לפי שהוא נידון כפנים וכבחוץ, כספק ביהש"מ שיש בו מן היום ומן הלילה, הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין זה בזה.

ואני חוזר על שאילתי לעיל,
האם קו' פשוטה זו לא נשאלה ע"י רבותינו האחרונים זצ"ל? הרי ממ"נ אין בזה שום איסור לכאו'!

בבין השמשות התירו את הקנין [שביתה] מחמת הספק ,אין כאן שאלת ממה נפשך

ביליצר כתב:בבין השמשות התירו את הקנין [שביתה] מחמת הספק ,אין כאן שאלת ממה נפשך

אבל במקורות שכת"ר ציין לעיל הרי מפורש דלא התירו קנין בכלום ואי"ז אלא הדין הכללי של ספק דרבנן לקולא.

לכן אכן התירו,

ביליצר כתב:לכן אכן התירו,

וא"כ קשה כנ"ל.
(אני פירטתי את השאלה באופן ברור, ואם לכת"ר יש ישוב על כך, נא יכתוב דבריו בבהירות, ולא במברקים).

מה קשה ,?תוספות חילקו בין דיעבד ללכתחילה ,

הוא מניח שהאיסור במעשים כאלה כגון לערב או להפריש תרומה מותנה בעובדה שהחלות חל בפועל. היינו שאם מישהו יתרום תרומה בשבת אבל יהיה חסר משהו בחלות (כגון שיתברר שהיה משנה לחבירתה) גם לא יהיה איסור. ולכן הוא שואל שכאן ממ"נ צריך להיות מותר אם לא נכנסה שבת הרי זה מותר, ואם נכנסה הרי לא חל העירוב וממילא אין איסור במעשה העירוב כנ"ל.

והתשובה שהציע היא שהסיבה שאם לא חל אינו עובר הוא משום שלא נעשה התיקון, אבל כאן כיוון שבפועל יסמוך על העירוב מחמת הספק, אם כך קרה התיקון המעשי, ואז אע"פ שכלפי שמיא גליא שלא חל העירוב כיוון שבפועל יכול לסמוך עליו אם כך קרה תיקון מבחינתו וזה אסור.

עושה חדשות כתב:האם מי מבין רבותינו האחרו' עמד לדון בשאלה פשוטה זו?

???