פורום אוצר החכמה

יש לעיין האם שייך איסור לשון הרע בהסתכלות, דהיינו שחבירו עושה מעשה או מדבר דבר שאינו ראוי והגון, אך הוא איננו יודע מיהו, האם מותר לו לפנות ולהסתכל מיהו בעל המעשה, או שיש בכך משום איסור לשון הרע.

ושורש הספק הוא במה שכבר שיסדו שאיסור לשון הרע היינו שמרבה גנות על חבירו, וכמו שאם מספר או שומע לשה"ר על אדם מבלי לדעת את שמו לכאורה אין בכך איסור, כמו כן אם ירצה לדעת מיהו בעל המעשה המגונה יש להסתפק עם עובר בזה משום איסור לשה"ר.

יפה מאוד.

viewtopic.php?f=7&t=13063

כמדומני שיל"ע בקובץ תשובות להגריש"א ואתח"י.

מחולת המחנים כתב:יש לעיין האם שייך איסור לשון הרע בהסתכלות, דהיינו שחבירו עושה מעשה או מדבר דבר שאינו ראוי והגון, אך הוא איננו יודע מיהו, האם מותר לו לפנות ולהסתכל מיהו בעל המעשה, או שיש בכך משום איסור לשון הרע.

פעם הסתפקתי בארבעה ספקות דומים:

א. האם איסור מסירת לשון הרע, זה רק לספר לזולת: "פלוני חילל שבת" - וה"ה לכתוב לזולת: "פלוני חילל שבת", או דילמא גם להראות לזולת - כגון ע"י סירטון וכדומה - את פלוני מחלל שבת?

ב. ואם תאמר שזה אסור, דהא מה לי להראות ע"י כתיבה ומה לי להראות ע"י סירטון - הא בתרוויהו הוא מודיע ברבים ע"י מראה (של כתב או של סירטון) - שפלוני חילל שבת, אז בלהשמיע לזולת - כגון ע"י טייפ - את פלוני מדבר בביזיון וכד', מאי איכא למימר?

ג. ואם תאמר שאסור, אז בלשמוע - כגון ע"י טייפ - את פלוני מדבר בביזיון וכד', מאי איכא למימר? דהא איסור לשון הרע הוא לא רק להודיע אלא גם לשמוע.

ד. ואם תאמר שאסור, אז בלהאזין באופן חי (לא בטייפ) לפלוני המדבר בביזיון וכד', מאי איכא למימר?

ואם תאמר דכל כי הנך גווני - מיסר אסירי, אז האם יש לדבר סוף, דא"כ לכאו' לא שבקת חיי לא בריה...

יש לדון שכשאדם מסתכל על השני שעושה דבר מגונה אין ה'אומר' לשה"ר המסתכל אלא האדם שעושה את המעשה.

סתם יהודי,
בנוגע לכתיבת לה"ר, הדברים פשוטים שאסור. וזה כתוב להדיא בח"ח.

לכאורה נכלל באיסור
אל תשתדל לראות חבירך בשעת קלקלתו (אבות ד כ''ג)

חכם באשי כתב:סתם יהודי,
בנוגע לכתיבת לה"ר, הדברים פשוטים שאסור. וזה כתוב להדיא בח"ח.

פשיטא - דכי היכי דאסור לדבר - ה"ה דאסור לכתוב, ומעולם לא עלה על דעתי להסתפק בזאת. אם תבדוק טוב את נוסח שאלתי (בסעיף א), תיווכח שהיא הייתה - על להראות סירטון - לא על לכתוב (וכך מוכח להדיא גם מתחילת סעיף ב, ע"ש).

חכם באשי כתב:סתם יהודי,
בנוגע לכתיבת לה"ר, הדברים פשוטים שאסור. וזה כתוב להדיא בח"ח.

הוא לא הסתפק בזה (שו"ר שכבר הגיב).

בכ"א לגבי א' ו -ב' פשיטא שאסור וגם ב - ג' אם הודיעוהו קודם לכן, מה הולך לשמוע גם פשיטא שאסור.

ואכן מהמשנה באבות משמע שאסור גם ד' (וכמו הספק בפתיחת האשכול, מיהו יש לחלק דדילמא כששומע ולא נמצא לידו שאני) אלא שלא מדין לה"ר.

(שמתם לב שכתב 'סתם יהודי' ואח"כ 'עוד יהודי').

יאיר כתב:

חכם באשי כתב:סתם יהודי,
בנוגע לכתיבת לה"ר, הדברים פשוטים שאסור. וזה כתוב להדיא בח"ח.

הוא לא הסתפק בזה (שו"ר שכבר הגיב).

בכ"א לגבי א' ו -ב' פשיטא שאסור וגם ב - ג' אם הודיעוהו קודם לכן, מה הולך לשמוע גם פשיטא שאסור.

ואכן מהמשנה באבות משמע שאסור גם ד' (וכמו הספק בפתיחת האשכול, מיהו יש לחלק דדילמא כששומע ולא נמצא לידו שאני) אלא שלא מדין לה"ר.

ואהא מיתמה קא תמהינן: מה ההבדל בין סעיף א (ואולי גם ב,ג) - שאסור משום לה"ר, לבין סעיף ד (ואולי גם ג,ב) - שאינו אסור מדין לה"ר. וצע"ג.

ב-א' ב' וג' יש משמיע (ע"י דיבורו או הקלטה) או מראה (ע"י כתיבה/סרטון), משא"כ ב - ד' אין משמיע ספציפי שהביא את ההקלטה לידי האדם ואמר לו "בוא תשמע".

ונראה שדין לה"ר ורכילות הוא רק כשמישהו ספציפי אומר/מראה גנאי על מישהו ולא כשומע/רואה מעצמו (שלזה יש הדין באבות). והנלעד"כ.

בתחילה כתבו כאן יסוד
שיסוד לשון הרע הוא שמרבה גנאי על חבירו
אומנם קבלתי מאבי מורי וממו''ר (שקבלו מרבותיהם, מגדולי הדור הקודם)
שיסוד ליסוד הנ''ל שלא יחפוץ שיהא חסרון אצל אחרים, ויחפוץ רק בתקנתם.

וזה מבואר בדברי רשב''א במסכת אבות שם.
(ואין גמרא במסכת אבות, ולכן אפשר שלא יצא משורש ענין לשה''ר)

אומנם עיקר ההלכות היוצאות מיסוד זה הם שלא ירבה בפרסום הרע
כי מידות טובות לא ניתנו בציווי מפורש אלא הם שרשי המצוות

ומ''מ דיבורים לתועלת מותרים ( בגדר המותר, ואולי בזה כתבו כאן לא שבקת חיים לכל בריה)
ודברים שלא לתועלת מתחילים להכנס לגדר דיבור נמאס
וגם בזה יש דרגות

ובמ''ש אל תלך רכיל בעמך
נכלל בזה שלא יפרסם ענייני גנאי, ולכאורה עיקר העונש המאמר הוא על פרסום הדברים

ובקיצור
רכילות נראה שאין בהסתכלות
אבל לא יצא מכל עניין לשוה''ר
שרתון התורה שינהג האדם בדרך של הטבה לכל

יאיר כתב:ב[סעיפים] א' ב' וג' יש משמיע (ע"י דיבורו או הקלטה) או מראה (ע"י כתיבה/סרטון), משא"כ ב[סעיף] ד' אין משמיע ספציפי שהביא את ההקלטה לידי האדם ואמר לו "בוא תשמע".

גם בסעיף ג אין משמיע ספציפי שהביא את ההקלטה ואומר בוא תשמע. השאלה הייתה על שומע שמאזין להקלטה מיוזמתו שלו.

סברתי שב-ג' יש משמיע ספציפי דא"כ מה ההבדל בין ג' ל- ד' מה לי שידור חי או הקלטה?

יאיר כתב:סברתי שב-ג' יש משמיע ספציפי דא"כ מה ההבדל בין ג' ל- ד' מה לי שידור חי או הקלטה?

לשיטתך, מה לי אם אני הוא זה שמוצא את ההקלטה, ומה לי אם מישהו אחר מוצא לי את ההקלטה.

כתבתי לעיל שלהבנתי (לאחר שנסתפקתי בזה גם כמ"ש) לה"ר הוא דין שמישהו מספר לך גנות בדרך כלשהי ולא שאתה לבד שומע או רואה והוא תנאי מתנאי המצוה כמו כל מצוה אחרת שיש בה גדרים ותנאים מסויימים.

פעם הסתפקתי בארבעה ספקות דומים:
א. האם איסור מסירת לשון הרע, זה רק לספר לזולת: "פלוני חילל שבת" - וה"ה לכתוב לזולת: "פלוני חילל שבת", או דילמא גם להראות לזולת - כגון ע"י סירטון וכדומה - את פלוני מחלל שבת?

פשיטא שאסור איזה צד יש להקל בדבר

ב. ואם תאמר שזה אסור, דהא מה לי להראות ע"י כתיבה ומה לי להראות ע"י סירטון - הא בתרוויהו הוא מודיע ברבים ע"י מראה (של כתב או של סירטון) - שפלוני חילל שבת, אז בלהשמיע לזולת - כגון ע"י טייפ - את פלוני מדבר בביזיון וכד', מאי איכא למימר?

גם זה פשיטא שאסור

ג. ואם תאמר שאסור, אז בלשמוע - כגון ע"י טייפ - את פלוני מדבר בביזיון וכד', מאי איכא למימר? דהא איסור לשון הרע הוא לא רק להודיע אלא גם לשמוע.

אם שומע או מסתכל בוידאו/אודיו/וכו' בלי שיש מישהו שלישי שהראה את הוידאו/אודיו על מנת להשמיע או לספר, אין כאן לשון הרע כי אין כאן סיפור לשון הרע. וכשם שאם הולך וחוקר בגנותו של חבירו אין כאן כלל איסור לשון הרע. וזה נכלל רק בדברי המשנה באבות ד' י"ח "וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ".

ד. ואם תאמר שאסור, אז בלהאזין באופן חי (לא בטייפ) לפלוני המדבר בביזיון וכד', מאי איכא למימר?

ודאי גם מותר כנ"ל. וכשם שמותר מדינא להסתכל ממש בפלוני שעושה גנות (וגם לבלוש ולחפש מתי ומה הוא עושה בכדי לראות). רק שמדיני המוסר הוא אסור.

כל הלכות אלו פשוטות אלא שבאמת יש לדון מה באמת הטעם.
או בנוסח יותר טוב: למה מי שמספר לעצמו לשון הרע (כלומר שמשתדל לראות את גנותו) אינו בכלל האיסור ורק מי שמספר לאחרים הוא בכלל האיסור?


ויש לדון ג"כ במי שאומר לפלוני "יש מה לראות שם" וכאשר ילך לשם יראה את הגנות בעצמה. האם זה אבק לה"ר או לה"ר עצמה או בכלל אינו לה"ר.

לא יאומן. כתבת בדיוק כדבריי!

ולגבי ספקך האחרון, לענ"ד פשוט שאסור (השאלה אם מדין לה"ר או לא וכנראה זהו ספקך וגם בזה אנו מסכימים).

מענין לענין שמעתי שהגאון ר"א צוקר מפונביז' הסתפק פעם דהוה עובדא שמישהו השמיע בפניו סיפור לשוה"ר והיה קשה לו שלא להאמין לדבריו, אלא שהיה באפשרותו ללכת לראות את הסיפור בעיניו שאז שוב כבר אינו יודע מחמת סיפור חבירו, השאילה היא אם מחויב הוא לרוץ לראות את זה בעיניו כדי להימנע מקבלת לשוה"ר בל רגע [שגם בזה יש לדון אי איסורו בכל שעה,] והלך הרב הנ"ל להגר"ש וואזנר זצוק"ל וכדומה שאמר לו שצרייך לילך ע"כ מה ששמעתי, ואין לי אחריות על נכונות העובדה

מאור עינים כתב:מענין לענין שמעתי שהגאון ר"א צוקר מפונביז' הסתפק פעם דהוה עובדא שמישהו השמיע בפניו סיפור לשוה"ר והיה קשה לו שלא להאמין לדבריו, אלא שהיה באפשרותו ללכת לראות את הסיפור בעיניו שאז שוב כבר אינו יודע מחמת סיפור חבירו, השאילה היא אם מחויב הוא לרוץ לראות את זה בעיניו כדי להימנע מקבלת לשוה"ר בל רגע [שגם בזה יש לדון אי איסורו בכל שעה,] והלך הרב הנ"ל להגר"ש וואזנר זצוק"ל וכדומה שאמר לו שצרייך לילך ע"כ מה ששמעתי, ואין לי אחריות על נכונות העובדה

לענ"ד, הסיבה שבגללה הוא צריך ללכת להסתכל, זה לא כדי שידיעתו כבר תהיה מחמת הסתכלותו ולא מחמת הסיפור, אלא כדי שאם יסתכל אז יתכן שיתברר לו שהסיפור אינו נכון. וגם אם הסיכוי - לכך שיתברר שהסיפור אינו נכון - הוא קלוש, עדין עדיף שיטרח ללכת להסתכל - ובלבד שלא יאמין ללשון הרע מבלי לברר - גם אם זה "קשה שלא להאמין" (כפי שניסחת זאת), ואדרבא, דווקא בגלל ש"זה קשה שלא להאמין" לסיפור, לכן עדיף שיטרח ללכת להסתכל - כי אז יש סיכוי (אף אם קלוש) לכך שיתברר לו שהסיפור אינו נכון - ואז כבר לא יהיה "קשה שלא להאמין" לסיפור.

אתה נוקט אוקמיתא ומקשה קושיא, מהיכ"ת שהיה יכול לברר שהסיפור אינו נכון, אלא שלהיפוך יכול לברר, וננקוט דוגמא שמישהו אמר לו שפלוני פותח חנותו בחוה"מ [ באופן אסור], גם אם לבסוף יבוא ויראה את החנות סגורה עדיין הוא סומך על המספר ["וקשה לו שלא להאמין"] אלא סובר שהיה פתוח ועכשיו סגר את החנות,
אלא שאפשר לדון שחייב לילך באשר ישנה אפשרות שיראה את זה מול עינו ואז לא יצטרך לסיפורו, ע"כ

מאור עינים כתב:אתה נוקט אוקמיתא ומקשה קושיא

שום קושיא. מעמיד - כן, מקשה - לא.
הכלל הוא פשוט: אסור להאמין ללשון הרע, גם אם זה מאד קשה. זהו. עכשיו, אם האדם מרגיש שהוא מאד מתקשה שלא להאמין לסיפור, אז אדרבא, שיטרח ללכת להסתכל ולברר, כדי להגדיל את הסיכוי לכך שיהיה לו יותר קל שלא להאמין לסיפור. זה כל מה שכתבתי (על בסיס של אוקימתא מאד מסויימת), ואין בדבריי שום ניסיון להעלות שום קושיה.

עכ"פ ספיקו של האי חכימא במקומה עומדת היכא דבראיתו רק יוכל להתברר שהאמת אם המספר האם מחוייב ללכת לראות,
ואפשר עוד לדון שהא גופא חשיב לשוה"ר דמכח סיפורו הלך ורואה שכן הוא,

מאור עינים כתב:
ואפשר עוד לדון שהא גופא חשיב לשוה"ר דמכח סיפורו הלך ורואה שכן הוא,

זה רק אם יש סיכוי שבהסתכלותו יווכח שהסיפור אמיתי, אבל יש מקרים שבהם אם הסיפור שקרי - אז השומע יוכל להיווכח בכך - אם ילך להסתכל, אך אם הסיפור אמיתי - אז השומע לא יוכל להיווכח בכך - גם אם ילך להסתכל. אז לשיטתי, במקרה כזה השומע חייב ללכת להסתכל, ולשיטתך פטור מללכת.
היכי דמי? כגון ששומע "ראובן שרף את ספרו של שמעון". אם השומע ילך ויסתכל וימצא את הספר במקומו - אז יידע שהסיפור שקרי, אבל אם לא ימצא את הספר במקומו, זאת עדין לא תהיה ראייה שראובן שרף את הספר של שמעון (כי אולי הבעלים נטל את הספר ממקומו, וכדומה).