פורום אוצר החכמה

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג משנה טו -

אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה

האם דברי הרמב"ם הידועים הנ"ל הובאו בפוס' כנימוק מכריע הלכה למעשה? או שאין כאן הלכה בהל' צדקה אלא כלל בדרכי קניית מידות? ולמעשה - מה כ' הפוס' במי שיש לו אלף דינר וב' אפשרויות של צדקה?

עושה חדשות כתב:פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג משנה טו -

אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה

האם דברי הרמב"ם הידועים הנ"ל הובאו בפוס' כנימוק מכריע הלכה למעשה? או שאין כאן הלכה בהל' צדקה אלא כלל בדרכי קניית מידות? ולמעשה - מה כ' הפוס' במי שיש לו אלף דינר וב' אפשרויות של צדקה?

עי' חי חת"ס על ב"ב ט: דנקט דתליא בפלוגתא דאמוראי.

בכו"כ ספרים בהלכות צדקה אכן הובאו דברים אלה של אדוננו הרמב"ם (אל מול דברי מרנא המהר"ל או ביישוב ההבדל)

באורחות צדיקים שער הנדיבות כתב כפי הר"מ

תודה לכולם. (בברכת המשולשת, מה אומר המהר"ל, והיכן?)
אבל לא הבנתי למה הל' מצות צדקה נקבעים לפי קנין מידת הנדיבות, הרי לכאו' צרכי העניים הם ה"מחייב" בפועל של מצות צדקה, ולא הצורך לזכות למידת הנדיבות.

כמדומני שהרב בברכה המשולשת מתכוין לדברי המהר"ל בנתיבות עולם נתיב הצדקה פ"ד.

עושה חדשות כתב:תודה לכולם. (בברכת המשולשת, מה אומר המהר"ל, והיכן?)
אבל לא הבנתי למה הל' מצות צדקה נקבעים לפי קנין מידת הנדיבות, הרי לכאו' צרכי העניים הם ה"מחייב" בפועל של מצות צדקה, ולא הצורך לזכות למידת הנדיבות.

יש בית הלוי (בפר' תרומה?) שהעיקר בצדקה הוא הנתינה, ולא כפי שהעולם אומרים שהעיקר שהעני יקבל
(ולכאו' הן הן דברי ר"ע לטונוסרופוס?)
אלא שאם העני מקבל אפי' בלי תנאי המצווה, סו"ס אין ביטול עשה כי כבר אין עני ואין דין של 'די מחסורו'.
ועש"ה פירוש נפלא בפס' 'אשרי משכיל אל דל' לאור דברי חז"ל דענשינן אעשה בעידנא דריתחא

משום מה, אגב, העולם אומרים בשם הבית הלוי להיפך

על כן דקדקתי וכתבתי "שצרכי העניים הם המחייב בפועל של המצוה",
כי אף אם טעם המצוה היא לקניית הנדיבות,
אבל איזו מן נדיבות זו כשכל החשבון של הנתינה הוא "במה אהיה יותר נדיב",
ולא - "היכן עזרתי נחוצה ומועילה יותר".

עושה חדשות כתב:על כן דקדקתי וכתבתי "שצרכי העניים הם המחייב בפועל של המצוה",
כי אף אם טעם המצוה היא לקניית הנדיבות,
אבל איזו מן נדיבות זו כשכל החשבון של הנתינה הוא "במה אהיה יותר נדיב",
ולא - "היכן עזרתי נחוצה ומועילה יותר".

למה כשנותנים לאלף עניים הנתינה פחות נחוצה ומועילה?

לעומקו של דבר כתב:

עושה חדשות כתב:על כן דקדקתי וכתבתי "שצרכי העניים הם המחייב בפועל של המצוה",
כי אף אם טעם המצוה היא לקניית הנדיבות,
אבל איזו מן נדיבות זו כשכל החשבון של הנתינה הוא "במה אהיה יותר נדיב",
ולא - "היכן עזרתי נחוצה ומועילה יותר".

למה כשנותנים לאלף עניים הנתינה פחות נחוצה ומועילה?

זה לא אמרתי. וכמובן זה תלוי כל מקרה לגופו ו"לעומקו של דבר". אבל השאילה היא מהם השיקולים הקובעים בין האפשרויות השונות, האם "עבודת המידות" של הנותן, או התועלת שתבוא מן הנתינה.

עושה חדשות כתב:פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג משנה טו -

אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה

האם דברי הרמב"ם הידועים הנ"ל הובאו בפוס' כנימוק מכריע הלכה למעשה? או שאין כאן הלכה בהל' צדקה אלא כלל בדרכי קניית מידות? ולמעשה - מה כ' הפוס' במי שיש לו אלף דינר וב' אפשרויות של צדקה?

כמה הערות
א' באמת שדברי הר"מ אינם מוכרחים- נתינת שקל אחד כל יום, יותר קלה לאדם, מנתינת סכום גדול בפעם אחת, ולכן נראה שבנתינה הגדולה יש קנין גדול יותר של מידת הנדיבות, ולכ' אין כל האופנים שווים, ואין כל האנשים שווים, וא"כ יתכן שגם לשיטת הר"מ הכל לפי הענין המקום והזמן וכו'.
ב' מה כוונת הר"מ בסוף דבריו בעניין פדיית האסירים, האם משום שקנה יותר את מידת הנדיבות או משום שבפועל פעל יותר ושחרר י' אסירים?
ג' הנותן צדקה לפי צורך והתועלת של המקבלים קונה בנפשו את מידת הנדיבות, יותר ממהנותן בשביל לקנות את מידת הנדיבות...

א. הר'ם אינו מדבר על שקל. יושם לב שנקט דינר ולא פרוטה.
ב. משום שעשה יותר מעשים המקנים בלבו מדת הנדיבות.
ג. הוא קונה לעצמו מידת הצדקה- צדק. אבל לא מדת הנדיבות. פוק חזי שקל לעשירים לתרום סכומים גדולים ומתגדלים בכך, מאשר לתרום מחמת נדיבות לב.

מה שלא ברור לי אלו המלים 'וכן בתורה' ומנ'ל הא

יעויין באהבת חסד ח"ב פי"ז. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קב.

תודה לכולכם!
כעת מצאתי את אשר ביקשה נפשי...

עושה חדשות כתב:תודה לכולכם!
כעת מצאתי את אשר ביקשה נפשי...

אלף זוז לעני אחד.png

אוהה.
אבל כמדומה (וצריך לראות לפי ההקשר) שאין ס"ל להגרש"א שאכן חסיד צריך לנהוג לא כפי הר"מ. אלא שאין להוכיח מהר"מ שיש כלל שבכל המצוות עדיף לקיים מצווה בכמה פעמים באופן שאינה מהודרת, מאשר לקיים אותה פעם אחת באופן מהודר. וזאת, מכיוון שהר"מ בא למסקנתו מכיוון שונה, לא מחשבון איזה מצווה וקיום מצווה עדיף יותר, אלא מכיוון של קניין מידת הנדיבות.
ואגב, לכאורה אין להוכיח מהרמב"ם גם איפכא, שעדיף לקיים מצווה אחת יותר מהודרת, אלא שאין ראיה לכאן או לכאן כי הרמב"ם מגיע מכיוון שונה. (או שאולי דווקא אפשר להוכיח, כי אם לא לא היה צריך להגיע לנדיבות. וי"ל)

אגב, בדרך פלפול, יש לומר שגם מצד התועלת לעניים יש מעלה בזה שיקנה התורם לעצמו מעלת הנדיבות, כי זה השקעה לטווח ארוך, שהוא ימשיך לתת ולא יהפוך לקמצן...

גם זו לטובה כתב:א' באמת שדברי הר"מ אינם מוכרחים- נתינת שקל אחד כל יום, יותר קלה לאדם, מנתינת סכום גדול בפעם אחת, ולכן נראה שבנתינה הגדולה יש קנין גדול יותר של מידת הנדיבות, ולכ' אין כל האופנים שווים, ואין כל האנשים שווים, וא"כ יתכן שגם לשיטת הר"מ הכל לפי הענין המקום והזמן וכו'.

כמדומה שהרמב"ם קבע זאת באופן קבוע. ולא שהכל לפי העניין. (אולי להוכיח מדבריו שאין יוצא דופן אי אפשר, אבל ברור שזה כלל).

ובלא"ה, לא ברור מה כוונתך שמשתנה. לפי מה משתנה?

עושה חדשות כתב:אבל השאילה היא מהם השיקולים הקובעים בין האפשרויות השונות, האם "עבודת המידות" של הנותן, או התועלת שתבוא מן הנתינה.

אכן. ואחר דברי הרמב"ם ברור ששניהם שיקולים משמעותיים.

כעת ראיתי בלקט יושר - וזכורני שאמר שטוב יותר כשרוצה ליתן צדקה זהוב שיתן בכמה פעמים משיתן בפ"א זהב.

לעומקו של דבר כתב:

עושה חדשות כתב:תודה לכולם. (בברכת המשולשת, מה אומר המהר"ל, והיכן?)
אבל לא הבנתי למה הל' מצות צדקה נקבעים לפי קנין מידת הנדיבות, הרי לכאו' צרכי העניים הם ה"מחייב" בפועל של מצות צדקה, ולא הצורך לזכות למידת הנדיבות.

יש בית הלוי (בפר' תרומה?) שהעיקר בצדקה הוא הנתינה, ולא כפי שהעולם אומרים שהעיקר שהעני יקבל
(ולכאו' הן הן דברי ר"ע לטונוסרופוס?)
אלא שאם העני מקבל אפי' בלי תנאי המצווה, סו"ס אין ביטול עשה כי כבר אין עני ואין דין של 'די מחסורו'.
ועש"ה פירוש נפלא בפס' 'אשרי משכיל אל דל' לאור דברי חז"ל דענשינן אעשה בעידנא דריתחא

משום מה, אגב, העולם אומרים בשם הבית הלוי להיפך

העולם אומר בשם הבעש"ט דבכל המצוות צריך שיהא לשמה אבל במצות צדקה עיקר המצוה הוא שיקבל העני מחסורו ואפי' לא הי' לשמה קיים המצוה במילואו, וזהו כונתם ע"מ שיחי' בני וכו', ולכאו' הוא היפך מדבריך בשם הבית הלוי.

מעולם לא הבנתי דברי הרמב"ם וכי אם מישהו הכין לעצמו מטבע של עשר שקל לצדקה ומחלקו למאה עניים קונה בעצמו מדת הנדיבות הרי הכל תלוי אחר הלב וכבר סילק דעתו מכסף זה, (ואולי להיפך כשנותנו לעני א' צריך יותר לכוף עצמו עלי')

אחד החבירים הראני עוד כדלהלן -

ונתנו ידידים כתב:

לעומקו של דבר כתב:

עושה חדשות כתב:תודה לכולם. (בברכת המשולשת, מה אומר המהר"ל, והיכן?)
אבל לא הבנתי למה הל' מצות צדקה נקבעים לפי קנין מידת הנדיבות, הרי לכאו' צרכי העניים הם ה"מחייב" בפועל של מצות צדקה, ולא הצורך לזכות למידת הנדיבות.

יש בית הלוי (בפר' תרומה?) שהעיקר בצדקה הוא הנתינה, ולא כפי שהעולם אומרים שהעיקר שהעני יקבל
(ולכאו' הן הן דברי ר"ע לטונוסרופוס?)
אלא שאם העני מקבל אפי' בלי תנאי המצווה, סו"ס אין ביטול עשה כי כבר אין עני ואין דין של 'די מחסורו'.
ועש"ה פירוש נפלא בפס' 'אשרי משכיל אל דל' לאור דברי חז"ל דענשינן אעשה בעידנא דריתחא

משום מה, אגב, העולם אומרים בשם הבית הלוי להיפך

העולם אומר בשם הבעש"ט דבכל המצוות צריך שיהא לשמה אבל במצות צדקה עיקר המצוה הוא שיקבל העני מחסורו ואפי' לא הי' לשמה קיים המצוה במילואו, וזהו כונתם ע"מ שיחי' בני וכו', ולכאו' הוא היפך מדבריך בשם הבית הלוי.

ולכאורה המקור לזה הוא מה שכתוב שמי שאיבד סלע ועני מצא אותו... וכו'

לעומקו של דבר כתב:ולכאורה המקור לזה הוא מה שכתוב שמי שאיבד סלע ועני מצא אותו... וכו'

כונתך למקור למה שכתבתי בשם הבעש"ט?
מה כתוב ואיפה?

ונתנו ידידים כתב:

לעומקו של דבר כתב:ולכאורה המקור לזה הוא מה שכתוב שמי שאיבד סלע ועני מצא אותו... וכו'

כונתך למקור למה שכתבתי בשם הבעש"ט?
מה כתוב ואיפה?

ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה יב כתב:
רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.

השאלה מה בדיוק הביאור שם.

עושה חדשות כתב:תודה לכולכם!
כעת מצאתי את אשר ביקשה נפשי...

אלף זוז לעני אחד.png

לענ"ד לא הבנתי: והרי הרמב"ם שהבאתם אומר במפורש בסוף דבריו שהשכר למי שנותן לעשרה עניים גדול משל מי שנותן לעני אחד. והיתכן לומר כדברי הגרש"א שליט"א שהמצוה לתת לעני אחד תהיה מהודרת יותר - מצד אחד, ומרות זאת שכרה קטן יותר ממי שעשה מצוות פחות מהודרות?

ועוד, היתכן לומר שמצד ההלכה מחויב לתת לעני אחד, ואילו מצד מידת ה"נדיבות" - צריך לתת לעשרה עניים. והלא כלל בידינו - כפי שידוע לדוגמא מהחזו"א זצ"ל, שמה שקובע את תחומי המידות הטובות, אם טובות הנה או לאו - הינם גדרי ההלכה. כלומר אם מצד ההלכה עדיף או מהודר יותר לתת לעני אחד, א"כ זאת מידת ה"נדיבות" הנדרשת ולא על פי מה שיכול להתאים יותר על אמות מידה אנושיות מקובלות?

לעומקו של דבר כתב:

ונתנו ידידים כתב:

לעומקו של דבר כתב:ולכאורה המקור לזה הוא מה שכתוב שמי שאיבד סלע ועני מצא אותו... וכו'

כונתך למקור למה שכתבתי בשם הבעש"ט?
מה כתוב ואיפה?

ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה יב כתב:
רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.

השאלה מה בדיוק הביאור שם.

יישר כח
ולכאו' שם החידוש הוא יותר גדול ממה שכתבתי בשם הבעש"ט

ומה יותר חמור לגזול אלף זוז מאלף בנ"א או מחמש מאות בנ"א?

רס"ג בהאמונות והדעות כתב:ורוב העשוקים יותר קשה, כי עושק אלף איש באלף זוז יותר קשה משיעשק בהם חמש מאות איש, כמ"ש (איוב ל"ה ט') מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים.

תוס' קדושין כו. ד"ה נתון ליהושע וא"ת למה לו נתן לו גם מעשר עני וי"ל לפי שהיה רוצה ליתן להרבה עניים וכו'

בס' אהבת חסד להחפץ חיים זצ"ל ח"ב סי' פג אות ב בהג"ה עמוד 86 כ' דצדקה בעי כוונה לקיום המצוה ובבית הלוי ח"ב דרוש א כ' דזה תלוי בב' דעות בגמ' ובשו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' כט אות ה האריך להוכיח דצדקה לא בעי כונה. וכ"ה בס' מעגלי צדק פ' תרומה כלי חמדה פ' כי תצא שערי דעה ח"א סי' נז וח"ב סי' יז זרע אברהם לויפטביר סי' סב אות ב. וראה שו"ת אז נדברו חי"ג סי' כט.
אבל בשו"ת אבני נזר חו"מ סי' מט מחודש ו כ' דצדקה עיקר המצוה הוא הנתינה בידיו ולכן אין ב"ד יורדין לנכסיו דאם הוא לא נתן לא נתקיים המצוה ע"ש

עושה חדשות כתב:ומה יותר חמור לגזול אלף זוז מאלף בנ"א או מחמש מאות בנ"א?

רס"ג בהאמונות והדעות כתב:ורוב העשוקים יותר קשה, כי עושק אלף איש באלף זוז יותר קשה משיעשק בהם חמש מאות איש, כמ"ש (איוב ל"ה ט') מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים.

אולי נפק"מ למי שנאנס לגזול, ויכול לגזול אלף מאחד או אלף מאלף. (ובנחל יצחק סי' צ"ז דן לגבי תפיסת משכון היתר של ריבוי בשיעורים, ודו"ק).

מענין לענין, אבן ישראל חלק ט':

עושה חדשות כתב:ומה יותר חמור לגזול אלף זוז מאלף בנ"א או מחמש מאות בנ"א?

רס"ג בהאמונות והדעות כתב:ורוב העשוקים יותר קשה, כי עושק אלף איש באלף זוז יותר קשה משיעשק בהם חמש מאות איש, כמ"ש (איוב ל"ה ט') מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים.

האם אין בבנין אפרים אריכות האם בגוזל י' פרוטות מאדם אחד הוי פחות רשע ממה שגוזל י' פרוטות מי' אנשים? ודן שם באריכות מצד ריבוי בשיעורים, אך עצם מעשה הגזילה לכאורה שאני ושאני.
וכבר ידוע הדיוק בלשון הר"מ "כל הגוזל משוה פרוטה" ו"כל הגונב שוה פרוטה" והדברים עתיקים אצל הלומדים

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=24309#p243407
ודבריך מדוייקים במש"כ 'בנין אפרים', כי באמת זה מדיליה ולא מהגרי"ז.

ב"ח אורח חיים סימן תרצה
והנה לאשר לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו יא) ורבה העזובה מצוה לחלק ולתת לכל אביון מתנה אחת כי כך כתבו הקדמונים והשכל גם כן יחייב אותו כי מי שיש לו מאה זהובים ליתן לעניים שגדול שכרו כשיחלקם למאה עניים מאשר יתן כל מאה זהובים לעני אחד או לשנים וג' כי זה שנתן למאה החיה מאה נפשות.

מתוך העלון "פניני אי"ש", משולחנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל

לפי מה שאני מבין, הרמב"ם מדגיש זאת כחלק מקנין מידת הנדיבות, שאמנם אדם שייתן אלף דינרים לעני אחד יועיל מעשית יוצר מאשר דינר אחד לאלף עניים, אבל בראייה כללית, האדם השני יתרגל לתת צדקה יותר מהראשון כך שבסופו של דבר העניים יהיו יותר מורווחים ממנו

לעומקו של דבר כתב:

ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה יב כתב:רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.

השאלה מה בדיוק הביאור שם.

ראה דעת תורה לרבי ירוחם זצ"ל שמות עמוד ריב.

הרבה האריכו בנושא זה, (האם דברי הרמב"ם על קניית הנדיבות יש בהם משמעות הלכה למעשה), אצרף בסוף ב' מאמרים שמצאתי בחיפוש מקופיא באוצה"ח.


עתה באתי לציין שבס' אהבת חסד נראה שגם בלי הרמב"ם הנ"ל ס"ל להעדיף "שני מצוות קטנות" ממצוה אחת גדולה. זה לשונו בתו"ד "דעל כל אחד ואחד שהוא מלווהו הוא מקיים מצות עשה בפני עצמה", ומציין אח"כ למשנה עם פי' הר"מ דהכל לפי רוב המעשה.

ובס' חו"ב כתב כיו"ב לגבי מצות ביקור חולים, ז"ל - אלו דברים שאין להם שיעור כו' וגמילות חסדים, יש לעי' הרי חיוב גמ"ח נלמד מואהבת לרעך כמוך, וכמ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' אבל ה"א וא"כ כל חסד הוא מצוה לעצמו, ומה שייך לחשבו בהדי דברים שאין להם שיעור, והרי לא קתני מתני' אלא מילי דיכול לקיים אותה המצוה גם במעט וגם בהרבה כמו פאה ובכורים וראיון, וע"ז אמרינן דאין להם שיעור, אבל מצוות גמורות, שמצויות בכל דבר, לא שייך לומר שאין להם שיעור, הגע עצמך האם שייך לומר דמצות תשביתו אין לה שיעור לפי שנוהגת בכל חמץ ושאור, וי"ל דגם בגמ"ח משכח"ל שפיר דומיא דפאה ובכורים, כגון שמבקר את החולה או משמח חתן וכלה דקיים המצוה ואם מוסיף בזה הרי הוסיף במצוה, [וכדאמר בסוגיין דבקור חולים אין לה שיעור דאפי' מאה פעמים ביום], ולפ"ז נראה דמוטב לבקר שני חולים כל אחד מעט, מאשר לשהות אצל אחד הרבה, וכן בשאר מצוות דחסד, דבזה מוסיף עוד מצוה, ואילו בשהיי' אינו אלא כמגדיל במצוה זו, וכ"כ באהבת חסד לענין מצות הלואה, וכן נמי נכלל בהאי דאין לו שיעור למטה, ולומר דכל חסד חשיב מצוה ואף שהוא דבר קטן.