פורום אוצר החכמה

שאלה שנתקשתי בה:
ביומא ו' פליגי אמוראי אי בועל נדה כנדה שטבילתו בלילה, או אינו כנדה וטובל ביום, ומסקינן התם שטובל ביום.
וקשה: איך שייך שיטבול ביום הא קרא כתיב:
וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא: (ויקרא ט"ו כ"ד).
וכמו שנדה אינה יכולה לטבול ביום, כך הבועל שנטמא ממנה כיצד יטבול ביום?

מקצת היום ככולו.

הרב איך- מיין ,במחכ"ת איני מבין שאלתו. בנדה ישנן שתי סיבות שאינה טובלת ביום. הא' שמא תסתור ותחזור לטומאתה. הב'. משום סרך בתה.
וא"כ זה אינו שייך בבועל. הגם שהוא טמא כמותה אך דין טהרתו שאני משום שאצלו אין שייך הסיבות הנ"ל.

למיטב זכרוני שני הטעמים הנ"ל הן בזבה ולא בנדה דאורייתא

בברכה המשולשת כתב:למיטב זכרוני שני הטעמים הנ"ל הן בזבה ולא בנדה דאורייתא

אכן כדבריך.
נדה דאורייתא - מדאורייתא טובלת בליל שמיני, ואם טבלה בשביעי ביום לא עשתה כלום.
ואם בא עליה ביום ראשון מימי נדתה - הוא טובל בשביעי בבוקר ואוכל במעשר ככל טבולי-יום, והיא אינה טובלת עד לערב.
ועל זה הקשה הרב "איך מיין" שלכאורה מפשטות הכתובים היה נראה שלא יטהר לפניה,
אלא שכך למדו האמוראים, שדינו שונה.

ייש"כ להרב פלתי
למעשה השפ"א נשאר בקושיא
האם יש מי שמיישב קו' זו?

כתלמיד הדן בקרקע לא הבנתי את השאלה.
בכל התורה כולה אמרינן מקצת היום ככולו, וה"ה נמי לגבי זבה הגם שכתוב בה "וספרה שבעת ימים ואחר תטהר". ולכן היה הדין צריך להיות כן גם בנדה, והסיבה שנדה אינה יכולה לטבול ביום הוא מפני שאצלה מצינו פסוק מיוחד "תהיה בנדתה" ומינה ילפינן "תהא בנדתה כל שבעה". משא"כ בבועל נידה לא מצינו שום פסוק מיוחד ללמדנו שאצלו לא תקף הכלל של מקצת היום ככולו.
אולם לאחר שראיתי כי השפ"א דן כן, הנני שב לאחורי ומבקש הסבר האם אי מי יכול להודיעני את פשט קושיית השפ"א? הרי לענין ללמוד מנדה כבר כתב דלא ילפינן בתר דגלי קרא דאינו כנידה, ומנא ליה לחלק בין בועל נדה לכל התורה כולה.

בפשטות מפני שבבועל נדה כתיב 'ותהי נדתה עליו', שיש עליו טומאה כמותה...

...

הרוצה להחכים כתב:כתלמיד הדן בקרקע לא הבנתי את השאלה.
בכל התורה כולה אמרינן מקצת היום ככולו, וה"ה נמי לגבי זבה הגם שכתוב בה "וספרה שבעת ימים ואחר תטהר". ולכן היה הדין צריך להיות כן גם בנדה, והסיבה שנדה אינה יכולה לטבול ביום הוא מפני שאצלה מצינו פסוק מיוחד "תהיה בנדתה" ומינה ילפינן "תהא בנדתה כל שבעה". משא"כ בבועל נידה לא מצינו שום פסוק מיוחד ללמדנו שאצלו לא תקף הכלל של מקצת היום ככולו.
אולם לאחר שראיתי כי השפ"א דן כן, הנני שב לאחורי ומבקש הסבר האם אי מי יכול להודיעני את פשט קושיית השפ"א? הרי לענין ללמוד מנדה כבר כתב דלא ילפינן בתר דגלי קרא דאינו כנידה, ומנא ליה לחלק בין בועל נדה לכל התורה כולה.

בזבה אמרינן מקצת היום ככולו, כיון שזה תלוי 'בספירה' ובספירה אמרינן שמקצת היום ככולו.
אבל בנדה וכן בבועלה. אינו תלוי ב'ספירה' אלא טומאה עצמית (בנדה, ועובר הטומאה גם לבועל), ומה שייך א"כ מקצת היום ככולו?

אִיךְ-מֶיְין כתב:

הרוצה להחכים כתב:כתלמיד הדן בקרקע לא הבנתי את השאלה.
בכל התורה כולה אמרינן מקצת היום ככולו, וה"ה נמי לגבי זבה הגם שכתוב בה "וספרה שבעת ימים ואחר תטהר". ולכן היה הדין צריך להיות כן גם בנדה, והסיבה שנדה אינה יכולה לטבול ביום הוא מפני שאצלה מצינו פסוק מיוחד "תהיה בנדתה" ומינה ילפינן "תהא בנדתה כל שבעה". משא"כ בבועל נידה לא מצינו שום פסוק מיוחד ללמדנו שאצלו לא תקף הכלל של מקצת היום ככולו.
אולם לאחר שראיתי כי השפ"א דן כן, הנני שב לאחורי ומבקש הסבר האם אי מי יכול להודיעני את פשט קושיית השפ"א? הרי לענין ללמוד מנדה כבר כתב דלא ילפינן בתר דגלי קרא דאינו כנידה, ומנא ליה לחלק בין בועל נדה לכל התורה כולה.

בזבה אמרינן מקצת היום ככולו, כיון שזה תלוי 'בספירה' ובספירה אמרינן שמקצת היום ככולו.
אבל בנדה וכן בבועלה. אינו תלוי ב'ספירה' אלא טומאה עצמית (בנדה, ועובר הטומאה גם לבועל), ומה שייך א"כ מקצת היום ככולו?

לא מובן. הרי בכל התורה אומרים מה"כ אע"ג דאין בהם דין ספירה

כמדומה שאין גדר ברור היכן אומרים מקצת היום ככולו והיכן לא. והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא וכו'. וכבר האריך בזה בתשו' ג"ו הספרדי.

אפשר שהשפ"א הבין ששבעת ימים "תהיה" בנידתה שמרבה טומאה עד סוף היום זה פירוש ל"שבעה" האמור שם. ומזה שכך צריך לפרש את שבעה האמור בבועל אף שהוא קל מהנידה. אבל לכאורה "תהיה" הוא הוספת זמן כמו למשל שלוש שנים יהיה לכם ערלים שמוסיף על האמור השארות האיסור לאחר שלוש.

איש_ספר כתב:כמדומה שאין גדר ברור היכן אומרים מקצת היום ככולו והיכן לא. והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא וכו'. וכבר האריך בזה בתשו' ג"ו הספרדי.

מי????

כנראה גינת ורדים?

גינת ורדים או"ח כלל א סימן כח.

ייש"כ

איש_ספר כתב:כמדומה שאין גדר ברור היכן אומרים מקצת היום ככולו והיכן לא. והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא וכו'. וכבר האריך בזה בתשו' ג"ו הספרדי.

דרך לימודי בסוגי' זו עמדתי על דין הנהוג, שבאבלות אומרים מקצת היום כככולו בין בהתחלה בין בסוף, ובשבע ברכות אין אומרים כן אלא בתחילה ולא בסוף
ויש לעי' מאי שנא?

איש_ספר כתב:כמדומה שאין גדר ברור היכן אומרים מקצת היום ככולו והיכן לא. והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא וכו'.

במלבי"ם פר' מצורע יש משהו, ז"ל -
שבעת ימים תהיה בנדתה יש הבדל בין אם המספר בתחלת המאמר ובין אם בא בסופו. שאם בא המספר אחר הפעל יהיה לפעמים עד ולא עד בכלל. והסגיר את הנגע שבעת ימים, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד ח) וטמא שבעת ימים (במדבר יט) בכל אלה יטהר ביום השביעי. אבל כשאמר שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שם) ששת ימים תלקטהו. ששת ימים תעשה מלאכה. שבעת ימים יהי' עם אמו (ויקרא כג) בכולם המספר דוקא והם שבעה מלאים, וזה הי' טעות שאול ששמואל א"ל (ש"א יוד) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך, וכיון על שבעה שלמים, שלכן הקדים המספר לפני הפעל תוחיל, והוא חשב שמקצת יום השביעי ככולו, וז"ש בספרא מובא בפסחים (דף צ ע"ב), מנין שאינה טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהי' בנדתה ר"ל ממה שהקדים המספר מבואר שצריך ז' ימים שלמים: